ניצחתם.

הטלפון מחדשות 2 היה הקש האחרון. גרמתי להורים שלי מספיק כאב לב בשנתיים האחרונות (מה שנתיים, עשרים ושבע) ומגיע להם קצת שקט (ובהזדמנות זו -חיזוקים להורים של חן טל). מבטי הנאצה היום בתל אביב (בחיי) והפלאשבקים מגיל 16 (תתפלאו, יש טראומות שאינן אונס), לצד העובדה שבהחלט הזנתי היטב את מפלצת הצומי שלי  (וו-הו!), הספיקו לי.

טרור מחשבות הוא טרור מחשבות, גם כשהוא מגיע מהצד ה "נכון" של המפה הפוליטית והחברתית. זכרו זאת בפעם הבאה שאתן מזכירות את הערכים הנעלים שאתן מדברות בשמן במאבקכן הצודק. סובלנות ופלורליזם הן לא מילים גסות, גם כשמדובר במרגלת ממורמרת.

שבוע טוב

מודעות פרסומת

39 מחשבות על “ניצחתם.

  1. דווקא קראתי את הכתבה והיא הייתה די הוגנת לדעתי, אפילו מפרגנת רחמנא לצלן 🙂

    • דעתי לגבי החזרת הפוסט שהוסר.

      אני תומך בהחזרת הפוסט בתנאי שענת רוצה להחזיר אותו.

      יותר מדויק התנאי הזה לרצון שלי שהרשומה תוחזר מחולק לשניים: ראשית, ענת עדיין מחזיקה בדעה אותה היא כתבה. אני לא בטוח שהתנאי הזה מתקיים לאור מה שהיא כתבה ברשומה "נצחתם"

      שנית, שיקולים של שקט נפשי אישי או משפחתי. אני יכול להבין שגם אם אדם משוכנע שהוא צודק , אז יש שיקולים לא לפרסם את דבריו בשל כך שהוא רוצה למנוע מעצמו וממשפחתו תוצאות שליליות ונזקים. זה שיקול לגיטימי לחלוטין וגם אני לפעמים שוקל שיקולים כאלה בדברים שאני כותב במקומות אחרים באתרים אחרים באינטרנט. זה לא תמיד שיקול מכריע ולפעמים אני חושב שהפרסום שווה את המחיר אבל לא תמיד.

      אם ענת עדיין מחזיקה באותה דעה ואם היא חושבת שהפרסום שווה את המחיר הנפשי לה ולאחרים ,אז אני תומך בהחזרת הרשומה.

      בניגוד לאחרים שרוצים בהחזרת הרשומה מפני שהם מסכימים איתה, אני תומך בזה למרות שאנ י לא מסכים איתה.

      זאת מפני שאני מאמין בחופש הביטוי. לא הייתי רוצה להיות במדינה ובחברה שרק הדעות שלי נשמעות.

      גם כאשר אני מצדיק הימנעות מפרסום בגלל המחיר האישי והמשפחתי עדיין זה עצוב ולא אידיאלי שיש מחירים כאלה. בעולם אידיאלי לא היו מחירים כאלה. זה לא טוב לחופש הביטוי שבני אדם מרגישים את עצמם נאלצים לצנזר את עצמם בגלל חששות מתגובת נמעני הפרסום.

      אם הפוסט יוחזר אני אמנם אצטער על הפגיעה שתיגרם לנפגעות תקיפה מינית אבל זהו מחיר של דמוקרטיה ליבראלית, זכויות האדם וחופש הביטוי. חופש הביטוי אינו רק חופש ביטוי סטירילי שאין בו פגיעות.

      לנפגעות יש אופציה אם הן רוצות לא לקרוא את הדברים שגורמים להן פגיעה. אבל אין זכות לדרוש שהדברים לא ייאמרו. להן יש זכות להגיב ולהתקומם אבל לא למנוע חופש ביטוי.

  2. ענת, את קורבן של אורי בלאו לדעתי. וחוץ מזה, הפוסט הזה היה צריך להיקרא "ניצחתן" כי הורדת את הפוסט ההוא. בכל מקרה, הוא לא חזר במלואו.

  3. ענת, כשקראתי את הרשומה הזאת, התגובה הראשונית שלי הייתה. הלו, על מה את מדברת? אפשר תרגום בגוף הסרט? מי ניצח? כמה כמה? מי הבקיע למי? על מה את מדברת? חסר רקע. חסרים פרטים.

    הדבר היחיד שהבנתי ברשומה היה "שבוע טוב"

    http://zemer.co.il/song.asp?id=868&artist=1270

    כעיתונאית את ודאי מכירה את חמשת הממים ה five w של הדווח העיתונאי, הרפורטז'ה. וכאן חסר המה? מה קרה?

    זאת בהנחה שהרשומה מיועדת גם לי ולשכמותי. אלה שאין להם רקע קודם, אינם שייכים למעגל החברתי הקרוב אלייך , ואללה הם מחוץ לברנז'ה.

    זו הייתה תגובה ראשונית. אחר כך ניסיתי עוד לחשוב, לחפש. אם אני מבין נכון מדובר בתגובה לכתבה במאקו.

    אם זה נכון תוכלי לפרט מהי הביקורת שלך?

    אגב, בזכות הכתבה הזאת הגעתי לכאן.

    הכתבה הזאת נראית לי הוגנת מבחינת המידע שהיא מספקת. לא שיפוטית, לא ביקורתית, מדווחת ענינית על הבלוג ועל הדעות שלך. הרי הדעות שלך מיועדות לפרסום.

    לגבי מבטי נאצה בתל אביב, פלשבקים לגיל 16, שקט להורים, טרור מחשבות, פנייה לנשים בגוף שני רבים,-נקבה הודאה בנצחונן, הצד הנכון הפוליטי- הטקסט הזה עדיין נשאר אניגמטי עבורי.

    כמובן, שזכותך המלאה לכתוב ולהתנסח כרצונך והשאלה איך לכתוב, מה לכתוב, והאם להיענות לבקשות הבהרה היא לשיקולך הבלעדי.

  4. הי ענת,
    הפוסט שנאלצת למחוק היה הפוסט הכי שפוי בנושא הזה, כלכך שמחתי לראות אותו. אנחנו לא קורבנות נקודה. (לא מעט נשים בעיקר עיתונאיות מתפרנסות מלהפוך אותנו לכאלה).

