לכבוד יום האישה ולכבודה של אמי, עדה גרשט ז"ל, שהלכה לעולמה השבוע
אני מתנגדת ליום האישה. נכון שעוד לא הגענו למלוא השוויון בלה בלה אבל יש משהו שמקבע את תודעת הנחיתות, אמיתית או מדומיינת, בהקדשת יום מיוחד לפלח שמהווה רוב באוכלוסיה. אז אני לא מהחוגגות היום, או את הנשיות שלי בכלל (אף פעם לא חשבתי שמחזור הוא סיבה למסיבה), אבל בגלל שרובכן כן מצאתן לנכון להתייחס אליו (סביר להניח שברכישת בושם בהנחה ולא בשביתת רעב במחאה על מילת נשים, אגב סוגיות נשיות בוערות), ובגלל מה שהלך פה בשבוע שעבר עם הפוסט ההו כה פוליטיקלי אינקורקט, חשבתי גם אני הקטנה להגג קצת על הנושא.
בבית בו גדלתי אמי הייתה המפרנסת העיקרית. אמי הייתה עובדת סוציאלית בכירה (MA), שמעולם לא לא-קודמה בגלל שהייתה אישה. היא הייתה מקצועית ומסורה לעבודתה (כן, הייתי ילדת מפתח) וזה לא עשה אותה אם פחות טובה. בזכות העובדה שהיה צריך להעסיק אותי אחרי שעות הלימודים זכיתי ללכת לחוגים שתכניהם מלווים אותי עד היום. אמא שלי הייתה אישה אסרטיבית ונחושה, שלא היססה להגיד לאנשים מה שהיא חושבת ולא ניסתה להתייפייף. היא מעולם לא חשבה שהעובדה שהיא אישה מחייבת אותה לנהוג באופן כלשהו (גם כשזה הזיק לה בקרב אנשים שציפו ממנה להיות אישה קצת יותר סטראוטיפית).
לאמא שלי היה עד יום מותה חשבון בנק נפרד, כי היא למדה עוד מאמא שלה – לפני חמישים שנה! – שאישה חייבת לשמר את עצמאותה הכלכלית. אמא שלי דאגה בשבילי להשכלה הכי טובה שאפשר היה לדאוג לה בכסף (תודה לאל, אף פעם לא נזקקתי לשיעורים פרטיים) כי היא ידעה שבסופו של דבר, ההשכלה והיכולות האינטלקטואליות חשובות יותר מהרחם וממה שהוא מסוגל להשיג. אמא שלי האמינה בהגשמה עצמית אמיתית, של בנייה ועשייה, ולא בהגשמה דרך המיטה או דרך הארנק של בן הזוג.
(תוספת של משהו שלא ברור איך שכחתי קודם: למדתי ממנה גם לא, לא ושוב לא ללבוש חולצות שרואים איתן את החזיה. כלומר, בלי חזיה שחורה תחת חולצה לבנה, בלי כתפיות מבעד חולצת קולר וכו')
מנגד, אמא שלי גם לימדה אותי שלא באמת צריך לאכול כדי להתקיים ושכמה שהמיני יותר קצר ככה יותר טוב. אבל זה תמיד היה מהמקום הכי שלם ובטוח בעצמו, שלא מנסה לרצות או לשאת חן, שלא חושש למעמדו ושלא תולה בנשיותו כל כישלון שנקרה בדרכו. מאמא שלי ירשתי חזה מהמם שהוא כלי מצוין, כשצריך, ותקום הבחורה שלא ניצלה פעם את המחשוף שלה כדי לחמוק מדו"ח/להכנס למסיבה סגורה/לעבור טסט. מאמא שלי למדתי שפמיניזם עושים, לא מדברים, ושחוגי המגדר באוניברסיטה הם בעיקר אוננויות של נשים מוצלחות על ההצלחה שלהם ולא אמצעי אמיתי לשינוי.
אמא שלי הייתה אדם הרבה יותר טוב ממני. כשדיברתי בבית על בכיינות מהסוג שכתבתי עליו בשבוע שעבר ("אכלו לי שתו לי כי אני אישה/ערבי/מזרחי/ווטאבר") היא תמיד ניסתה לעדן אותי, "חמלה, ענת. קצת חמלה" (טוב, בכל זאת עובדת סוציאלית) ובדרכה, היא הייתה האמא הכי טובה שהיא הייתה יכולה להיות.
שבת שלום
anatkamm 
)-: (-:
יהי זכרה ברוך,
*חיבוק*
העלית נקודות חשובות בפוסט, מקווה שהן לא נפלו רק על אזניים ערלות.
תנחומי על פטירתה של אימך עדה גרשט ז"ל
יהי זכרה ברוך
המילה "חמלה" compassion מורכבת משנת מילים. co ו passion כלומר "שיתוף רגשי" . אני משתתף בזה ברגשות הצער והיגון.
הערות לגבי נקודות שעלו ברשומה
יום האישה
אני מבחין בין יום האישה כפי שהוא מתקיים בפועל, הלכה למעשה לבין העיקרון, הקונצפט של יום האישה.
אני לא מתנגד לעיקרון שיהיה יום האישה. אבל העמדה שלי כלפי יום האישה לא תלויה רק בעיקרון שיהיה יום כזה אלא איזה תוכן יוצקים לו. ייתכן שיש מקום להתנגד, לאופן בו הוא מצוין הלכה למעשה או לחלק מהתכנים שלו, להיבטים הספציפיים, המסוימים של היום הזה . אני מכיר טענות שביום הזה מציינים מרכיבים סטיראוטיפיים מיניים או סטיראוטיפים מגדריים של נשיות: צרכנות, קניות, ועוד.
לדבר הזה גם אני מתנגד.
אבל יום האישה לכשעצמו הוא מסגרת, פלטפורמה שאפשר לנצל לחיוב או לשלילה. לדעתי אם מנצלים אותו לחיוב, אז אני בעד. אני לא חושב שיש ליום הזה חשיבות גדולה שעליו יפול או יקום המאבק הפמיניסטי. אבל אפשר לצקת בו תכנים של העלאת מודעות לבעיות של נשים, פגיעות בזכויות, סקסיזם ושוביניזם בחברה ובתרבות, סטיראוטיפים מיניים, דעות קדומות. אפשר להעלות נתונים עובדתיים על מצבן של נשים, להעלות טענות, טיעונים, עמדה ביקורתית, תביעות, הצעות לדרכי מאבק.
אני חושב שמאבק פמיניסטי ושיח פמיניסטי צריך לעשות כל השנה ולא יום אחד בשנה אבל מאבק רצוף בזמן לא סותר שיהיה יום אחד שבו תהיה עליית מדרגה למאבק הפמיניסטי במימד הסימלי, הסימבולי ותהיה תשומת לב ציבורית רבה יותר לשיח פמיניסטי ביום הזה..
לגבי קורבנות: קורבנות שהן נשים על רקע מינן ומגדרן יש כעניין שבעובדה. זהו נתון אמפירי וחלק מהתיאור של המציאות. זה עניין דסקרפטיבי. כאשר יש קורבנות ויש עוולות לדעתי צריך להצביע עליהם, להעלות אותם לשיח הציבורי ולתודעה הציבורית, להיאבק בהן. יום האישה לא חייב לסתור את זה וזה לא משהוא שמנציח קורבנות. הדרך להגיב לקורבנות היא לא להתעלם מהן אלא להצביע, לפרסם ולהיאבק.
