אז מזמן לא גיגלתי את עצמי והיום מצאתי פתאום את הדבר הזה. ציטוטים לדוגמה:
"באווירה הציבורית כיום… כל שכן אקט חתרני, נושאים עמם הוקעה אלימה, מסוכנת פיסית, גרועה בהרבה מהישיבה בכלא הישראלי".
"בחברה שהפכנו להיות, מוּכּת המיליטריזם ורדיפת הדעה האחרת, לא חשובים מניעיה האידיאולוגים"
"פלורליזם מושתק בגסות תחת מגף הסגידה לצה”ל העליון"
(ההדגשות שלי)
מה חבל שגיברת כהן נעלה את הטוויטר שלה ואין באפשרותי לצטט מדבריה על פוסט ההטרדות המיניות שלי, כי אז הייתי יכולה להראות שלבקר את הפמיניזם הקורבני גרוע כמעט כמו לבקר את צה"ל, מה שהופך את הפמיניזם הקורבני לגרוע כמו צה"ל, מה שאמור לשים את כל יפי הנפש הסמולנים דווקא בצד שלי.
לוגיקה פשוטה.
anatkamm 
כבוד שר הביטחון, ראשי מועצות עירוניות, אישי ציבור ומעלה, אירגוני הורים שכולים, כתבי עיתונות, רדיו וטלוויזיה, קהל אזרחים נכבד,
בוש ונכלם, ויחד עם זה אסיר תודה, עומד אני בפניכם היום. מאמציכם הכנים והבלתי נלאים להוריד את ההצגה 'מלכת אמבטיה' פקחו את עיני וגרמו לי שאהרהר שנית במה שכתבתי. עתה, עם הורדת ההצגה מעל בימת התיאטרון הקאמרי, יכול אני להודות בראש מורכן: שגיתי. ניצלתי את עקרונות הדמוקראטיה והחופש על מנת לערער את מוראל הציבור, לחרף ולגדף מערכות ישראל ולזרוע איבה ומבוכה בקרב אומה מלוכדת.
אני חוזר בי מכל מלה ותג שכתבתי. הריני מבקש מכם, בשפל-קול, לייחס את משגי לגילי הצעיר ולחינוך הקלוקל שקיבלתי בבית הורי.
ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות שתינתן לי עוד הזדמנות נוספת להוכיח עצמי כאזרח מועיל מן השורה, לתפארת המדינה והלאום.
חנוך לוין, תת מחזאי
זהו מכתב של חנוך לוין שפורסם בעיתון הארץ לאחר שהמחזה שלו "מלכת האמבטיה" ירד עקב לחץ ציבורי לאחר תשע עשרה הופעות ב 1970. לדעתי מכתב זה מדגים את התגובה האלימה והתוקפנית לביקורת על הפרה הקדושה שנקראת הצבא הישראלי-צה"ל. תגובת זעם על מה שנחווה כהתקפה על התרבות הציונית.
באופן כללי בחברה הישראלית היה [יש עדיין?] תהליך של ליבראליזציה. בעיקר הוא בא לידי ביטוי באליטה הישראלית. תהליך הליבראליזציה ושחיקת התרבות הציונית מתואר בחיבור שאורכו שני כרכים 1269 עמודים [לא כולל הערות ומפתחות] של הסוציולוג עוז אלמוג שנקרא "פרידה משרוליק". מבחינת ליבראליזם, דמוקרטיה, זכויות אדם החברה הישראלית נמצאת במקום משמעותי יותר טוב משהייתה בעבר. העבר-תקופת היישוב, תקופת המנדט והעשור הראשון לתקופת המדינה.
בספר הזה המחבר מתאר את שחיקת התרבות הצברית ואת החלפתה בתרבות נגדית, הפוכה. הספר מתמקד בתהליכים של ליבראליזציה, דמוקרטיזציה, נון קונפורמיזם, חתרנות, גלובאליזציה, אינדיבידואליזציה כל מה שהפוך לתרבות הציונות ולדת הלאום הציונית-חלוצית-צברית. גם תרבות של קפיטליזם שהיא שונה מהזרם של הציונות הסוציאליסטית ו "ישראל העובדת" שהייתה הזרם המרכזי [מיינסטרים] בתנועה הציונית.