  5. נדמה לי שירד לי האסימון. הרשומה מדברת על התגובות הזועמות לרשומה שעסקה בהטרדות מיניות ובעקבותיהן נאלצת להסיר את הרשומה מסדר היום של הבלוג.

    אני יכול להבין את השיקולים שלך להסיר את הרשומה שהם אניני מניח ולשיקולים אישיים של שקט נפשי לך ו/או ולמשפחתך.

    דעתי היא שזכותך לדעתך. לדעתי הדברים הם במסגרת חופש הביטוי הלגיטימי וזכותך לא להסיר את הרשומה או להחזירה לאחר ההסרה.

    אמנם אני מסכים שחופש הביטוי הוא לא זכות מוחלטת ללא גבול, אבל חופש הביטוי זו גם זכות אדם והיא זכות לא רק לדעות יפות ונעימות אלא חופש הביטוי הוא גם לדעות מקוממות ומרגיזות. חופש הביטוי הוא לא רק חופש הביטוי של שרהלה שרון אלא גם של ענת קם.

    וכאן אזכיר את הדברים המיוחסים לוולטיר: אני לא מסכים עם אף מילה היוצאת מפיך אבל אני אההרג על זכותך לומר אותם.

    חופש הביטוי הוא הזכות לומר גם דברים מקוממים בהקשר של עבירות מין ואונס. מצד שני חופש הביטוי הוא גם הזכות להתקומם כנגד הדברים המקוממים, לבקר ביקורת נוקבת וחריפה את הדברים המקוממים. חופש הביטוי הוא הדדי. הן לדובר המפרסם את דבריו הלא פופולרים והן למגיבים בביקורתיות.

    דברייך על עבריינות מין הם חלק לגיטימי משוק רעיונות והחלפת דעות. החשיבות לאפשר לבני אדם להביע דעות ועמדות היא חלק חשוב מעיצוב התודעה של בני אדם הנחשפים לדעות אלה ובכך יש הזדמנות לאתגר את דעתם והשקפתם הקודמת, לאפשר להם לבצע רביזיה בהשקפתם ולחשוב מחדש על הדברים. חופש הביטוי הוא קריטי לכך. הוא קריטי הן לגבי חופש הביטוי שלך לאתגור ההשקפה שלהן והן לגבי חופש הביטוי של המגיבות/בים לאתגור ההשקפה שלך.

    לדעתי במיוחד כאשר חלק מהקוראות את הדברים הן בעצמן נפגעות עבירות מין או שיש להן קרובות [קרובות משפחה, חברות] שהן נפגעות אלימות מינית או אונס, חופש הביטוי שלהן הוא אף חזק יותר לתגובה מצידן בשל הנסיבות, בשל הטריגר שייתכן שהדברים מעוררים אצלן, טריגר של פוסט טראומה, מה שנקרא תסמונת הדחק הפוסט טראומטית posttraumatic stress disorder
    PTSD
    העובדה שייתכן שחלק מהקוראות הן נפגעות תסמונת פוסט טראומטית או פגיעה אחרת בשל תקיפה מינית מצדיקה לדעתי רגישות מיוחדת כלפיהן אפילו אם נראה שהתגובה שלהן חורגת מגבול הנימוס ונראית כתגובה תוקפנית, אגרסיבית, מתלהמת.

    מצבו הנפשי של אדם שתופס את הדברים כדברים הדורכים לו על יבלות כואבות הוא טעם להתחשבות ולאמפטיה כלפיו
    גם כאשר הוא מגיב תגובה קשה.

    יש הבחנה בפילוסופיה של המוסר וגם במשפטים בין שיקולי צידוק או הצדק [justification] לבין שיקולי הפטר [excuse]

    לפעמים גם כאשר אדם מבצע מעשה בלתי מוצדק מוסרית [נניח מתלהם בכתיבה שלו] אז בשל הנסיבות המיוחדות , מצבו הנפשי, הפסיכולוגי, המנטאלי, הרגשי [אמוציונאלי] מוצדק לסלוח לו ולפטור אותו מגינוי על דבריו. ייתכן שהדוברת המתלהמת פעלה ללא צידוק אבל יש גם טעם להבין ולסלוח לאור התנאים, המצב, הסיטואציה בו הייתה נתונה.

  6. בדיוק. חופש הביטוי עובד לשני הצדדים. הבעת שאט נפש מהדעות שלך איננה "טרור מחשבות", ובניגוד למה שהיית רוצה שהקוראים יחשבו, ההתנגדות לא הייתה מצד פמיניסטיות רדיקליות. גברים ונשים כאחד התחלחלו מחוסר האמפתיה. כי זה מה שזה היה: חוסר יכולת מוחלט להבין ולקבל חוויות של אחרים.

    מחקת את הפוסט באופן שמותיר את התגובות תלויות באוויר. כביכול, כדי להגן על ההורים. זו פחדנות לשמה. את לא ז'אן דארק. את פשוט לא מבושלת.

  7. פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » שתי מלחמות‏

  8. פאסיב-אגרסיב מאצ'?
    רצית צומי ולהראות שאת מאגניבה תוך כדי שאת מאשימה נשים שהוטרדו/הותקפו/נאנסו במה שקרה להן כי הן לא מפגינות מספיק בטחון עצמי. אחרי זה טענת ש"הדחף האבולוציוני" מניע גברים ושהם לא, חס וחלילה, בני אדם בעלי מחשבה עצמאית. מותר לך להביע את דעתך כמה שאת רוצה, אבל אל תתפלאי אם גם לאחרים יש דעות.

    • יש הבדל בין להגיב ולקלס. לקרוא למישהי מטומטת, מרושעת וזונת צומי כי יש לה דעה "שונה" מאייטולות המוסר ברשת, זאת לא תגובה זאת סתימת פיות. אבל שיהיה לך לבריאות.

      • מסכים שיש הבדל רלבנטי. זהו הבדל בין תגובה עניינית, גם אם היא ביקורתית אבל היא ביקורתית ל issue לגופו של עניין argementum in rem ביקורת לדעה ולטענה להבדיל מביקורת על בעלת הדעה או הטענה.

        זאת לעומת ביטויי נאצה, קללות, חירוף וגידוף, השמצות אשר מכוונים לא לגופו של עניין אלא לגופו של אדם , אד הומינם argumentum ad hominem פסים אישיים, ביקורת על אופיו, אישיותו של הטוען להבדיל מאיכות הטענה או הטיעון.

        שאלה למחשבה. האם לכנות נשים שמתלוננות על ליטוף בישבנן כ "מתבכיינות" זו תשובה עניינית לתלונה שלהן או תשובה אישית ?