יום האישה יכול להיות מנוצל להעלאה לתודעה הציבורית של naming, blaming, claiming [שלושת המילים האלה הם כותרת של מאמר שפורסם ב 1981 ע"י Felstiner,Able & Sarat שטען לשלושה שלבים בהתפתחותו של סכסוך]
Naming- זיהוי עצם ההבחנה והמודעות שמעשים מסוימים הם פוגעניים.
Blaming- האשמה- הצבעה על אשמים או אחראים לפגיעה
Claiming- דרישה- העלאת דרישות והצעות לפתרון.
חוגי המגדר באוניברסיטה
גם כאן אני עושה את אותה הבחנה בין חוגי המגדר כפי שהם מתקיימים בפועל לבין העיקרון והקונצפט של חוג למגדר באקדמיה. בין המסגרת והפלטפורמה שנקראת חוג למגדר לבין התכנים שיוצקים בו וההיבטים הספציפיים, המסוימים שקיימים בו.
אין לי מושג מה מתקיים בחוגים למגדר כך שלא אוכל להתייחס לתכנים הספציפיים.
אבל בעיקרון אני לא מוצא פסול בחוג למגדר. אני רואה את החוג למגדר כמו כל חוג אקדמאי-אוניברסיטאי אחר שבו עוסקים במחקר והוראה. לא רק שאני לא רואה פסול אני רואה חשיבות גם במחקר וגם בהוראה של מחקר בהיבטים המגדריים של חיינו והחברה שלנו למשל פסיכולוגיה של המינים, הרעיון הפמיניסטי.
תחום המגדר הוא לגיטימי וחשוב למחקר כמו שאר התחומים, הדיסציפלינות. בראש וראשונה החוג למגדר מגביר את הדעת ומקנה דעת לתלמידים, סטודנטים בדיסציפלינה הזאת. במה זה שונה עקרונית מהחוג למקרא, החוג לבלשנות, החוג לגיאוגרפיה, החוג לפילוסופיה?
החשיבות של בחינה מחקרית-ביקורתית הן בהיבט המדעי הן מדע אמפירי science למשל מדעי החברה: פסיכולוגיה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה, מדע המדינה בהקשרים המגדריים שלהם או מדע במובן של wissenshaft חקירה ספקולטיבית, עיונית בהגות פםמיניסטית מדע כדוגמת פילוסופיה. גם חקר ההיסטוריה רלבנטי יש את הגישה הפמיניסטית בהיסטוריה וגישות מגדריות בחקר ההיסטוריה. יש גישה מגדרית ופמיניסטית במשפטים "משפט ופמיניזם" כתיבה משפטית-פמיניסטית. אגב, חלק מהכתיבה והמחקר המגדריים בקרימינולוגיה ומשפטים הוא גם חקר מצבן המיוחד של אסירות ומאסר של נשים במובחן מגברים.
יש חשיבות למחקרים וגישה ביקורתית גם בלימודי מגדר. החשיבות של גישה כזאת לא נופלת מחוגים אחרים.
החוג למגדר לא נועד להיאבק מאבק פמיניסטי באופן ישיר כמטרה. אני רואה בחוג למגדר כאשר הוא ראוי לא כפעילות של מאבק אלא כמשהוא שהוא חלק מאוניברסיטה או אקדמיה. המטרה היא להגביר את הדעת ע"י מחקר והוראה.
אפשר לומר שבעקיפין אפשר לנצל את הידע שהחוג למגדר מייצר ולרתום אותו למאבק פמיניסטי. אני לא רואה בכך "אוננות" אלא דבר חשוב. על מנת להיאבק מאבק נכון צריך ידע, מידע, אינפורמציה. הכלי המדעי, האקדמאי הוא כלי ראשון במעלה להשגת מידע רלבנטי לצורך קבלת החלטות למאבק.
לא רק בהיבט של מחקר מדעי אמפירי גם בתחום הפילוסופי , חקירה עיונית בהיבט הנורמטיבי המוסרי, האתי, תורת המידות של מה ראוי ורצוי מבחינה מוסרית בהקשר המגדרי והפמיניסטי. היבטים של פילוסופיה פוליטית, תורת המדינה או מחשבה מדינית [פוליטולוגיה] בהקשר מגדרי ופמיניסטי.
אולי אפשר ליצר תובנות בחוג למגדר לגבי מאבקים ושינויים חברתיים תובנות שעולות הן מהמחקר האמפירי במדעי החברה והן בהיבט הפילוסופי-מוסרי-פוליטי של מאבקים.
דיבורים לעומת מעשים
אני מבחין בין דיבורים שעומדים בסתירה למעשים [דיבורים "בניגוד" למעשים] לבין דיבורים שלא עומדים בסתירה ואף מוסיפים על המעשים [דיבורים "לצד" מעשים]
לגבי דיבורים המנוגדים למעשים כאן מתאימים המילים: צביעות, חוסר כנות, אין תוכו כברו, אחד בפה ואחד בלב.
אבל אני לא מסכים לטענה שדיבורים הם מיותרים ורק המעשים הם חשובים. אני מסכים ש "גם" מעשים הם חשובים ולא טוב להסתפק "רק" בדיבורים. אבל אני בדעה ש "גם" דיבורים הם חשובים.
לפי פרסומים למדת מדעי הרוח ובין השאר גם פילוסופיה. הדבר הזה יוצר ציפיות [או תקוות] שיהיה לך כבוד ואהדה לא רק למה שאריסטו כינה פואזיס – Πoεςις ו פראקסיס Πράξις
אלא גם למה שהוא כינה תיאוריה θεωρία
יש חשיבות לעשייה, לפרקטיקה אבל לא רק לה. גם לשיח [דיסקורס] גם למחשבה. הזכרתי בתגובה אחרת את המשפט של ר' שלמה אלקבץ מתוך הפיוט "לכה דודי" "סוף מעשה במחשבה תחילה".
על מנת לדעת מה לעשות צריך לחשוב ולנהל שיח, להתדיין. על מת לדעת איך לעשות הכי טוב, צריך לחשוב ולדסקס. על מנת לדעת האם ראוי או רצוי או מוסרי לעשות או לא לעשות, צריך לחשוב ולהתדיין. על מנת לשכנע בני אדם במה שאנו חושבים שהוא נכון, אמת וראוי צריך לחשוב, לדון ולדבר. על מנת לצרף ולגייס אחרים למאבק, צריך לחשוב ולהתדיין. על מנת לתת לבני אדם כבוד צריך שהם ישמיעו קול, ידברו. על מנת להתייחס התייחסות ביקורתית , התיחסות מאשימה, התייחסות תובעת ודורשת, צריך לחשוב, לדבר, לדון.
בחברה בכלל ובמאבקים חברתיים בכלל צריך גם מזה וגם מזה. "טוֹב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח את ידך" [קוהלת ז יח].
צריך "גם" מחשבות, דיונים, דיבורים, שיח, מחקר
וצריך "גם" מעשים, פרקטיקות, ביצוע.
יש חשיבות גם לתודעה והתודעה האנושית מושפעת גם מהשיח ומהמחשבות והרעיונות.