כמצוותך עלי להימנע מתגובה ארוכה. לכן לגבי פירוט נוסף לגבי ליבראליזציה בחברה הישראלית בספר "פרידה משרוליק" אני מקשר לרשומה בבלוג שלי. הפוסט שם הוא חלק מהתגובה הנוכחית אילו הייתי כותב תגובה ארוכה.
הרשומה בבלוג שלי
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3056476
יש הרבה מה לשפר, יש אלימות, אלימות מילולית, אגרסיביות, חוסר סובלנות [חוסר טולראנטיות]
הספר מחולק לחמישה שערים. ובכל שער יש "חזית". השער הרביעי נקרא "החזית הפמיניסטית". יחד עם תהליך הליבראליזציה נוצר גם תהליך פמיניזציה.
לגבי דברייך על פמיניזם:
להשקפתי הליבראלית מותר לבקר את הפמיניזם. אני פמיניסט [להגדרתי] אבל חופש הביטוי כולל גם את הזכות לבקר פמיניזם.
גם בתוך הפמיניזם יש זרמים, גישות ואסכולות כך שגישה פמיניסטית אחת מבקרת גישה פמיניסטית אחרת. יש פמיניזם ליבראלי, יש פמיניזם תרבותי [או פמיניזם התייחסותי], יש פמיניזם סוציאליסטי, יש פמיניזם רדיקאלי.
הפמיניזם הרדיקאלי הוא הנוטה יותר להתלהמות וזה חלק מהרדיקאליות שלו. אני חושב שפמיניזם רדיקאלי הוא חתרני. אבל לפעמים גישה חתרנית כלפי משהוא אחד היא גישה משתיקה כלפי מה שיקר לה
.
חלק מהפמיניזם הרדיקאלי טוען שהפמיניזם הליבראלי או התרבותי הוא בשבילו בכלל לא פמיניזם אלא שוביניזם.
אני לשיטתי פמיניסט. בויכוח איתך על הטרדות מיניות הבעתי עמדה יותר פמיניסטית על הרצף. אבל יש פמיניסטיות [בעיקר רדיקאליות] שיטענו שאני בכלל לא פמיניסט אלא שוביניסט, סקסיסט ומיזוגן
למשל פורום פמיניזם בתפוז הוא לדעתי מקום של דעות הזויות מבחינת הרדיקאליות הפמיניסטית שם. אם הייתי כותב את דעותי שם היו תוקפים אותי קשות ורואים אותי כ "טרול" ומצנזרים אותי.
ברשת האינטרנט בעבר הותקפתי קשות על דעותי הלא פמיניסטיות [לדעתן לא לדעתי] כך שהעמדה הפמיניסטית שלי נחשבת כזאת באופן יחסי בלבד. תלוי בקהילה שאני משתתף בה ועד כמה היא רדיקאלית פמיניסטית.
אני לא בטוח שהיום הפמיניזם הרדיקאלי הוא פרה קדושה שהחליפה את צבא הגנה לישראל. אני לא חושב שזה נכון ברמת החברה הישראלית ברמת המאקרו.
נכון שיש תהליך היסטורי-סוציולוגי-אנתרופולוגי של פמיניזציה אבל עדיין בחברה הישראלית לדעתי יש דעות לא נדירות של שוביניזם, סקסיזם, פמיניזם מתון, פמיניזם חלקי.
אני לא בטוח שדעות כמו שהבעת בפוסט על הטרדות מיניות הן במיעוט בחברה הישראלית או שאם הן במיעוט אז הן במיעוט קטן. אולי זה מיעוט גדול אולי זה אפילו רוב.
אולי ברשת האינטרנט אולי באתרים מסוימים באינטרנט יש יותר פמיניזם בכלל או פמיניזם רדיקאלי בפרט. אני לא בטוח שהתגובות העוינות לך הן מדגם מייצג של החברה הישראלית. אני ממליץ להיזהר מהכללה על מה שקרה בדיון ההוא לבין מה שקורה בחברה הישראלית בכלל. הדיון ההוא זו רמת מיקרו של המגיבים בבלוג. זו לא רמת המאקרו הישראלית. בחברה הישראלית יש עדיין שמרנות, מצ'ואיזם שלא מתיישב עם פמיניזם. לא רק בקרב גברים גם בקרב נשים ישראליות. ודאי זה המצב בחברות ותרבויות מסורתיות ושמרניות כמו החברה הדתית [דתית לאומית וחרדית] והערבית אבל גם התרבות המסורתית הלא דתית . אולי גם חלק מהמגזר החילוני-ליבראלי שיש בו גם מובלעות שמרניות. כפי שפירטתי ברשומה בבלוג שלי הבורגנות הישראלית הותיקה היא יותר שמרנית יחסית ויחסית פחות ליבראלית מהיאפים.