        אני חושב שבסולם הדרגות והרצף של מידת ההתייחסות האישית לומר "מתבכיינת" זה פחות מאשר לומר "מטומטמת" אבל בכל זאת אני לא בטוח שלהכתיר אדם כמתבכיין כתגובה על טענה שיש לו נגד מישהוא, נופל בקטגוריה של תגובה לנושא להבדיל מהכתרתו בתארים שליליים בשל טענתו

        ייתכן שמבין המגיבות יש שראו את האשמה או הביקורת של "בכיינות" כמכוונת אליהן אם הן שייכות לקבוצה של קורבנות המעשים האלה או רואות עצמן כפוטנציאל להשתייך לקבוצה זאת וגם להתלונן על כך.

        אפשר לומר שגם הרשומה [שבינתיים קראתי אותה או את חלקה] לא הייתה סטירילית בתוכנה ובסגנונה. גם אם נסכים שחלק מהתגובות היו גבוהות יותר בדרגת אי הסטיריליות של הדיון.

      • זה תלוי. לא כל פעם שמשתמשים במילה "בכיין", זה אד-הומינם. אני לא זוכר אם, איך ואיפה בפוסט נכתבה המילה בכיינות. אבל אם בא אחריו הסבר מנומק, הדבר "לגיטמי". למשל, קראו לרוצח הנורווגי בכיין וחצוף כי התלונן על זה שלא מספקים לו פלייסטיישן 4. הנימוקים לכינוי זה די ברורים מעליהם, למרות שניתן לחלוק עליהם. דרך לא "לגיטמית", לחלוק עליהם תהיה לקרוא למעלה הנימוקים "בנזונה אוהב מוסלמים".

      • גם כשזה אד הומינם אז אד הומינם לא תמיד פסול או לא לגיטימי. לפעמים רוצים להעביר ביקורת ישירות על האדם. רק לדעתי מי שחושב שלגיטימי להעביר ביקורת אישית צריך למען ההגינות להסכים לביקורת בעוצמה דומה כשהיא מופנית אליו [ובכך אני לא טוען שענת לא קיימה את הכלל הזה כי הביקורת שהופנתה אליה הייתה יותר בוטה מאשר בכיינות]

        בכיינות זו טענה רלבנטית אם רוצים לטעון שפלוני בכיין, בכיינות היא תכונה שלילית ולכן פלוני מתנהג באופן שלילי. כאשר משתמשים בשם תואר "בכיין" מצמידים את הביקורת לאדם, פרסונאלית. כאשר אומרים שהוא התנהג התנהגות בכיינית מצמידים את הביקורת לפעולה שהוא עשה ולא לאישיותו או אופיו.

        הבדל דומה קיים בין "פלוני הוא מטומטם" לבין "פלוני התנהג התנהגות מטומטמת" שכאן ההבדל לעומת "בכינות" הוא בעוצמת הבוטות והגסות.

        במקרה בו עסקינן נראה לי שההתנהגות הבכיינית היא סוג של אד הומינם לא רלבנטי [אם כי כמובן בדרגה די קלה ויותר קלה מאשר טמטום]. אם רוצים להראות למה ליטוף ביישבן אינו הטרדה מינית או תקיפה מינית אני לא חושב שהבכיינות היא חלק הכרחי לטיעון. נדמה לי שבעייתי לטעון משהוא כמו: כל התנהגות בכינית היא לא הטרדה/תקיפה מינית כאן הייתה התנהגות בכיינית ולכן לא הייתה כאן הטרדה/תקיפה מינית.

        אני משער שזה לא הטיעון אלא יש טיעונים אחרים לכך שחושבים שלא מדובר בהטרדה/תקיפה מינית. אם זה נכון, אז הבכיינות במקרה הזה היא אד הומינם לא רלבנטי. היא תוספת לא הכרחית לטיעון "וחוץ מזה את גם בכיינית"

        זאת מפני שאני מניח שאם יש טיעון טוב למה להחשיב ליטוף בישבן כהטרדה/תקיפה מינית אז הטיעון הזה יישאר טוב גם אם יש בכיינות. אם אין נימוק טוב לכך שליטוף בישבן לא ייחשב הטרדה/תקיפה מינית אז אפילו ללא בכיינות זהו מעשה פסול מהקטגוריה הזאת.

  9. הספקתי לקרוא את הפוסט רגע לפני שהוא הוסר והסכמתי עם חלקים גדולים ממנו. אבל בגלל שאני גבר, אין לי זכות דיבור בכל מה שקשור לחוויה הנשית (בניגוד לנשים, להן מותר להביע דעה על שני המינים). אז אני אשב לי פה בפינה, בחושך, לבד, ואדמיין עולם פנטסטי שבו תקיפה מינית לא תקרה גם כשהאישה לא טורחת להגיד "לא", שבו גברים יכולים לקרוא באופן מדויק את מחשבותיה של כל אחת ולדעת בדיוק מתי אישה רוצה שיחזרו אחריה, כיצד, ועל ידי מי, באמצעות איזו הערה או נגיעה.

  10. הספקתי לקרוא את הפוסט רגע לפני שהוא הוסר והסכמתי עם חלקים גדולים ממנו. אבל בגלל שאני גבר, אין לי זכות דיבור בכל מה שקשור לחוויה הנשית (בניגוד לנשים, להן מותר להביע דעה על שני המינים). אז אני אשב לי פה בפינה, בחושך, לבד, ואדמיין עולם פנטסטי שבו תקיפה מינית לא תקרה גם כשהאישה לא טורחת להגיד "לא", שבו גברים יכולים לקרוא באופן מדויק את מחשבותיה של כל אחת ולדעת בדיוק מתי אישה רוצה שיחזרו אחריה, כיצד, ועל ידי מי, באמצעות איזו הערה או נגיעה.

    • קודם כל יש לך זכות דיבור וחופש ביטוי על חוויות של נשים כמו שלאישה יש חופש ביטוי על חוויות של גברים. אבל חופש ביטוי לחוד והצדקת הביטוי לחוד. אם אתה צודק בדבריך זו כבר שאלה אחרת.

      אישה [גם גבר אבל כרגע מתמקדים באישה] לא צריכה להגיד "לא" על מנת שלא יגעו בה. היא צריכה להגיד "כן" על מנת שיהיה מותר לגעת בה.