כפי שיש חשיבות למה שנקרא "השיח הציבורי" לא בהקשר פמיניסטי-מגדרי אלא בכלל. אם יש חשיבות לשיח ציבורי בכלל אין טעם שלא תהיה חשיבות לשיח ציבורי-פמיניסטי-מגדרי
החוג למגדר הוא חלק מהשיח הציבורי-הפמיניסטי וגם תוצריו האקדמאיים-מדעייים-מחקריים הם חומר גלם לשיח הציבורי בכלל והשיח הפמיניסטי-מגדרי בפרט.
הדיבורים והשיח מוסיפים ומחזקים ביחס לעשייה ולא גורעים ממנו ואף לא תוספת מיותרת ובזבוז משאבים ואנרגיה.
מעבר לכך, יש חשיבות להתמחות שקשורה למיומנויות, כישורים, יכולות, מסוגלויות. יש בני אדם שהמיומנות שלהם היא עיונית, שיחנית, תיאורטית. יש בני אדם שהם ביצועיסטים, אולי אפילו בולדוזרים בעלי מיומנות פרקטית, נשות ארגון וניהול, מצטיינות באדמינסטרציה.
מכאן שלדעתי חשוב שתהיה בחברה בכלל ובמאבק הפמיניסטי בפרט, חלוקת עבודה לפי עיקרון התמחות. עיקרון ההתמחות הוא עיקרון כלכלי ביעילות של ניצול יתרון מוחלט ויתרון יחסי של כישורים ומיומנויות.
לכן, מי שמצטיין בהיבט העיוני והדיסקורסיבי טוב שיקדיש את מאמציו להיבט הזה. שם הסיכוי הכי טוב שיהיו פירות מה שיותר טובים ותהיה הצלחה, יעילות ותוצאות טובות. מי שכישוריו בחלק הפרקטי-אופרטיבי שיתמקד בעשייה.
יש מקום גם לגלימה האקדמית וגם לסינר ובגדי העבודה של העשייה
איזה באסה. משתתף בצערך, ענת.
נראה שאימך היתה אשה לעניין
יהי זכרה ברוך ת.נ.צ.ב.ה
אוי, ענת.. משתתפת בצערך. יהי זכרה ברוך. דיברתי איתה פעם אחת ממש אחרי שנכנסת לכלא. כבר עליה הרבה ולדבר איתי לחלוטין לא היה אמור להיות בראש מעייניה. ועדיין הייתה רכה ותומכת.
יהי זכרה ברוך.
אוהבת אותך.
את יודעת איך להשיג אותי אם תרצי (השארתי טלפון אצל ברנדון)
נשיקות.
מצטער בשבילך. יהי זכרה ברוך.
לגבי חמלה
גם אני מוצא את עצמי מבקר בני אדם לא פעם בני אדם ושואל איפה החמלה שלהם. אני יותר משתמש במילה "אמפתיה". אני מבין את החמלה כסוג של אמפתיה. אמפתיה [empathy] היא התכונה להרגיש רגשות בהתאם לרגשות הזולת. להרגיש טוב כאשר טוב לו. להרגיש רע כאשר רע לו. חמלה שייכת לצד השלילי של האמפתיה: להרגיש רע כאשר רע לזולת. אמפתיה חלה גם על הרע וגם על הטוב.
יש לי הרבה מה לומר על חמלה ועל אמפתיה. הן לגבי ניתוח המושגים האלה והרגשות האלה, הן לגבי הקשר ביניהן לבין מוסר ואתיקה, נורמטיביות, ערכים ואידיאולוגיה. אני מעדיף לא לעשות את זה כאן ועכשיו כי זו תהיה דיגרסיה מהפוסט שעיקר ענינו הוא אמך המנוחה, נשים ונשיות.
אבל אני אשמח אם אחד הפוסטים שלך יוקדש לנושא החמלה. בראיון שלך עם ענת פישביין ב "ידיעות אחרונות" כתבת שעברת תהליך של שינוי במאסר מעמדה שנראית ימנית, ליברטריאניסטית, ניאו ליבראלית, ניאו שמרנית , תפיסה חזקה של אחריות אישית לעמדה שאני לא יודע אם היא שמאל סוציאל דמוקרטי ופרו מדינת רווחה, או עמדה ימנית יותר מרוככת [ימין עם יותר חמלה?], אבל דיווחת על שינוי לכיוון של שמאל וגישה יותר אמפתית וחומלת כלפי בני אדם שהחיים פחות חייכו אליהם. החלשה מסוימת של האחריות האישית וחיזוק החשיבות של המצב, הסיטואציה, התנאים והנסיבות שאדם נמצא בהן או נולד אליהן או גדל בהן.
אני חושב שיש קשר רעיוני בין חמלה לאידיאולוגיה פוליטית, השקפה ערכית-נורמטיבית במוסר, אתיקה ותורת המידות כאשר גישה חומלת ואמפתית קשורה יותר לשמאל וגישה פחות חומלת ואמפתית קשורה יותר לימין [אני משתמש במושגים ימין ושמאל, במשמעות המקורית ובמשמעותם החוץ-ישראלית כי בישראל הם עברו שינוי [עיוות?] להבחנה בין יונים וניצים במדיניות חוץ ,ביטחון לאומי וחשיבה אסטרטגית]
לדעתי יש גם קשר בין חמלה ואמפטיה ליחס האדם אל מבצעי עבירות, פשעים, אסירים ואסירים לשעבר. לדעתי האינטרס שהחברה שלנו תהיה חברה יותר חומלת ואמפתית הוא כללי אבל הוא במיוחד רלבנטי בהקשר של בעלות ובעלי עבר פלילי והרשעות קודמות. יש קשר חזק בין חמלה ואמפתיה לשיקולי ענישה פלילית, שיקום אסירים ובאופן כללי התגובה החברתית כלפי ביצוע עבירות וכלפי מבצעי עבירות.
אם תכתבי רשומה על חמלה כלפי בני אדם, מה את חושבת על כך היום, אז אני אשמח להגיב וגם לכתוב בהרחבה את דעתי.
תנחומיי. לפחות זכתה לראות אותך בחוץ
טור מרתק. תודה
ברשותך, ארחיב קצת בהקשר של החוג למגדר על הצד ההגותי ועל מחקר פמיניסטי.
הדברים מבוססים על ספרה של אורית קמיר "פמיניזם, זכויות ומשפט" . אני לא יודע אם כל מה שהיא טענה הוא נכון, אבל לא ידוע לי בשלב זה שהוא לא נכון, אני כותב את זה על מנת לשים על השולחן הוירטואלי את הטענות והטיעונים כבסיס לדיון אפשרי ואולי לפוסט אפשרי בהמשך.
בסוף אסתייג מאחת הנקודות שקמיר העלתה
הפמיניזם משלב גם היבט אקטיביסטי וגם היבט הגותי. ההיבט האקטיביסטי הוא יותר מובן באופן אינטואיטיבי. זהו מאבק ישיר נגד עוולות מוצדקות.
לגבי הפן ההגותי ניקח למשל את חקר הספרות. המחקר הפמיניסטי כאן עוסק בגילוי יצירות של נשים, הפצתן, ניתוחן ושילובן ב "קאנון". חוקרות פמיניסטיות טענו שכמעט כל היצירות המוערכות והמשפיעות, נכתבו ע"י גברים. כאשר יצירות נכתבות ע"י גברים הן משקפות חוויות והשקפות עולם של גברים. נשים לא כתבו יצירות מפני שנשללה מהן השכלה, משאבים כלכליים, פנאי ודימוי עצמי יצירתי.