[על ה הבחנה בין בורגנות ציונית ותיקה ליאפים ראי וראו פירוט בקישור לעיל לבלוג שלי]
ראי למשל "פרשת אורית קמיר" בחוג למשפטים באוניברסיטה העברית שהחליטו לא לקדם אותה ולא לתת לה קביעות למרות שהיא בעלת אג'נדה פמיניסטית רדיקאלית מובהקת.
ראי למשל מאמרם של מרדכי קרמניצר וליאת לבנון "האיסור הפלילי על הטרדה מינית –קידוש האמצעי ומחירו"
קרמניצר ליבראל ידוע, טוען [יחד עם ליאת לבנון] שאין הצדקה לאיסור פלילי על הטרדה מינית
המאמר
יש ללחוץ כדי לגשת אל 3085.pdf
כך שעמדות שנחשבות לא פמיניסטיות מובהקות באות גם מתוך הליבראליזם העמוק.
לגבי "השתקה" זו השתקה יחסית. אף אחד לא באמת מגביל את חופש הביטוי מבחינה משפטית פורמאלית. אין צנזורה בטענות לא פמיניסטיות [למעט בפורומים שמנוהלים ע"י תאגיד] אין כאן עבירה פלילית או פשע וסיכון להעמדה לדין והגשת כתב אישום.
ההשתקה היא לא באמת השתקה אלא אולי בעקיפין. הדבר מתבטא בתגובות עוינות, תוקפניות [אגרסיביות], אלימות מילולית, חוסר סובלנות. אבל הן לא מוחקות את הדברים שכנגדם יוצאים והן מאפשרות תגובה נגדית. אבל אני מסכים שכאשר יש תגובות עוינות רבות הדבר עשוי להוות סנקציה חברתית תגמול שלילי לכותב ולפגוע בו ולכן לרפות את ידיו ולחשוש להביע דעות שיגררו עוד התקפה כי הוא רוצה לעצמו שקט נפשי. במובן הזה יש כאן השתקה ע:י השפעה פסיכולוגית והרתעה בסנקציה חברתית.
נקודה נוספת שצריך לקחת בחשבון היא שתגובות עוינות ואגרסיביות קיימות לא רק בגלל הנושא הטעון והנפיץ אלא בגלל החברה הישראלית שיש בה לא מעט התלהמות, בוטות, חוסר נימוס. אותי תקפו קשות ברשת האינטרנט כשהבעתי את דעתי בנושאים לא נפיצים ולא טעונים. למשל, ויכוח על הפילוסופיה של עמנואל קאנט. מישהוא תקף אותי כאילו אנסתי את אחותו, טענות אד הומינם נבזיות וכו'.
יש בני אדם שכל פעם שלא יסכימו עם דעתך על כל נושא שהוא לא רק פמיניזם ירדו לפסים אישיים. חלק מזה זה לא הנושא של פמיניזם אלא זו החברה הלא מרוסנת והכוחנית שאנו חיים בה.
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » יחי הבורגנות
ענת… אני ממליץ בחום פשוט להתעלם … מכל קרקרן … שמנסה לומר לך על מה לכתוב.
למגיב החביב שלום ותודה.
נאלצתי לערוך את התגובה מסיבות ברורות אף שאני מסכימה עם כל מילה.
תודה.
יש לי הרגשה שאם הייתי מבין מה שכתבת הייתי מסכים עם כל מילה.
התייחסות לריקי כהן
אני לא יודע מה היא כתבה בטוויטר על פוסט ההטרדות המיניות
אבל אם היא כתבה או עולה מדבריה שלא צריך להשתיק בגסות ביקורת על צה"ל אבל מוצדק להשתיק בגסות ביקורת על פמיניזם ולא מוצדק להתלהם על ביקורת על צה"ל אבל מוצדק להתלהם על ביקורת על פמיניזם, אז זו צביעות.