      זהו ההבדל בין מי שפועל "בניגוד להסכמה" לבין מי שפועל "ללא הסכמה". אם הקריטריון הוא "בניגוד להסכמה"
      אז כל עוד אין התנגדות-ההנחה שיש הסכמה.

      לפי הקריטריון של "ללא הסכמה" כל עוד הסכמה לא ניתנה אז אין הסכמה.

      בעבר עבירת האינוס בחוק העונשין נקטה בנוסח "בניגוד להסכמה" והנוסח שונה לנוסח הנוכחי "ללא הסכמה"

      אחרת אין משמעות לקריטריון ההסכמה. לגעת בגוף של אדם אחר מגע בעל אופי מיני [אבל לא רק מיני] מצריך את הסכמת האדם שנוגעיים בו.

      ברירת המחדל הדיפולט default היא שאין הסכמה אלא אם היא ניתנת ולא שיש הסכמה אלא אם היא מוכחשת.

      ליטוף בישבן, לעניין זה, אינו שונה ממגע מיני מלא שבו ההסכמה היא המבדילה בין מגע מיני חוקי לבין אונס. העיקרון הזה חל גם מחוץ לתחום של עבירות מין. גם לגבי עבירות רכוש. צריך לקבל הסכמה על מנת ליטול או להשתמש ברכוש ובנכס של הזולת ולא להניח שהסכמה כזאת קיימת אלא אם היא נשללת.

      כך לגבי אדם הרוצה להיכנס לבית או לדירה של אחר. הוא צריך לקבל הסכמה [הזמנה] לדפוק על הדלת, לצלצל בפעמון ולא להניח הסכמה להיכנס אלא אם בעל הבית או הדירה מתנגדים.

      כך גם צריך לצלצל בפעמון הסימבולי לפני שמקיימים מגע מיני לרבות מגע באיבר ארוגני של האישה.

      אין צורך לקרוא מחשבות אלא צריך לקבל הסכמה. הספק צריך לפעול לטובת הנחה שאין הסכמה ואין מגע.

      אתה כרכת יחד דיבור ונגיעה. אבל יש הבדל רלבנטי בין לדבר למישהוא לבין לגעת במישהוא. לפנות למישהוא בדברים אינו חדירה למרחב המוגן שלו אבל גופו של האדם הוא מרחב מוגן. מוצדק מוסרית לתת לאדם שליטה על גופו. זה נקרא זכות האדם על גופו-הזכות לשלוט בגוף. זו זכות מזכויות האדם הכוללת את הזכות של אדם לקבוע מי יגע בו או שבכלל לא יגעו בו ובמיוחד כאשר מדובר במגע באזור ארוגני בגוף, שהוא מגע בעל אופי סקסואלי, ארוטי.

      אבל אין ולא מוצדק שתהיה זכות לאדם שלא ידברו אליו או יפנו אליו אלא אם כן הדבר מגיע לרמה של הטרדה [פניות חוזרות ונשנות והתעלמות מבקשה להפסיק]

      • הפוסט של ענת נכתב כתגובה לכתבה ספציפית המתארת תקיפות מיניות ספציפיות שהכתבת חוותה. אני לא מוצא את הכתבה כרגע, אבל הכתבת הגדירה גם הערות מילוליות כתקיפה מינית, ולפחות אחת מתוך שש התקיפות שהיא חוותה הייתה מילולית לחלוטין. לא הערות חוזרות ונשנות, לא הטרדה, פשוט הערות בעלות אופי מיני שאינן במקום, שהכתבת לא "הזמינה" באופן מכוון באמצעות ההתנהגות שלה. אז אתה אומר שהצלצול בפעמון צריך לבוא קודם, אבל גם כשהוא בא קודם הוא מביא אותנו לאותו מקום בעייתי שנגיעה מביאה אותנו.

        אבל מה שבעיקר מעניין אותי זה איך יחסים אינטימיים, במיוחד יחסים אינטימיים ראשונים בין שני אנשים, אמורים להיראות לדעתך, אם אישה צריכה להגיד "כן" מפורש וחד משמעי לפני כל מגע. לי אישית אין בעיה עם נשים שיוזמות, אבל הרוב המוחלט של הנשים לא נוטות ליזום מגע (או כל סוג אחר של התקדמות אינטימית אחרת), אלא לחכות שהגבר יזום, ואז להגיב לחיוב או לשלילה. ובוא רק לרגע אחד נכניס למשוואה את השמועה ששמעתי (ויכול מאוד להיות שזה מידע אנקדוטלי לחלוטין) שנשים לא אוהבות, עד לרמה של טרן-אוף רציני, כשגברים שואלים אותן האם אפשר לנשק אותן או לגעת בהן. אז איך בעצם כל הדברים האלה מסתדרים אחד עם השני?

    • בינתיים קראתי את הרשומה של ניצן לונברג ושוב את מה שכתבה ענת והוסר בינתיים מהבלוג [אני לא יודע אם מה שצוטט מהרשומה של ענת, זו כל הרשומה של ענת או רק חלק]

      אתחיל מלונברג:
      קודם כל מבחינה אנושית אני אומר קודם כל תהיה בן אדם ותהיי בת חווה. ניצן לונברג טוענת למצוקה כלשהי. גם אם נניח שלא מסכימים איתה, אמפטיה אפשר לגלות? אישה טוענת שהיא במצוקה אפשר לגלות אמפטיה. אחר כך יכול לבוא שלב הביקורת.

      בעניין הזה, אני לא מבחין בין חוויות הטרדה מינית לבין אסירה בכלא שביצעה עבירה. לכולם אני מגלה אמפטיה. גם לאסירים שביצעו עבירות וגם למי שחווה את עצמו כקורבן עבירות. גם אם אני לא אסכים שזו צריכה להיות עבירה. האמפטיה לא עומדת בסתירה לכל ביקורת שתבוא אחר כך. חוסר אמפטיה אני לא אוהב ואני משתדל לא להפגין חוסר אמפטיה בעצמי.

      נקודה שנייה, ניצן כלל לא טענה משהוא משפטי או משפטי-פלילי. ניצן טענה שההתנהגויות האלה לא ראויות, שהן מזיקות שהן מייצרות מצוקה. במילים אחרות, לא מוסריות. ענת הגיבה על הדברים ביחס להיותן עבירות פליליות.
      אני חושב שחשוב להפריד את הדיון. אני מציע לדבר קודם כל במישור המוסרי. האם המעשים שתיארה ניצן מוצדקים מוסרית. אחר כך נחשוב מה צריך להיות בלתי חוקי בדיני נזיקין ומה עבירה פלילית. אבל קודם כל אפשר לגנות מוסרית גם אם אחרי זה, לא נצדיק הפללה של התנהגות זאת.