בכל זאת היו נשים שהעזו והשכילו לכתוב וליצור. או שיצירותיהן לא פורסמו או שפורסמו אך לא זכו לתשומת לב מחקרית. הן לא נחשבו כיצירות "קלאסיות" או חשובות וראויות למחקר. המחקר הפמיניסטי בספרות איתר יצירות של נשים, פרסם אותן, הורה אותן, ניתח אותן וכך העשיר את הקאנון. פעולה כזאת מעודדת ומתמרצת נשים לכתוב ולפרסם ולתפוס את עצמן כיוצרות חשובות ומוערכות.
היבט נוסף בחקר הספרות הוא חשיפת המשמעויות הפטריאכליות של יצירות ספרותיות, הנצחת סטיראוטיפים, מיעוט הצגת מודלים נשיים עצמאיים כראוים להערכה וחיקוי.
למשל, ניתוח אגדות עם של תרבויות רבות ,חושף כי ברבות מהן הגיבור הוא גבר פעיל, דינמי, מצליח, כובש ומשיג. מולו יש גיבורה אישה פסיבית, נייחת, חסרת ישע, מצפה לגבר שיושיע אותה מהמצוקה . ה "נסיך" יוצא לגלות את עצמו ואת העולם , עובר מבחני גבורה מתמודד עם מצבים קשים, מוכיח את תושייתו , חכמתו, עוצמתו. הוא מנצח, גובר על אחרים. ה "נסיכה" נמצאת בשבי או בתרדמה , הצטיינותה היא בהמתנה סבלנית , הקרבה עצמית, שירות הסובבים אותה, צניעות, ענווה. היא יפה ועדינה ומצפה שהנסיך יגאל אותה וכל שאיפתה היא להגדיר את עצמה דרך הנסיך.
סיפורים אלה הם בעלי השפעה על נשים וגברים הנחשפים לתרבות ומהווים מודל לחיקוי ומטביעים דימויים של נשיות וגבריות. המבנים האלה נתפסים טבעיים ומובנים מאליהם והם מבנים את החברה .
גישה פמיניסטית בחקר ההיסטוריה עוסקת בגילוי נשים שלא נכנסו לנרטיב הקנוני. כמו כן חקר ההיסטוריה של חיי נשים למשל, לא היסטוריה צבאית והיסטוריה של מדיניות חוץ אלא היסטוריה של חיי יומיום בחברות שונות בתקופות שונות. עבודות הבית, גידול ילדים, לבוש, ריפוי, כלומר תחומי חיים בהן נשים נטלו חלק פעיל.
מחקר של התפתחות היסטורית שהביא לקיבוע של נשים בתפקידים נטולי קידום, הרחקת נשים ממוקדי כוח, היעדר החלת החופש והשוויון שהשיגו גברים [במהפכה הצרפתית או בשחרור עבדים בארה"ב] על נשים.
בחקר הדתות, חשיפת הקשר בין המעבר מדתות פנתאיסטיות לדתות נונותאיסטיות וכינונו של אל זכר יחיד במקום אלה גדולה ופנתיאון של דמויות נשיות וגבריות. המחקר הפמיניסטי הראה שמעבר זה כרוך בדחיקת נשים מתפקידי כהונה והנהגה דתית. הדרת נשים מהזירה הציבורית ועמדות כוח חברתיות. הנצחת סדר פטריאכלי ע"י הדתות תוך הצדקה מטפיסית לסדר הזה כמשקף רצון אלוהי, סדר קוסמי "הגיוני" ואמת מוחלטת.
בפסיכולוגיה המחקר הפמיניסטי חושף הטיות גבריות במושגי יסוד. חוקרות הצביעו על הנחות סקסיסטיות אצל זיגמונד פרויד שטען ל "קנאת פין"כמשהוא שמניע התפתחות פסיכולוגית נשית. הקביעה העובדתית המוטעית שלו שאורגזמה נשית וגינלית היא יותר בשלה ובוגרת ואורגזמה שמקורה בדגדגן היא אינפנטילית . מקור ההנחה השגויה הזאת בהנחה שבשלות מינית נשית תלויה בחדירה גברית והדבר גרם נזק כי נשים האמינו שהמיניות שלהן פגומה.
בראשית דרכו פרויד גילה כי נשים המטופלות על ידו היו קורבנות של גילוי עריות ותקיפה מינית בילדות. אבל פרויד בחר להתכחש לממצאיו ולטעון שהן בדו את גילוי העריות מליבו , כי הייתה להן תשוקה מודחקת לקיום יחסים אסורים אלה. בכך הייתה הפקרה של נשים שנתנו אמון בטיפול ונוצרה פסאוודו תיאוריה מדעית שמנעה הקשבה לנשים שהתלוננו על גילוי עריות ותקיפות מיניות והציגו אותן כמשתוקקות ליחסים אלה סוג של האשמת הקורבן.
בחקר הבלשנות, מחקר פמיניסטי מצביע על קונבנציות המנציחות את מרכזיות הגבר. למשל, בשפה העברית יש או לפחות הייתה נורמה לפנות בלשון זכר גם לציבור נשים גדול מאוד ובלבד שנוכח בו גבר אחד בלבד. דוברי עברית מורגלים לכללים לשוניים ודקדוקיים אלה והם מסמלים היררכיה ערכית שהגבר האחד הוא הקובע ודרכו פונים לציבור כולו.
הביטוי "מדעי האדם" מתייחס לגברים ולנשים. השם הפרטי "אדם" הוא דמות גברית , שבת זוגה הנשית היא ,חווה". אבל הדמות הגברית נחשבת מכילה את הנשית ולא להיפך. הדבר מבטא סולם ערכים שכולנו בני אדם ולא בני חווה. בשפה העברית לא יעלה על הדעת לדבר על "מדעי החווה" כי חווה נתפסת שם פרטי ו "אדם" הוא שם כללי. הגבר מייצג את הכלליות .
המחקר הפמיניסטי באופן כללי מבקש לחשוף שמצבי ענינים שנתפסים טבעיים, נכונים, מובנים מאליהם הם תוצר אנושי , הבניה חברתית . לחשוף מנגנונים שהנציחו את נחיתות האישה , להבין אותם, לפרש אותם ולטעון לשינוי נחוץ.
מכאן שהגות פמיניסטית היא גם הגות ביקורתית. היא בוחנת הנחות יסוד וחושפת את יחסיות ההנחות האלה, ההטיות שבהן,.
זהו הצד ההגותי, האקדמי, התיאורטי, הפילוסופי, העיוני, המחקרי של הפמיניזם. זה לא הצד האקטיביסטי החברתי אבל שני הצדדים אינם נמצאים בהפרדה מוחלטת ויש ביניהם קשרים פנימיים. הטענה היא שהתנועה הפמיניסטית צריכה להתקדם ע"י שילוב שני ההיבטים.
כך הדבר גם בתנועה הציונית. התנועה הציונית היה לה היבט של עשייה, פרקטיקה, אקטיביזם. וגם היבט הגותי, רעיוני.
ההגות הפמיניסטית מזהה מצוקה ואילו האקטיביזם משתמש בתובנות של ההגות על מנת לפעול ולשנות. ההגות היא חומר גלם בשביל העשייה. בנוסף, ההגות עוקבת אחרי העשייה ומסיקה ממנה מסקנות לאור ניסיון העשייה. לכן ההוגות והאקטיביסטיות עובדות יד ביד ויש נשים שחובשות את שני הכובעים.