מעבר לכך הפוסט של ריקי כהן בסאלונה:
החלק החיובי בדבריה היה הרוח האוהדת שהיא הביעה כלפייך. עם זאת, הפוסט שלה היה מוגזם וחד צדדי על החברה הישראלית, המיליטריזם, השתקת הביקורת. נכון שיש חוסר סובלנות וכו' אבל היא מתעלמת מהחלקים הדמוקרטים-ליבראלים שעדיין קיימים וממגמת השינוי לכוון ליבראליזציה שעליו הרחבתי בתגובה הקודמת שלי. גם הפחד שהיא דיברה עליו שיאחז באנשים נראה תלוש. אני לא מרגיש פחד להביע דעות אנטי ממסדיות בעקבות הדברים.
הפרשנוית האישיות שהיא נתנה לך לגבי "בודדה" הן לדעתי יותר מדי חד משמעיות ונחרצות. אני ניזון רק מהתקשורת ולא הייתי מסיק מסקנות כאלה ודאי לא בנחרצות שלהן הן לאור המורכבות הפסיכו-חברתית של החיים, הן לאור התמונה המורכבת שכבר ידועה והן לאור העתיד הפתוח והלא וודאי.
מגף הסגידה לצה״ל, גדל לממדים מדאיגים לאזרחי מדינת ישראל ולאזרחי העולם השלישי.
הגנרלים הופכים לפוליטיקאים.
הפוליטיקאים הופכים ליועצי ביטחון ולסוחרי נשק.
המלחמות, ההרג והנשק, הם הדרך הבטוחה להתעשרות.
קשרי הון־שלטון־ביטחון:
"המעבדה", סרט תיעודי על תעשיית הנשק הישראלית.
ואתמול ב״הארץ״:
״עסקי הגנרלים || איך באמת התעשרו ברק ואולמרט?״
ואת צודקת – פלורליזם מושתק בגסות.
כי ביושרך ובתמימותך, רצית לחשוף את השקר והצביעות.
רק שהם דאגו לכך שאת לא תפריעי להילה שמזינה את התעשייה הזו.
נכון שיש הערצה לצה"ל אבל יש גם ביקורת ובראייה היסטורית המימד הביקורתי כלפי הצבא בישראל במגמת עלייה.
דוגמאות לביקורתיות, אנטי הרואיות, הצגת הצדדים הלא הירואיים והלא מחמיאים בהקשר לצבא צה"ל
תופעת הפוסט ציונות באקדמיה, במחקר המדעי ההיסטורי [ההיסטוריוגרפיה הפוסט ציונית וההתצקפה על הנרטיב הציוני המיתולוגי המסורתי] , תופעת ההיסטוריונים החדשים, סימני שאלה על מיתולוגיה ציונית של סיפורי גבורה והיסטוריה צבאית.
החלטת בית המשפט העליון בפרשת "קול העם" לפסול סגירת עיתונים של המפלגה הקומוניסטית "קול העם" ו "אל אתיחאד" שכתבו שהנוער הישראלי יסרב לפקודה להילחם לצד ארה"ב נגד בריה"מ וקבע שרק כאשר יש "ודאות קרובה" לסכנה לשלום הציבור רק אז מוצדק להגביל את חופש הביטוי וחופש העתונות,
פסק דין מלינקי בפרשת כפר קאסם שבה קבע בית הדין הצבאי לגבי החובה לסרב לפקודה צבאית כאשר היא בלתי חוקית בעליל ומתנוסס עליה דגל שחור.