      כל האמירות שתיארה ניצן [קל וחומר המגע הפיסי] לדעתי ביטאו התנהגות לא ראויה. האמירה הכי קלה לדעתי שהיא תיארה הייתה "לבשת את השמלה על מנת לפתות אותי" זה לדעתי לפחות חוסר נימוס. יש כאן פוטנציאל של גרימת אי נוחות ומבוכה לאישה. לעשות משהוא עם פוטנציאל כזה של גרימת מבוכה זה לא ראוי.

      אז אפשר קודם כל לומר שזה לא ראוי לפני שנחשוב אם זה צריך להיות פלילי.

      ניצן בכלל לא דיברה על עבירות אלא על התנצלויות. האנשים האלה חלקם לא התנצלו.

      הסיטואציות שניצן תיארה הן לא סיטואציות שאם יפסיקו להתנהג כך, אז תהיה בעיה לגברים מחזרים וגברים שהם בני זוג. אלה מצבים שבהם אין חשש שנשים לא תאהבנה את היעדר ההתנהגות שניצן תיארה.

      עכשיו לפוסט של ענת:

      קודם כל אני רוצה להציב סימן שאלה על הקישור בין קורבנות לבין חולשה. גם גברים הם קורבנות לעבירות ופשעים האם כאשר הם קורבנות אז הם חלשים כך שיש להסתייג מחולשה כזאת?

      אם יש שורה של עבירות שגברים הם קורבנות שלהם וגם נשים בתחום הלא-מיני ושם לא אומרים שהקורבן חלש אז למה דווקא בהטרדה מינית לומר שהקורבן חלש?

      סימן השאלה השני שאני רוצה להציב הוא בין חולשה לגנאי. נניח שהקורבן חלש. למה לגנות חולשה? האם הוא בחר להיות חלש? בעולם הערכים שלי חולשה היא משהוא שמזמין אמפטיה, עזרה, סיוע ולא גנאי וביקורת. אני לא מסכים להנחה מצ'ואיסטית שכאן חלה גם על נשים, לפיה האדם הערכי הוא החזק והמחושל והאדם החלש שקורס ומתמוטט הוא אדם ראוי לגנאי. לפי גישה זאת עלינו לגנות את הדיכאוניים, החרדיים, הפוסט טראומטיים וכיוצא בזה בעלי הפרעות נפשיות.

      אני גם טוען שאין הבדל רלבנטי בין חולשה גופנית לחולשה נפשית. כפי שלא מגנים אדם חולה על כך שהוא חולה ולא מגנים אדם שהוא לא מספיק חזק פיסית [גם כשהוא בריא] אז למה לגנות חולשה נפשית?

      נקודה שלישית הוא הטלת אחריות על הקורבנות לא להיות קורבנות.

      אם מניחים שקורבן העבירה הוא קורבן של מעשה לא מוסרי אז אין זה הגון וזה פוגעני, לבקר או להאשים את הקורבן ולא את התוקף והפוגע. קודם מכל אלמלא הוא יזם את המעשה הלא מוסרי לא הייתה נוצרת הבעיה מלכתחילה. אסא כשר כתב פעם על תסמונת "עין אחת פקוחה עין שנייה עצומה". זו תופעה שרואים את כל העוולות בצד אחד ולא רואים עוולות בצד השני. גישה כזאת אינה הגונה. אדם הגון יצא נגד עוולות בכל צד וללא הבדל צד.

      כך, אין זה הגון לראות רק היכן הקורבן לא היה בסדר ואילו התוקף והפוגע ממנו להתעלם לחלוטין. אם כבר ממליצים לקורבן להתנהג אחרת לפחות שיהיה גם גינוי של הפוגע.
      אני דווקא לא שולל המלצות לקורבן להתמודד עם ניסיונות פגיעה. בהחלט אני מסכים שבני אדם יכולים ע"י פעולות להפחית את הסיכון או הסיכוי או ההסתברות להיפגע או אם ייפגעו להקטין את נזקי הפגיעה. בני אדם נועלים את הדלת מפני גניבות ופריצות, אפשר ללמוד קרב מגע כדי להגיב תגובה יעילה, אפשר ללמוד אסרטיביות.

      אבל

      הדברים האלה צריכים להיאמר ברגישות רבה. קורבנות נפגעות כאשר ההמלצות האלה נאמרות תוך כדי ביקורת, הטפה, התנשאות מגבוה, האשמה. המלצות כאלה צריכות להיאמר כאשר קדמה לכך האשמת הפוגע, קדמה לכך אמפטיה לקורבנות ורק אחרי כל זה אפשר להמליץ. גם אז יש להיזהר להמליץ להימנע מפעולות שיש זכות לעשותם ואינטרס חזק לעשותם.

      גם כאשר ממליצים לקורבנות אז צריך להבין שהמלצה כזאת לא מבטיחה כלום. זו לא תעודת ביטוח. זה לא ימנע באופן גורף פגיעות. זו רק שאלה של הקטנת סיכון או הסתברות. אבל כפי שענת הציגה את זה מדובר בערבות או בביטוח. משהוא שמחסן לחלוטין.

      לא כל דבר הוא בידיים של הנשים. זה לא נכון. גבר יכול לתקוף אישה או לנגוע בה מבלי שהיא תוכל למנוע זאת, מבלי שהיא ראתה שזה הולך לקרות, גם אם היא רואה שזה הולך לקרות הגבר יכול לכפות את עצמו בכוח בזכות כוחו העדיף.

      גם חוסן פסיכולוגי בני אדם לא מקבלים בלחיצת כפתור. בני אדם נבדלים זה מזה בתכונותיהם הפסיכולוגיות, באישיותם, באופים. יש הבדלים אישיים באסטרטגיות התמודדות [coping strategies] עם דחק [stress] גורמי דחק [stressors] לחצים [pressures] סיבולת דחק [stress tolerance] משבר [crisis] כושר עמידה [resiliense]

      יש בעלי כושר עמידה וחוסן נפשי גבוה ויש שלא. יש דבר כזה חוסר מסוגלות נפשית, פסיכולוגית, מנטאלית, רגשית [אמוציונאלית].

      ייתכן שאפשר להקנות לבני אדם כלים פסיכולוגים להתמודדות באמצעות טיפול פסיכולוגי, תרפיה או פסיכותרפיה, אסטרטגיות התמודדות, אבל כל עוד האדם לא קיבל את הכלים האלה אז אין לו אותם.