יש גם קשר בין מחקר הגותי פמיניסטי לאידיאולוגיה. ההגות הפמיניסטית חושפת מבנים פטריאכלים גם בכתיבה האקדמית עצמה. בכך הוגות פמיניסטיות שפועלות באקדמיה בה בה בעת גם מבקרות את המערכת בה הן פועלות.
למשל עצם הבחירה לחקור נשים היא בחירה אידיאולוגית. עצם ההחלטה להתייחס ברצינות לספרות נשים, ספרות שלא הייתה חלק מהקאנון היא בה בעת גם מהלך אקדמי וגם מהלך אידיאולוגי. יש בה להשפיע על חקר הספרות.
ביקורת נוספת היא על ההפרדה המקובלת באקדמיה בין הצד המקצועי לצד האישי. חוקרות טוענות שההבחנה בין מדעי לבין אישי היא המצאה גברית. לכן חוקרות שילבו בכתיבתן סגנון כתיבה אישי-נרטיבי .
שינוי נוסף בפעילות האקדמית הוא להחליף את הפנייה בלשון זכר לפנייה בלשון נקבה במקום "ראה עמוד כך וכך" ל "ראי" עמוד כך וכך" ובמקום להמחיש בדוגמאות של דמויות גבריות, למשל "ראובן ושמעון" קנו, מכרו, שימוש בדוגמאות של "רחל ולאה" שגם מכרו וקנו.
למודי מגדר הם "בין תחומיים" אינטר דיסציפלינרים. השיח המחקרי מחלק את עולם הדעת לקטגוריות . יש הבחנה בין מדעי החיים , מדעים מדויקים, מדעי החברה, מדעי הרוח. בתוך מדעי הרוח יש הבחנה בין היסטוריה, ספרות וכו'. עצם הקטגוריזציה מבוקרת בכך שיש דחיקה לשוליים של תופעות שלא נופלות טוב לתחום ספציפי. תופעות שאין להן מגירה בולטת. הדבר מייצר נוקשות וסטטיות. יצירת חייץ. במקום זאת הבין תחומיות ,מציעה גמישות, תנועה, הוליזם, אינטגרציה. על מנת להתייחס למצוקות של נשים ולנשים בכלל צריך לשלב את כל הזוויות ולנתח ניתוח משולב, אינטגרטיבי. .צריך התבוננות פנורמית, מבט מאקרו ממעוף הציפור, מכל ההיבטים בעת ובעונה אחת. להסתכל על היער ולא על עצים בנפרד. לכן יש לשלב את כל שדות השיח.
יש הרואים בבין תחומיות של לימודי המגדר נקודת תורפה. החוקרות משיבות שהן לא צריכות להישפט לפי גישות מסורתיות של הפרדה תחומית ואין לקבל את הדין של מוסכמות מסורתיות של קטלוג תחומי האקדמיה.
[מבוסס על אורית קמיר, פמיניזם זכויות ומשפט, עמ' 21-30]
הדבר היחיד שבשלב זה אני רוצה לבקר ממה שנכתב הוא הטענה שמחקר פמיניסטי צריך לשלב חוויות אישיות.
אין פסול בכתיבת חוויות אישיות אבל לדעתי צריך לסייג את הדברים בכך שניתוח ביקורתי ומדעי מחייב שהדברים שהחוקרת טוענת יהיו ניתנים לבחינה. זהו קריטריון הבחינות. . כאשר חוקרת טוענת טענה, צריך להיות מצב שבו חוקרות אחרות וחוקרים, יבחנו את מה שהחוקרת טוענת בחינה חיצונית בלתי תלויה ויבדקו אם ניתן לשחזר, לבצע רפליקציה של המסקנות. דברים שהחוקרת יודעת מניסיון אישי והם לא ניתנים לבחינה ע"י זולתה, הם דברים שאמנם יש בהם תועלת חברתית של שיחה אבל אין להם ערך מחקרי במובן שלא ניתן להסיק מהן הן הכללה אמפירית או מסקנה כללית. לא ניתן לבקר את נכונות הקביעה לבדוק אותה.
מצטערת לשמוע על האובדן.
את מתאררת אישה חזקה, אסרטיבית, מודעת.
בורכת בה והיא בורכה בך [ואם יצא לך להשמיע בפניה אפילו חלקיק ממה שכתבת עליה, מה טוב].
תנחומי.
לעניין יום האישה – אני איתך אבל ממקום אחר. אני מרגישה שכשמייחדים יום לנשים שמים אותן במקום של "החריג", "החלש", ה-זה לא שיכול לדאוג לעצמו.
בכלל כשמייחדים יום למשהו יש בזה מעין "יציאה לידי חובה" לנושאים שיש מה לעשות בהם יום יום.
באופן כללי, אנשים [וגם נשים] לא פעם מרדדים את החשיבות של היום הזה כשהופכים אותו להזדמנות לשופינג ייחודי [מתנה לאישה לכבוד היום], ליום כיף בעבודה, ולפסאדו-העלאת נושאים חשובים במסווה של הזדמנות שלא תחזור עד שנה הבאה.
להיות אישה שמאמינה בעצמה, חזקה, שיודעת את מקומה ואיך לדרוש את הזכויות שלה, כמו כולם, זה לא ייחודי ליום אחד. בדיוק כמו שהדיון על זכויות האדם עם כיסא הגלגלים, אינו נושא ליום אחד. נגישות היא נגישות היא נגישות.
יום האישה בעיני הוא דרך לצמצם את העניין למינימום, וזה מבזה אותו ואותנו.
שיהיו לך ימים קלים יותר וטובים יותר.
שחר
תיקון:
כתבתי אוקסימורון "עוולות מוצדקות". צריך להיות "עוולות ומצוקות"
עצוב. משתתף בצערך. אני מרגיש הרבה עוצמה בצד שלך – האם הכנת את עצמך משך תקופה לטרגדיה הזו? אמי נפטרה לפני שנתיים וחצי. אחרי מחלה קשה. גם אני נשמעתי כך, אחרי הפטירה. אמך נשמעת כמו אדם נפלא. הזכירי אותה תמיד בכל שתלכי.
רק חמלה…מהשמיים תנוחמו!
זה מתחיל להישמע כמו "להיות ג'ון מלקוביץ'": יקום שלם שבו כולן ענת קם, עם החזה של ענת קם, והרקע הסוציו-אקונומי של ענת קם, וחוויות הילדות של ענת קם, וקוצי הקיפוד של ענת קם.
גם אישה דתייה או ערבייה משתמשת בחזה שלה? מה עם נשים עם חזה לא יפה? האם יש דרך להשאיר את החזה בבית ולצאת בלעדיו? האם הכבישים שלנו מלאים בנשים שקיבלו רישיון סתם בגלל הציצי? הייתכן והגברים צודקים וכולנו נהגות גרועות (נו, שאלה רטורית)?
בעוד שאלות אלה ואחרות עוברות לי בראש, אני נזכרת בטסט שלי. עברתי באותו טסט כמו אחי ואחותי. אחי אכן לבש חולצת בטן, אבל הבוחן לא התרשם. הוא בכל זאת עבר. כמה קשים הם חיי הגברים. וחייו של כל מי שאינו ענת קם.