הביקורת לאחר מחדל יום הכיפורים בעקבות דו"ח ועדת אגרנט
ספרו נשל אורי אבנרי "הצד השני של המטבע" ב 1950 שהיה ביקורתי על מלחמת העצמאות
העמדות היוניות של מפ"ם בשנות החמישים
ארגון "מצפן"
שיח לוחמים אחרי מלחמת ששת ימים באווירה אנטי מלחמתית
פעיליח שמאל יוניים שולמית אלוני, מאיר פעיל, לובה אליאב, מתי פלד, יהושפט הרכבי
תנועת שלום עכשיו
תנועת הסרבנות "יש גבול" במלחמת לבנון [מבצע שלום הגליל-של"ג]
התפטרותו של אלוף משנה אלי גבע במלחמת לבנון
הפגנת הארבע מאות אלף אחרי הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה במלחמת לבנון ובעקבות זאת דו"ח ועדת כהן
ישעיהו ליבוביץ
העמדה לדין של חיילים, שוטרים, שוטרי מג"ב וחוקרי שב"כ על רקע שימוש מופרז בכוח- סגן משנה דניאל פינטו במבצע ליטני, משפטים על רקע האינתיפדה הראשונה פרשת יהודה מאיר
פרשת החקירה בשב"כ של עיזאת נאפסו
ביקורת ציבורית והעמדות לדין בשל רשלנות ותאונות מבצעיות : ליל הגלשונים, רולטת הרשת, תאונת הכבל בעת תרגיל חילוץ, אסון צאלים ב', מאבקים של הורים שכולים נגד צה"ל שכוללים התפרצויות לנאומים, עתירות לבג"ץ, עתירות למנוע מינוי של קצין פלוני או להדיח קצין אלמוני
מאבק לחופש בכיתוב על המצבות בבית קברות צבאיים
אמנות אנטי הרואית וביקורתית על הצבא:
הספר "ימי צקלג" מאץ ס. יזהר
,החיים כמשל" פנחס שדה
"בתחילת קיץ-1970, מאת א.ב יהושוע
המחזה "בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון
המופע ,זה הכל בינתיים, בינתיים זה הכל" של יהונתן גפן ודני ליטני והטקסטים הסאטיריים של יהונתן גפן
שיר לשלום מאת יעקב רוטבליט
המחזות של חנוך לוין "את ואני והמלחמה הבאה" "קטשופ" "מלכת האמבטיה"
"לא שם זין" דן בן אמוץ
המחזה ,מושל יריחו" מאת יוסף מונדי
סרטי קולנוע כגון מוישה וינטלטור, גבעת חלפון אינה עונה, אמי הגנרלית,
בעיקר הסרט "מסע אלנקות" של יהודה (ג'אד) נאמן
הסרט "אות קין" אורי ברבש
"הסרט "צלילה חוזרת, מאת שמעון דותן
הספר ,1948-בין הספירות" מאת נתיבה בן יהודה
הספר "חיילי בדיל על חוף ירושלים" מאת עמיה ליבליך
הספר ,מלחמה זה דבר בוכה" תרצה אתר
השיר "תינוק לא הורגים פעמיים" מאת דליה רביקוביץ
הסרט "שתי אצבעות מצידון" אלי כהן
המחזה "אפריים חוזר לצבא" מאת יצחק לאור שנפסל ע"י הצנזורה ואושר בבג"ץ.
הספר "התגנבות יחידים" מאת יהושוע קנז
הסרט "שדות ירוקים" יצחק [צפל] ישורון
הסרט "אחד משלנו" אורי ובני ברבש
הסרט "החיים על פי אגפא" אסי דיין
המחזה "גורודיש" מאת הלל מיטלפונקט
הספר "הזמן הצהוב" מאת דוד גרוסמן
אביב גפן
הסרט "בלוז לחופש הגדול" רנן שור דורון נשר ואיל דה פריז
מכתבי השמיניות ב 1970 , 1978 ו1987
משבר המוטיבציה בגיוס לצה"ל ב 1995
הפזמון "סיגל נחמיאס" של אריאל הורוביץ בנה של מלכת הפטריוטיזם נעמי שמר
השאלה האם ישראל היא חברה מיליטריסטית נמצאת במחלוקת בין חוקרים במדעי המדינה וסציולוגיה פוליטית.
מכך שיש מרכזיות של הצבא וגילויי מיליטנטיות לא נובע שברמת המאקרו החברה היא מיליטריסטית.
אורי בן אליעזר טוען למיליטאריזם בספרו
אורי בן אליעזר, דרך הכוונת: היווצרותו של המיליטריזם הישראלי, 1936-1956
אבל משה ליסק חולק עליו וטוען שישראל אינה מיליטאריסטית
משה ליסק, אתוס אופנסיבי או תרבות מיליטריסטית? עיונים בתקומת ישראל 7 (1997): 651-661
המאמר של ליסק
יש ללחוץ כדי לגשת אל 993.pdf
ירמיהו – הפעם קראתי כל מילה שלך.