      לכן, יש לי התנגדות לשימוש במילה בחירה. לדבר על בחירה בהקשר הזה כמו על בחירה של טעמי גלידה זה לטשטש הבדלים חשובים. כדי שתהיה בחירה צריכים להיות כלים או ארגז כלים שממנו ניתן לבחור. אבל אדם שלא קיבל כלים למשל טיפול באסרטיביות, אז נכון לעכשיו אין לו אותם [אולי יהיו בעתיד]

      צריך להיזהר מכשל של אנלוגיה, היקש, גזירה שווה בין היכולות, הכישורים והמסוגלות שלי למסקנה שיכולת, כושר ומסוגלות יש לכל בני האדם. אם אני יכולה גם אחרות יכולות. אז זהו שלא. יש שונות אינדיבידואלית, דיפרנציאציה אינדיבידואלית. כשם שפרצופיהם שונים כך יכולותיהם שונות. יש הבדלים בין אישיים [אינטר פרסונאליים] גם בהיבט הגופני-פיזי וגם בהיבט הפסיכולוגי. אם אני חזק מכאן לא נובע שכולם חזקים או יכולים להיות חזקים כמוני או שיש להם בחירה להיות חזקים כמוני.

      אני מסכים לטענה של ענת שחשוב להקצות משאבים קודם כל לעבירות החמורות יותר. הטרדה מינית היא לא מהעבירות החמורות שלנו, לא בכלל ולא בתחום עבירות המין בפרט. אבל זו טענה לגבי המשפט. שאלות מוסריות עולות קודם.

      לכל הדברים שכתבתי אין דבר וחצי דבר עם חשש שגברים לא ידעו את כוונותיהם של נשים או שתיפגע האינטימיות או שתהיה גזירה שרוב ציבור הגברים לא יכול לעמוד בה.

      .

  11. או קיי, נכון לכתיבת שורות אלו טרם קראתי את הכתבה שענת הגיבה אליה. כך שאני לא יכול לחוות דעתי על אמירה ספציפית שאני לא יודע מהי.

    אבל אתה כותב שההערות היו בעלות אופי מיני "שאינן במקום". אינן במקום לדעת הכתבת או אינן במקום לדעתך?

    לדעתי יכול להיות מצב שפנייה כלשהי אינה ראויה מבחינה מוסרית אבל ל מכאן לא נובע שהיא צריכה להיות בלתי חוקית כך שהמשפט או המדינה צריכים להתערב קל וחומר כאשר מדובר במשפט הפלילי [דיני עונשין]. אני מסכים עקרונית שלא כל דבר שאינו ראוי צריך גם להיות בלתי חוקי ולא כל דבר שראוי שיהיה בלתי חוקי [למשל עוולה בדינ י נזיקין צ]ריך גם להיות עבירה פלילית.

    אבל, גם אם נסכים שהמשפט לא צריך להתערב אז הכשר משפטי אינו בהכרח הכשר מוסרי.

    עקרונית אם תהיה נורמה חברתית שלמגע מיני יהיה קודם בירור הסכמה לדעתי העולם והחברה רק יהיו נשכרים מכך מפני שאז תפחתנה אי ההבנות סביב הנושא. וכל עוגמת הנפש הכרוכה ב כך. לברר הסכמה זה דבר פעוט לדעתי במיוחד בין זוג שכבר יש ביניהם קשר אינטימי בדרגה כלשהי

    אם יש נורמה חברתית שגבר שמבקש הסכמה לכל סוג של מגע מיני מסכן את עצמו בסיכון ממשי של דיל בריקר, אז אני מסכים שיש הצדקה להתגמש כאן על מנת שלא נגזור על הציבור גזירה שהוא לא יכול לעמוד בה ודאי שזהו טעם חזק לא להפעיל את המשפט הפלילי במקרה כזה ואולי גם את המשפט בכלל ואולי אף גינוי מוסרי לא יהיה מוצדק והדבר גם תלוי בנסיבות איזה בדיוק מגע מיני יזם הבחור כיצד בדיוק התנהג ואיך הוא הגיב או לא הגיב לתגובת הבחורה לכך. לדעתי דרושה כאן מידה של זהירות ותשומת לב לתגובות הבחורה במקרה כזה.

    אבל יש מרחק בין דברים שנעשים במסגרת זוג על בסיס היכרות קיימת וקירבה רגשית ואינטימית קיימת לבין ליטוף ישבן של אישה זרה [לא בת זוג ] באוטובוס. כאן למשל אין בכלל עוצמה לטענה שאישה באוטובוס אם לא ילטפו את ישבנה כך פתאום, אז אין סיכוי שהיא תסכים להיות בת זוגו של האדם המלטף בעתיד.

  12. לספוג הערות פוגעניות מיניות באופן יומיומי זה לא הטרדה אבל לקבל תגובות לפוסט בבלוג זה טרור, מדהים. נכנסת באופן ממש ביצ'י בטור האישי שלונברג כתבה, עם טיעון מרכזי מגוחך ומעורר בחילה, וקיבלת ריקושטים כמו שצריך. עכשיו את משחקת אותה קורבן ועוד עושה טובה שאת מחזירה את התגובות. תקשיבי לעצה טובה שמישהי כתבה פעם לפני שהיא נהרגה בפיגוע טרור וירטואלי – צאי מההתקרבנות וקחי אחריות, שדרי בטחון עצמי, ואף אחד לא יעז לגעת בך נגד רצונך. די להתבכיין.

    • אוקיי, ניגבתי את הדמעות. מה עכשיו? במטותא ממך, גבר חזק, הדרך אותי בשבילי החיים, כי נטייתי הנשית הבלתי נמנעת היא לטעון טיעונים מגוחכים ומעוררי בחילה. ואז להתבכיין. ואני כה חסרת אונים. אנא, עזור לי!