אני מתחילה לחשוב שאת ליברטיאנית, וזה די מעודד אותי. אבל אחר כך אני רואה "הנשים שעשו את אמריקה" ונכנסת לדיכאון מהפוסט-פמיניזם הפחדני שלך.
חמלה, ענת. קצת חמלה
צר לי מאוד על האובדן שלך. אמא שלי נפטרה לפני כמה שנים ואני מרגיש שזה כנראה ירגיש לעד כאילו חסר משהו. הלוואי שהייתי יכול להגיד משהו שינחם אותך!
יש לי התייחסות ביקורתית לדברייך על הרזון, המיני הקצר ונשים המשיגות טובות הנאה ע"י מחשוף.
אתחיל במישור העובדתי, האמפירי, התיאורי [דסקרפטיבי] לגבי המחקר בפסיכולוגיה [פסיכולוגיה חברתית] לגבי השפעה חברתית של המראה החיצוני
מחקרים מראים שבחירת בן זוג למטרות רומנטיות מושפעת משיקולים שונים של רווח והפסד. אבל חוקרים אחדים הראו שהמראה החיצוני לפעמים מאפיל על שיקולים אחרים.
Berscheid, Dion, Walster, Walster, physical attractiveness
and dating choice: a test of matching hypothesis in journal of experimental social psychology, 7, pp 173-189
Berscheid, walster, a little bit about love in huston (ed) foundations of interpersonal attraction pp 356-382
Hasrtfield , sprecher, mirror mirror…the importance of looks in everyday life
walster. aronson, abrahams, rottmann, importance of physical attractiveness in dating behavior in journal of personality and social psychology, 5 506-516
במחקר של וולסט ואחרים ארגנו חוקרים נשף לסטודנטים חדשים והודיעו שבני זוגם לנשף ייבחר ע"י מחשב. כאשר הגיעו הסטודנטים לקופה העריכו שופטים את הופעתם החיצונית. לכל אחד נקבע בן זוג והסטודנטים נתבקשו לענות על שאלות. ככל שההופעה החיצונית הייתה מצודדת יותר כך גבר הרצון להמשיך ולהיפגש וגברה החיבה. אף אחד מהמשתנים האחרים כמו משכל, אישיות, הערכה עצמית לא השפיע כמו ההופעה החיצונית.
לא רק במצבי חיזור [dating] אלא גם במצבים חברתיים בכלל יש הטיה חיצונית כלפי אנשים יפים. יש ממצא שאנשים משליכים מהתכונות החיצוניות אל הפנימיות כלומר הם מניחים "יפה הוא טוב" כלומר היפה הוא גם טוב לב ובעל מידות טובות אחרות. זהו הסטיראוטיפ "יפה הוא טוב" [what is beautiful is good stereotype]
אנשים אטרקטיביים עובדים לעיתים קרובות בעבודות יוקרתיות יחסית. מרוויחים יותר כסף ומדווחים על שביעות רצון רבה יותר מחייהם בהשוואה לאנשים אטרקטיביים פחות. אנשים אטרקטיביים יוצרים רושם טוב יותר על מראיינים בריאיונות עבודה. במחקר נמצא קשר בין רמת האטרקטיביות לרמת השכר בקרב בוגרי מנהל עסקים
פריז ועמיתיה בחנו תמונות של 737 בוגרי מנהל עסקים מספר המחזור שלהם כל בוגר קיבל דירוג בסולם אטרקטיביות בין 1 ל 5. החוקרים בדקו את רמת השכר של כל בוגר. נמצא קשר ברור בין אטרקטיביות לרמת השכר. ככל שהבוגר אטרקטיבי יותר כך השתכר יותר. עלייה של יחידה אחת בציון האטרקטיביות שקולה לתוספת שנתית של 2600 דולר לגברים ו 2150 לנשים.
אנשים רוצים להיות יותר בקרבת אנשים יפים גם בגלל שהם חושבים שחלק מהיופי יוקרן גם עליהם זה נקרא הסתופפות בזוהר הזולת. במחקר נמצא שכאשר אישה יפה נמצאת בחברת גבר לא יפה אז הגבר ייתפס כיותר יפה כאשר הוא בחברתה. ההיפך אינו נכון. נשים לא מקבלות הערכה כיותר יפות כאשר הן בחברת גבר יפה.
עם זאת ליופי רב יש גם חסרונות:
היפים במיוחד סובלים מקנאה ועוינות מצד בני מינם ומהטרדות מצד המין האחר. לפעמים הם תוהים האם מישהוא נמשך אליהם בשל יופיים או בשל תכונותיהם הפנימיות. לעיתים הם באי וודאות לגבי הכוונות האמיתיות של הזולת זו אי וודאות כל פעם שהם מתחילים מערכת יחסים חדשה. יפים ויפות במיוחד סובלים לעיתים מיחס שלילי מצד אחרים שתופשים אותם כגאוותנים, יהירים, לא נאמנים לבני זוגם. יש גם סטיראוטיפים שליליים ודעות קדומות כלפי יפות ויפים. כמו כן, יופי נוטה להתעמעם עם השנים ועם העלייה בגיל.
[מבוסס על יוסף שורצולד, משיכה בין אישית בתוך: פסיכולוגיה חברתית, כרך ג', יחידה 5, עמ' 82-84]
עכשיו אעבור לתורת המידות, המישור המוסרי, האתי, הנורמטיבי, הערכי
בחברה מתוקנת, להבדיל מחברה מקולקלת, בני אדם שנמצאים בתפקיד מקצועי [פרופסיונאלי] במיוחד עובדי ציבור ועובדי הרשויות המנהליות, המנהל הציבורי ובכלל זה משטרה ובכלל זה שוטרי תנועה, מבצעים את תפקידם לפי שיקול עניני ולא לפי שיקולים זרים. כך גם שוטרי תנועה בבואם לרשום או לא לרשום דו"ח על עבירת תנועה.
כאשר נשים משתדלות להתחמק מדו"ח תנועה למרות שיש הצדקה לדו"ח כזה באמצעות הבלטת המראה החיצוני המושך שלהן והן גם מצליחות בכך, נוצר מצב שנושאי משרה רשמית מקבלים החלטות שלא לפי שיקול ענייני.
כך לא צריכה להראות חברה מתוקנת.
אני לא קדוש ורובנו לפעמים נופלים לפיתויים. אף אחד לא אוהב/ת לקבל דו"ח תנועה גם אם באמת ביצענו עבירת תנועה. אבל, יש הבדל בין להבין שבני אדם אינם תמיד מושלמים, רציונאליים, קדושים ולפעמים יש להם חולשת הרצון [weakness of will] או ביונית אקרסיה [akrasia ἀκρασία] לבין להפוך את הנפילה לפיתויים לאידיאל משהוא שאמא שלי חנכה אותי ואני קבלתי ואימצתי את האידיאל החינוכי הזה. להפוך את השימוש בגוף להשגת טובות הנאה לאידיאולוגיה.
את מתגאה שחונכת שלא לקבל טובת הנאה דרך המיטה אבל משום מה את שמה קו גבול בין זה לבין שימוש במחשופים כדי להתחמק מדו"ח תנועה. אני מסכים שמקרה המחשוף והשוטר הוא פחות חמור ופחות בוטה ממקרה המיטה אבל עקרונית זה רע וזה רע.