כל הפרטים נכונים.
ובכל זאת, הכח הפוליטי בשנים האחרונות הוא בצד הימין והימין הקיצוני.
הקבוצה שהסיתה לרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז״ל, נמצאת בעמדות כח בכנסת ובממשלה.
הדבר משפיע בכל תחום על כל אחד מאיתנו – הן בפוליטיקה הישראלית, הן ביחסים הבינלאומיים, בתקציב המדינה, בפיתוח, במיסים, בהכנסות ובהוצאות של כל אזרחי המדינה.
אותה קבוצה גם דואגת להפצת שינאה כלפי ערבים, לא רק בעזה וביו״ש, כי אם גם כלפי ערביי א״י שגרים בערים ובכפרים מזה דורות.
וכמובן כלפי יהודים שלא מסכימים עם דרכם האגרסיבית והמשיחית.
כך, שלמרות כל ציוני הדרך שהעלאת – הנתונים הם קשים ונראים כבלתי ניתנים לפתרון.
ראשית, יש מספר אירועים ששכחתי לציין ונזכרתי כגון פרשת קו 300, ארגון ארבע אימהות לנסיגת צה"ל מלבנון [אזור הביטחון בדרום לבנון] מכתב הסרבנים באינתיפדה השנייה [אינתיפידת אל אקצה], פסילת בג"ץ את החלטת המועצה לביקורת סרטים לפסול את הסרט "ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי לגבי מבצע חומת מגן באינתיפדה השנייה.
המושגים של ימין ושמאל עברו בישראל שינוי ממשמעותם המקורית. ימין ושמאל הן גישות כלכליות-חברתיות [סוציו אקונומית]. מה שמכנים ימיין ושמאל בישראל זה בעצם ניציות ויוניות.
תוצאות הבחירות האחרונות נתנו את השלטון למפלגה ניצית יחסית ולשותפות קואליציוניות בממשלה של מפלגות ניציות ומפלגת מרכז אבל אני לא חושב שהם נתנו את השלטון לניציות קיצונית. מפלגת השלטון העיקרית היא הליכוד היא מפלגה ניצית-שמרנית מתונה ולא קיצונית וכן מפלגת "יש עתיד" המפלגה השנייה בגודלה אחרי הליכוד זכתה ל 19 מנדטים, היא לא ניצית קיצונית, זו מפלגת מרכז [אם כי זו מפלגת ימין במשמעות הכלכלית-חברתית]
בממשלה, בקואליציה שותפות מפלגות מתונות מובהקות כמו מפלגת התנועה [ציפי לבני] שהאג'נדה העיקרית שלה היא הסדר מדיני.
אני לא רואה את השלטון כנתון לניציות קיצוניות [בשפת העם-ימין קיצוני]. אני מסכים שגם לא-ניציות קיצונית היא ניציות ויותר מדי ניציות, אבל לא קיצונית.
הליכוד וישראל ביתנו הם לא ניציות קיצוניות כמו שמפלגת העבודה, התנועה, קדימה והייתי אומר גם מרצ הן לא יוניות קיצוניות.
לא הייתי אומר שהשלטון נמצא בידי מי שהסית לרצח רבין. מפלגות ניציות שהיו באופוזיציה בתקופת ממשלת רבין ותהליך אוסלו לא הסיתו לרצח רבין אם נבין את זה בתור כך שהם קראו ורצו ברצח רבין. הייתה השתלחות בוטה אבל לא הייתה מטרה להביא לכך שרבין יירצח. אולי היו מעטים שהסיתו לרצח רבין אבל לא כאלה שהם עכשיו בשלטון
כמו כן "שלטון" במובנו הרחב הוא לא רק הרשות המחוקקת והמבצעת-הפרלמנט והממשלה [הקואליציה] אלא גם הרשות השופטת, בתי המשפט, פרקליטות המדינה, התביעה הכללית.