      (אגב, אם העצה שאתה מצטט לי כל כך טובה, התגובה שלך מלכתחילה מיותרת. לוגיקה בסיסית)

      • כל הסיטואציה הזאת הזכירה לי את שירו של ג'ורג' ברנסנס La mauvaise reputation

        בגרסה העברית: "שם רע", יוסי בנאי

      • זה שאת אישה לא אומר שאת חסינה לביקורת, כמו שהדגמת יפה בסדרת החינוך שעשית ללונברג. לעובדה שאני גבר אין חצי דבר עם תוכן או קיום הביקורת שלי ואת יודעת את זה מצוין לאור ריבוי הנשים שהגיבו לך. מה עכשיו? אמרתי כבר, קחי אחריות על המלים שלך ותחזירי את הפוסט. אם את לא מעוניינת בתגובות תחסמי אותן. אם חזרת בך ממה שכתבת אז תגידי, אם כי לא נראה לי שזה המצב. כמובן שאת לא חייבת לעשות שום דבר ממה שאני אומר.
        ואין גזירה שווה בין הלא להתבכיין ולקחת אחריות על דברים שמישהו אחר עשה *לך* לבין דברים שאתה *בעצמך* יזמת. כמה אטום אפשר להיות.

    • כפי שאפשר להבין במישור הפסיכולוגי נשים שמגיבות תגובת זעם אמוציונאלית במיוחד כאשר הן [לפחות בחוויה שלהן] ספגו הטרדה מינית או דברים חמורים מאלה במישור עבריינות המין ופשיעת המין, כך באותה מידה אפשר להבין ולהיות אמפטי לאדם שסופג שוב ושוב תוקפנות, אגרסיביות מילולית.

      כולנו בני אדם שנפגעים מדברים. גם מהטרדות מיניות וגם מעלבונות כתגובה על דעה שאנו מפרסמים. אתה סלקטיבי באופן בו אתה מגלה אמפטיה לבני אדם.

      כתבתי שאני יכול להבין פסיכולוגית בני אדם שמגיבים בזעם על דעה כזאת. אבל מכאן לא נובע שתגובת זעם היא התגובה האידיאלית. ממש לא ורחוק מזה. תגובה רציונאלית והוגנת היא לא תגובת זעם גם אם ממש לא מסכימים איתה. תגובה ענינית ורלבנטית גם כשהיא התנגדות היא לא תגובה אישית אד הומינם תגובה לגופו של אדם argumentum ad hominem אלא תגובה לגופו של עניין argumentum in rem

      תגובה ענינית והוגנת היא לא תגובה מתלהמת גם כאשר מתקוממים מוסרית. לדווח על בחילה זו לא תגובה ענינית מפני שהבחילות של המגיב אינן רלבנטיות לנכונות ההתנגדות. אם ההתנגדות לדברים היא נכונה אז צריך להראות שהיא נכונה גם אם לא מרגישים בחילה. אם ההתנגדות לא נכונה אז היא לא נכונה גם אם מרגישים בחילה. הרגשת בחילה אינה אינדיקציה לנכונות או אי נכונות אלא תגובה פסיכולוגית של המגיב.

      מה עוד שבמקרה הכי גרועה ענת טעתצה בדבריה או לא הייתה רגישה מספיק. אבל היא ודאי לא כתבה דברים מתוך זדון ומתוך כוונה לפגוע ולייצר בחילות לבני אדם. זה לא שהיא חשבה: איזו רשומה אני יכולה לכתוב שתגרום בחילה לקוראות ולקוראים?

      לעומת זאת אני מניח שלחפחות חלק מתגובעות הזעם והקלס נועדו והשתדלו לפגוע.

      שוב, אני יכול להבין פסיכולוגית שהרבה פעמים בני אדם הם לא רציונאלים אלא אמוציונאלים ומגיבים תגובות לא עניינות. הם עושים את זה בין השאר מתוך מצוקה שהם נמצאים בה. אבל בצד זה חשוב להגיד שגם אם מבינים אותם, אלה עדיין תגובות לא עניניות. ההבנה והאמפטיה לא תהפוך תגובה לא ענינית לתגובה עניינית.

      חוץ מזה נניח שלשיטתך אתה מצדיק תגובות זעם כאלה. אתה לא חושב שענת כבר ספגה מספיק מזה? צריך עוד ועוד? יש גם גבול לדבר הזה? הרי ענת לא ממשיכה שוב ושוב לטעון את הטענות האלה אבל תגובות הזעם אינן מפסיקות בינתיים. גם אם אתה חושב שזה "מגיע לה" אז גם just desert צריך להיות בפרופורציה. מידתיות.

      העובדה שענת החזירה את התגובות לרבות תגובות הזעם היא לא נקודת זכות? היא לא הייתה חיבת לעשות זאת.

    • כאשר אתה אומר שענת לא חסינה מביקורת אתה מיתמם. ההיתממות מתבטאת בכך שאתה מסווג את מה שעשית בתור "ביקורת". לא שזה לא נכון אבל זה לא מדויק. לא שזו לא אמת, אבל זו לא כל האמת, זו אמת חלקית שהיא אולי לפעמים גרועה משקר.
      אין בעיה מוסרית לומר ביקורת ואפילו רצוי מוסרית למתוח ביקורת. אבל הבעיה עם מה שעשית היא לא הביקורת אלא סוג הביקורת הספציפי שאתה מתחת והדרך המסוימת בה נקטת לומר את הביקורת. סגנון הביקורת. מילים אחרות, סוג הביקורת שלך היא "ביקורת מתלהמת" וכאשר אתה לא מסווג את הביקורת שלך כביקורת מתלהמת אלא סתם כך כ "ביקורת" זו ההתממות.

      אין בעיה לומר ביקורת ואין חסינות מפני ביקורת. אבל ביקורות מובחנות ונבדלות ביניהן בסוגים ספציפיים של ביקורות. לא כל ביקורת פרטיקולארית היא בדיוק כמו רעותה וביקורות נבדלות זו מזו. יש בעיה מפני ביקורת מתלהמת וצריכה להיות חסינות לבני אדם מפני ביקורת מתלהמת. גם לענת גם לנשים, גם לגברים לכל אחד וגם לך.
      אריסטו קבע יחס בין הסוג לבין ההבדל per genus et differentia specifica מה שמבדיל את המין משאר המינים של אותו סוג. כך, ביקורת מתלהמת מקיימת יחס של הבדל [differentia] מביקורות לא מתלהמות, עניניות, מכבדות ומכובדות שגם הן מינים [species]של אותו סוג [genus] הנקרא "ביקורת" אבל הם מינים אחרים של אותו סוג ולא אותם המינים.
      כאשר אתה בוחר לתאר את דבריך כ "ביקורת" ולא כ "ביקורת מתלהמת" ואז מגן על לגיטימיות הביקורת, אתה מעדיף את התיאור הכללי יותר, המופשט, של הסוג [ביקורת] על פני תיאור ספציפי, מסוים של המין.[ביקורת מתלהמת] ובכך אתה מנסה לטשטש ולא לדייק על מנת ליצור לגיטימציה למה שאתה עושה ולעשות דה לגיטימציה ודיסקרדיטציה לאחרים ע"י האשמתם וביקורת עליהם שהם לא יודעים לקבל ביקורת. צריך לדייק: לא שהם מתקשים לקבל ביקורת אלא ביקורת מתלהמת.