אני מרחיק לכת יותר מכך. גם במצבי חיזור, דייטינג [dating] ההטיה שיש לבני אדם כלפי יפים ויפות, מושכים מינית ומושכות מינית יש בה מן הנזק. הסטיראוטיפ "יפה הוא טוב" עד כמה שאני יודע לא נמצאה לו תמיכה מחקרית. אדם יפה ומושך יכול להיות רע מוסרית [יפה מבחוץ ומכוער מבפנים] והזוגיות איתה או איתו תהיה לא טובה ותעלה על שרטון, ואדם לא-יפה או פחות יפה יכול להיות טוב מוסרית [לא יפה מבחוץ ויפה מבפנים] ובן זוג נפלא ובת זוג נפלאה ותהיה איתה או איתו זוגיות נפלאה.
כאשר יש דיל בריקר של מראה חיצוני ובני אדם מגבילים את עצמם לקבוצה של יפות ויפים אז הם מצמצמים את עולמם ומצרים אותו ואת פוטנציאל בני ובנות הזוג שלהם. הייתה יכולה להיות להם זוגיות נפלאה ומאושרת עם בני אדם שהם פחות יפים או נראו להם בהתחלה כפחות יפים והם לא נתנו הזדמנות ופסלו בגלל מראה חיצוני.
יש מן האמת באימרות:
רבי אומר, אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו" [משנה,אבות, ד, כה]
Non omne quod nitet aurum est "פקח הוא וערום כנחש, והוא מקטני־אמנה ויודע, שלא כל מה שנוצץ הוא זהב, ולא כל המראה טלפיו הוא כשר" [מנדלי מוכר ספרים, בימי הרעש]
"שקר החן והבל היופי" [משלי, לא, ל]
לא ראיתי את הפרסומת "תשמרי על הכוס שלך". יכול להיות שהיא גאונית מבחינת שיקולים פרסומיים, שיווקיים. אבל לטעון שהיא גאונית זה להעריך את הפרקטיקה מבחינה אינסטרומנטאלית, מבחינת היעילות. עד כמה היא משיגה את המטרה, היעד או התכלית. מה שעמנואל קאנט כינה "צווי מותנה" [צווי היפותטי או אימפרטיב היפותטי hypothetical imperative או hypothetisch imperativ]
צווי מותנה זהו צווי בהינתן מטרה או אינטרס: אם רוצים להשיג מטרה זו או אינטרס זה אז עלינו לעשות כך וכך [אבל אם לא רוצים את המטרה או האינטרס אז לא].
הערכה שונה היא הערכה מוסרית, אתית, נורמטיבית, ערכית. הערכה מבחינת תורת ה מידות. אין סתירה בין דברים גאוניים ויעילים אבל לא מוסריים או פוגעניים. גם אם הדבר משיג באופן יעיל את המטרה השאלה היא האם המטרה עצמה היא מוסרית , האם היעד או התכלית הם מוסריים. מה שקאנט כינה צווי מוחלט או צווי קטגורי או אימפרטיב קטגורי categorical imperative או kategorisch imperativ זהו צווי או חובה בלתי מותנים בכך שאנו מעונינים במטרה או באינטרס.
הגאונות או היעילות היא בהינתן האינטרס עד כמה הפרסומת מקדמת אותו. אבל האם האינטרס עצמו הוא ראוי?
גם אם האינטרס והמטרה ראויים האם המטרה מקדשת את כל האמצעים?
זו ההבחנה בין שיקולים מוסריים לשיקולי תבונה מעשית [prudence]. מעשה יכול להיות נבון prudent אבל לא מוסרי ומעשה יכול להיות מוסרי למרות שאינו יעיל משיקולי אינטרס עצמי ולא מקדם מטרה שרוצים בה imprudent
כך, ייתכן שפעולה צבאית היא גאונית ויעילה מבחינה אסטרטגית, טקטית, צבאית אבל היא לא מוסרית בגלל פגיעה באזרחים בלתי מעורבים.
ייתכן ששוד בנק יהיה מתוכנן ומבוצע באופן גאוני ויעיל אבל לא מוסרי לשדוד בנק
כך ייתכן שפרסומת מסחרית, פרסומת צרכנית תהיה גאונית ויעילה מבחינת תורת הפרסום והשיווק אבל בלתי מוסרית או פוגענית.
אני התעצבתי כאשר ראיתי בסרט שצלמת על עצמך בתקופת מעצר הבית שהשתמשת במילה "כוסית" על מנת לגייס בני אדם להיות שותפים לדירה השכורה ע"י כך שהם יהיו במחיצתה של אותה חברה. אני לא יודע מה חושבת ומה מרגישה אותה חברה שתיארת אותה ככזאת. אבל, גם אם נניח שהיא כמוך ולא אכפת לה שיאמרו עליה את המילה הזאת, אולי אפילו היא אוהבת את זה ומוחמאת, המילה הזאת פוגעת בנשים כי הן מרגישות שמרדדים אותן לרמה של איבר מין, שמבצעים להן חפצון ראיפיקציה ((Reification] שרואים אותן רק או בעיקר כאובייקט מיני. לכן, הרימוז הזה בפרסומת והדו משמעות שהפרסומת משתמשת בה היא פוגענית.
כאשר את אומרת שתקום מי שלא השתמשה במחשוף כדי… זה מקומם.
לא כל אישה השתמשה בגופה על מנת להשיג טובות הנאה. כפי שנאמר לך בצדק במיוחד אמורים הדברים במגזרים יותר שמרניים ומסורתיים כמו המגזר היהודי-דתי ובמיוחד החרדי [כל אישה חרדית לדעתך השתמשה במחשוף להשגת טובת הנאה?] או המגזר הערבי. אבל גם במגזר החילוני-יהודי-ליבראלי את עושה הכללת יתר. מה עוד שיש נשים שלא נחשבות יפות ואת לא מתייחסת אליהן. הן לא קיבלו בכלל התייחסות.
נראה שאת לוקחת את עצמך או את הסביבה החברתית-תרבותית שלך קבוצת הפנים שלך, המילייה Milieu שלך ובשבילך זה כל העולם וכל החברה. זו הכללה לא מבוססת.
כל התרבות הזאת שדווקא אישה צריכה להיות יפה ומושכת הגיע למימדים פוגעניים בציבור הנשים. הדבר פוגע ביכולת נשים לשלוט בגופן.
סוג אידיאל היופי או מודל היופי כלפי נשים שהוא "תרבות רזון" גורם לנשים לא לקבל את גופן כמות שהוא. הנורמות החברתיות של אידיאל היופי גורם לנשים להילחם בגוף שלהן ולנסות להתאים אותו לציפיות בלתי אפשריות. מודל היופי הוא אישה דקיקה, עור ועצמות ומעט מאוד בשר והמסר התרבותי הוא ככל שאישה רזה ושדופה יותר, ככל שגופה קטן ומינימאלי ודק כך היא מוצלחת יותר, נחשקת יותר, רצויה ואהובה וככל שהיא "סוטה" ממודל יופי זה כך היא מרגישה שסיכויה קטנים להיות נאהבת, למצוא בן זוג ולהקים משפחה [הלחץ על אישה להיות בזוגיות ולהקים משפחה הוא כבד במיוחד בישראל] לכן נשים משקיעות אנרגיה בהקטנת גופן ולא רק מטעמים בריאותיים ורפואיים, אלא כדי להידמות למודל יופי המומחש ע"י דוגמניות מורעבות שחלקן מעידות שהן נוטלות סמים כדי לדכא את התיאבון ולהתגבר על הרעב.