התגובה לפעולה של ענת הייתה בראש וראשונה תגובה משפטית של הפרקליטות ובעיקר של בית המשפט שנתן פסק דין: הכרעת דין וגזר דין [ובהמשך גם שירות בתי הסהר-שב"ס וועדת השחרורים]
יש מידה של עצמאות הרשות השופטת ובתי המשפט והפרדת רשויות כך שבעייתי לעבור אוטומטית מטענות על מפלגות וממשלה למסקנות על הכרעות שיפוטיות בכלל ובמקרה של ענת.
לא שאין קשר בכלל. מערכת המשפט היא לא מערכת סגורה מפני השפעות פוליטיות, אידיאולוגיות. מדינת ישראל כולה היא מערכת אחת שיש לה בסיס אידיאולוגי [לאומי-ציוני-יהודי וגם דמוקרטי וליבראלי] והאידיאולוגיות האלה מחלחלות גם למערכת המשפט משפיעות עליה, משפיעות על התכנים המשפטיים, על ההחלטות המשפטיות.
נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט אמר בפסק הדין בפרשת ,"קול העם" כתב את המשפט הלא ז ו אכסי וו ידועה, שאת משפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומי ים שלו " [בג״ץ 73/53 חברת ״קול העם״ בע״מ נ׳ שר הפנים, [פ״ד ז 871 (, עמ׳ 884
נשיא בית המשפט העליון בתקופה יותר מאוחרת, אהרון ברק, לקח את המשפט הזה ככותרת של מאמר שלו שהיה הרצאה שלו במלאת 10 שנים לפטירתו של אגרנט
יש ללחוץ כדי לגשת אל aley-mishpat-03-2-377.pdf
יש השפעה של הנחות פוליטיות, אידיאולגיות שעומדות בבסיס המדינה והחברה על המשפט. חלקה השפעה מכוונת ומודעות חלקה אולי השפעה סמויה ומחלחלת. אבל היחסים האלה הם מורכבים ולא פשוטים. זה לא שבית המשפט מציית לפקודות, תכתיבים ומגלה נאמנות מפלגתית להוראות מגבוה של פולטיקאים שנמצאים בשלטון, בממשלה, בקואליציה וודאי לא כאלה שהם ימין קיצוני ומסיתים לרצח רבין.
ההשפעה האידיאולוגית על בתי המשפט היא לא רק לאומית-ציונית אלא היא גם דמוקרטית-ליבראלית. בחוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק נקבע שהחוק מעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כלומר, לא רק יהודית אלא גם דמוקרטית. ובית המשפט מפרש את החוקים האלה גם לגבי ההיבט הדמוקרטי. [הממשלה הנוכחית לא ביטלה את חוקי היסוד האלה]
בית המשפט העליון לאורך ההיסטוריה היה סמן ליבראלי בחברה הישראלית גם בתקופות של מה שנקרא "ממשלות ימין" כך שאין לנו בית משפט העליון שהופך ימני וניצי כל פעם שממשלות ימין נמצאות בשלטון. בית המשפט העליון מפעיל ביקורת שיפוטית [judicial review] כלפי השלטון הן המנהל הציבורי, הרשויות המנהליות ולפעמים מבטל ופוסל החלטות שלהן. והן כלפי חקיקה ראשית של הכנסת ולפעמים פוסל חוקים כאשר הם לא חוקתיים.
חלק מהביקורת על בית המשפט מצד גורמים ניציים ולאומניים הוא שבית המשפט העליון אינו מספיק ימני או ניצי או ציוני או יהודי-לאומי. הסיבה לביקורת הזאת [לא שאני מצדיק אותה] היא שבאמת בית המשפט ובכלל מערכת המשפט מייצרים תכנים ליבראלים יחסית יותר מארגונים ומוסדות אחרים ויחסית לחלקים אחרים בחברה הישראלית.
אני לא טוען שאין בישראל גילויים של ניציות יתר, לאומנות, הפרזה ביטחוניסטית, אבל התמונה הכללית תמונת המאקרו היא יותר מורכבת והמורכבות שלה כוללת בצד אלה גם את העובדה שישראל היא דמוקרטיה ויש בה גילויים משמעותיים של ליבראליזם, יוניות, ביקורתיות כלפי הממסד, אנטי ממסדיות, נון קונפורמיזם, חתרנות, אינדיבידואליזם, שיח זכויות, זכויות אדם. מערכת המשפט, העיתונות והתקשורת, השיח הפסיכולוגיסטי והשיח הפמיניסטי כל אלה במגמת התעצמות, משקלם החברתי הוא משמעותי היום ואלה הם תחומים שיחסית לחומים אחרים מייצרים יותר ליבראליזם ושיח זכויות וחלקית מתנגשים עם ביטחוניזם, צבאיות , קולקטיביזם, מיליטריזם.