      זו שיטה אופיינית למתממים ודמגוגים כמו אותו אדם שטייל עם נמר ברחוב ושאל בהיתממות: מה , אסור לטייל עם בעלי חיים ברחוב? הוא העלה את העצם שהוא "המין" ברמת הפשטה נמוכה[ נמר] אל העצם שהוא "הסוג" ברמת הפשטה גבוהה[בעל חיים ] מה שעשית לביקורת מתלהמת כאשר תיארת אותה כביקורת.
      כתבת על "אטימות". ההיפך מאטימות היא רגישות. האם כאשר אתה מצהיר שדבריה גורמים לך לבחילה וכל הסגנון הגס והאישי בו אתה נוקט מבטא רגישות או אטימות? זו שאלה רטורית.

    • חופר בלתי נלאה לפחות עדיף על חתרן בלתי נלאה.

      Je n'ai fait celle-ci plus longue que parce que je
      n'ai pas eu le loisir de la faire plus courte

      את המשפט לעיל, כתב בלז פסקל במכתב מס' 16 מתוך "מכתבים פרובינציאלים"

      Blaise Pascal, Lettres Provinciales (1656-1657), Letter XVI

      ובעברית: "כתבתי מכתב זה כשהוא ארוך מהרגיל מפני שלא היה לי זמן לכתוב מכתב קצר יותר"

      אני מצטער שהתגובות שלי ארוכות, אבל אין לי זמן לכתוב תגובות קצרות יותר.

  13. משתתפת בצערך. אבל למיטב הבנתי הזמן שבו אנשים בוגרים מחליטים אם כן או לא להתחשב בהוריהם (ובכל האחרים) הוא לפני שלוחצים על האנטר, לא אחרי.

    בטח תשמחי מאד לשמוע שלא מעט אנשים פירסמו בינתיים את הפוסט המקורי, ההוא שמחקת, כראיה לזה שכל נפגעות ההטרדה והתקיפה המינית לדורותיהן הן בכייניות שעושות פיל מעכבר, שלא לומר מעלילות על זכים וטהורים, כי הנה יש אחת שככה אמרה, שאף אחד לא יניח עלינו אצבע אם לא נרצה.

    • יש בדברייך אמת אבל לא כל האמת.

      אכן, כנכתב בפיוט של ר' שלמה אלקבץ "לכה דודי לקראת כלה" הפסוק "סוף מעשה במחשבה תחילה"

      אכן, כנכתב במשנה, מסכת אבות, ב, יב "צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם…רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד" ובתלמוד, תמיד, לב, עא, "איזהו החכם הרואה את הנולד"

      מאידך גיסא, בני אדם בוגרים גם מבינים שבני אדם [לרבות הם עצמם אבל גם זולתם] לא תמיד רואים את הנולד וצופים מראש את כל התוצאות וההשלכות ולא על כל דבר שמתרחש ex post factum הם גם חושבים ex ante ויש חולשות אנוש, הטיות מוטיבציוניות [motivational bias]

      בני אדם בוגרים לא מתפרצים התפרצויות זעם ויורדים לפסים אישיים כאשר הם נתקלים בדעה ובעמדה, שהם מתקוממים מוסרית עליה והם מרסנים את כוחם, עוצמתם ושבט לשונם ומביעים התנגדות וביקורת בצורה עניינית, שקולה ולא מתלהמת.

      בני אדם בוגרים הנחנים גם באינטילגנציה רגשית ומחזיקים בתבונה מעשית בפרודנס [prudence] מבינים שאם הם רוצים להגביר את הסיכוי שהאדם איתו הם מדברים יקשיב להם, ישמע אותם, אולי ישקול את דבריהם, אולי ישתכנע אז הדרך היא לא להתלהם כי בהתלהמות גובר הסיכון וגוברת ההסתברות שהצד השני לא יקשיב גם אם יש בדברים האלה מן האמת ומן התבונה.

      מי שממהר להצהיר שהדברים מעוררים בו בחילה לדעתי לא מגיב כאדם בוגר ולא מגיב בתבונה מעשית אם הוא רוצה שדבריו יפלו על אוזניים קשובות.

      לכל היותר אפשר לתת לו נסיבות מקלות אם הסיבה שהוא מגיב כך קשורה לחוויה כואבת שהוא או קרוביו עברו והדברים גורמים לו מצוקה. אפשר בנסיבות המתאימות לסלוח לו אבל לא להצדיק אותו.

      "הלל אומר: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" [אבות, ב, ד]

      ,יהושוע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות" [משנה, אבות, פ"א, מ"ו]

      התובנות האלה חלות הן על התגובות של המגיבים/ות לפוסט שהוסר והן על היחס אל המגיבים המתלהמים.

  14. צר לי שפיספסתי את הפוסט, אני מבין מהתגובות שעם חלקים הייתי מסכים ואחרים לא, אבל כך או כך אני מצטער שאת מרגישה צורך לבלוע דעות במקום לקבל את החופש להביע אותן. אני מקווה שתחזרי לכתוב בעתיד, נראה שיש לך עוד לא מעט מה להגיד, וזכותך גם לחסום תגובות לפוסט כזה או אחר, או להוסיף משפט לכתבים לא לעשות ממך שוב חגיגה תקשורתית. יש לך זכויות ופרטיות ואת שני הצדדים האלו חייבים לכבד.

  15. בלי להתייחס לפוסט (שאני חולק עליו) צר לי לשמוע על התגובה הפוגענית שזכית לה, אני לא חושב שהיו מגיבים כך לכל אישה אחרת שהייתה כותבת פוסט כזה. אני מקווה שתחזרי לכתוב גם על נושאים רגישים ללא חשש.

  16. לענת, בהתחלה, עקב המעשה שעשית בצבא, חשבתי שאת אחת מהעדר. התבדיתי. כל הכבוד לך על היכולת לחשוב בחופשיות. קחי בחשבון שיהיה לך קשה מאוד להשתלב בתעשיית דעת הקהל, כי השורות שם מלאות בכפילים מחשבתיים חסרי מקוריות ובינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s