נערות מפנימות את הצו התרבותי של "תרבות הרזון" ומרעיבות את עצמן כדי לזכות באהבה ותשומת לב כדי להוכיח לעצמן וסביבתן, שליטה עצמית, עליונות וניצחון על הגוף וכדי לעצור את תהליך ההתבגרות מנערה לאישה הכרוכה בגופניות ובבשרנות "דוחה". הרעבה זאת מחלישה את הגוף, פוגעת בנפש, מובילה להסתגרות, פרישה מהחיים, אשפוזים ולעיתים גם מוות. התרבות יצרה דימוי גוף נשי מסוכן בריאותית, רפואית ונפשית לנשים. בכך נערות מאבדות את החופש לדימוי גוף עצמאי ה הולם את נתוניהן הטבעיים ואת השליטה על גופן וחייהן.
[אורית קמיר, פמיניזם, זכויות ומשפט, עמ' 127-128]
אין חובה להזכיר "אנורקסיה" על מנת לדבר על הפגיעה הזאת. גם כאשר לא מדובר באנורקסיה עדיין זו פגיעה. לגבי אנורקסיה יש מחלוקת האם היא קשורה לתרבות היופי. יש הטוענים שהיא נובעת מסיבות שלא קשורות לתרבות היופי יש הטוענים שכן. נערות [אנורקסיה היא בעיקר תופעה של נערות ומעט בגיל הבגרות המוקדמת] ובעיקר תופעה של נשים. אנורקטיות חושבות שהן שמנות, סולדות מהופעתן מרעיבות את עצמן למוות. כאמור יש הסברים פסיכולוגיים וסוציולוגיים יש הטוענים שזה לא קשור לתרבות היופי אבל אני עדיין לא ראיתי ראיה משכנעת לכך [אם כי אני לא שולל שאין קשר לתרבות היופי זו שאלה מחקרית-מדעית וייתכן שהיא נכונה]. קמיר מצינת שהעמדה הפמיניסטית היא שהרקע התרבותי הוא גורם מכריע לאנורקסיה ובחברה המערבית המודרנית, האנורקסיה היא תופעה שמתרחבת משנה לשנה.
להבא, אנא כתוב יותר בקצרה. דבריך מעניינים אבל לא נוח לקרוא אותם ככה והם מתבזבזים בתגובות.
תודה ושבת שלום
חזקה עלי מצוות המחוקקת
שבת שלום
כן, די הארכת וכן, מעניין ואפשר לתמצת. באשר לרזון: עניין של טעם. אישית רזון מאוד מדבר אליי מה שמאידך, יש הנמשכים דווקא למלאות. אנורקסיה זו סוג של הפרעה ואובססיה שלו לא, הייתה באה לכדי ביטוי בדרך שונה. הטיפול צ"ל בנטייה לאובססיה.
אני משתתפת בצערך.
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אצבעות שחורות 14.3.14
קראתי קצת עליך ואני מאוד מסתקרן. את כותבת מעולה.
הייתי רוצה לשמוע ממך אם את יכולה בהתאם לתנאי שחרורך באיזה מקום את מבחינה רגשית עם הפרשה.
מתחרטת?
מרגישה שהיית צריכה להיות יותר חכמה אבל מרגישה צודקת?
מרגישה שבגדו בך?
רוצה להיות יקירת ישראל?
השלמת עם הפרשה ואת מעדיפה פשוט לא לחשוב עליה?
מה היית רוצה שיקרה עכשיו בחיי ענת קם?
היי, קח בחשבון שיכול להיות שיש בעיה עם חופש הביטוי של אסירים בתקופת השחרור על תנאי.
כאשר מנכים לאסירה שליש מתקופת מאסרה ומשחררים אותה שחרור מוקדם לאחר ריצוי שני שליש מתקופת המאסר, אז האסירה נמצאת בשחרור על תנאי או אסירה ברשיון [רישיון להלך חופשיה]
השחרור על תנאי הוחלט בין השאר על יסוד הבעת חרטה והתרשמות וועדת השחרורים מכנות החרטה והיחס של האסירה אל העבירה שביצעה.
לעיתים השחרור מותנה בתנאים עליהם החליטה הוועדה. לעיתים השחרור כרוך בפיקוח שירות המבחן למבוגרים.
כלומר, בתקופת השחרור על תנאי, האסירה המשוחררת נמצאת בפיקוח. במצב זה יש קושי למשוחררת נעל תנאי, להתבטא באופן כזה שאולי יתפרש או ישתמע ממנו שהחרטה לא הייתה כנה או שהשיקום לא היה מוצלח או שהופר איזה תנאי מתנאי השחרור. לכן, אני מניח שבתקופת התנאי אסירים ברשיון, נוקטים בזהירות כאשר הם מתבטאים בציבור. אפילו אם דברים שהם יאמרו לא יהוו עבורם בעיה, אז אני מעריך שחלק מהמשוחררים על תנאי יעדיפו לא להסתכן באמירות שעלולות לסבך אותם. למגבלות האלה יש "אפקט מצנן" [chilling effect] או אף "אפקט מקפיא" לגבי חופש הביטוי בכל הקשור לעבירה.
כלומר, אם המשוחרר על תנאי הוא בגישה של "שנאת סיכון" אז כל ספק לגבי השאלה האם הפרסום עלול לגרום לו צרות, יגרום לקבל החלטה שלא להסתכן ולא לפרסם את הדעה [או לפרסם דעה שמתיישבת עם שיקום מוצלח]
אין סתירה בין דברים אלה לבין האפשרות שהאסירה המשוחררת באמת מתחרטת חרטה כנה וכאשר היא מתבטאת בתקופת השחרור שהיא מתחרטת היא אומרת דברים אמיתיים וכנים בלי קשר למה שמצפים ממנה ובלי קשר למגבלות המשפטיות הפורמאליות. יש אסירים ואסירות שבאמת מתחרטים בלי קשר לעובדה שהיעדר חרטה עלול לסכן אותם ולהזיק להם משפטית.
אגב מסכים איתך לגבי יום האשה.
הפרדוקס שמגברים מצפים להיות ג׳נטלמן לנשים וגם להתייחס לאשה כשווה צריך הבהרה
משתתפת בצערך על מות אימך עדה ז״ל.
שלא תדעי עוד צער.
יום האשה הפך ליום המשפחה.
מכך יוצא שאשה היא הבסיס – גזע העץ המשפחתי.
אימי גם היתה אשת קריירה.
אבל אני, לאחר נישואי ובמיוחד לאחר לידת בני, החלטתי לחיות בצורה הפוכה – להיות עקרת-בית.
הסיבה הראשונית היא, שמילדות הרגשתי את חסרון האם בבית.
הסיבה השניה היא, שגם כך אנו הנשים נאלצות לדאוג לכל דבר במסגרת הביתית, אלא אם כן שפר מזלך ואת יכולה לשלם לאדם אחר עבור כל הדברים – מנקיון ובישול ועד מטפלות.
רק לאחר שהתא המשפחתי פורק, הבנתי עד כמה שגיתי.
חיפוש הפרנסה מחדש לא היה קל.