אני הגבתי על הפיסקה שכתבת
"כי ביושרך ובתמימותך, רצית לחשוף את השקר והצביעות.
רק שהם דאגו לכך שאת לא תפריעי להילה שמזינה את התעשייה הזו."
ספציפית הדבר הזה קשור לתגובה המשפטית ולא, "לפוליטיקה הישראלית, הן ביחסים הבינלאומיים, בתקציב המדינה, בפיתוח, במיסים, בהכנסות ובהוצאות של כל אזרחי המדינה".
ראשית, העבירה של ענת בעצמה לא מנותקת מפוליטיקה ואידיאולוגיה. אני מניח שאם הייתה ליכודניקית היא לא הייתה מבצעת את העבירה.
שנית, לטעון שמוצדק להפליל הוצאה ללא רשות וסמכות של מסתמכים סודיים ומסווגים זאת לא עמדה ימנית-ניצית. אפשר להיות שמאל-יוני וללא סתירה להסכים שמוצדק להפליל דבר כזה. אפשר להצביע מרצ וחד"ש וללא סתירה להצדיק עבירה פלילית כזאת.
שלישית, האמנם התגובה המשפטית מאפיינת מדינה ניצית-קיצונית ומיליטריסטית-קולקטיבית?
ראשית, ענת לא הייתה במעצר מאחורי סורג ובריח אלא במעצר בית.
שנית, ענת התראיינה בתקופת מעצר הבית. התאפשר חופש ביטוי וחופש עיתונות. גם בעת מאסרה היא פרסמה טור לעיתון "ידיעות אחרונות" ביקורת טלביזיה על סדרת טלביזיה. במוסף "7 ימים"
שלישית, דעות אוהדות כלפי ענת אינן מושתקות ונותנים להם חופש ביטוי
רביעית, ענת קיבלה משפט הוגן במערכת המשפט [לא מדבר על הציבור והעיתונות] היא קיבלה משפט שהתנהל לפי הזכות למשפט הוגן [due process of law] לפי הפרוצדורה המשפטית הפלילית שמבטיחה זכויות דיונית לנאשמת ולחשודה.
חמישית, נכון שגזר הדין היה עונש מאסר אבל לא מאסר מאוד ארוך. יש אסירות ואסירים שנידונים לעונשי מאסר דו ספרתיים [עונש מוות אין בישראל דה פקטו]. אני אמנם מסכים שבמקרה של ענת עונש מאסר לכשעצמו הוא חמור מדי אבל מדינה מיליטריסטית-ניצית קיצונית הייתה מענישה בעונש הרבה יותר חמור.
שישית, הערעור של ענת התקבל והעונש הוקל אורך המאסר קוצר. אמנם לדעתי היה ראוי לבטל את המאסר בכלל, אבל מדינה מיליטריסטית וניצית קיצונית לא הייתה מקלה בעונש בערעור.
שביעית, התקבלה העתירה של ענת לשינוי הסווג של העבירה מבגידה לריגול ונפסקו לה פיצויים על כך.
שמינית, ענת קיבלה חופשות מהכלא וקיבלה שחרור על תנאי [ניכוי משליש, שחרור מוקדם]. לא כל האסירים מקבלים את זה. לפי נתונים שבידי רובם לא מקבלים [בניגוד למה שנהוג לחשוב]. מקרה ידוע לאחרונה של דחיית שחרור מוקדם הוא של אתי אלון.
כל הדברים האלה מצביעים על כך שישראל היא לא ניצית קיצונית ולא מיליטאריסטית. אפשר לטעון שהיא לא ליבראלית מספיק ולא יונית מספיק והניציות בה לפעמים מוגזמת והביטחוניזם לפעמים מוגזם. אבל מכאן ועד למיליטריזם כללי וניציות קיצונית עוד רחוקה הדרך.
הפרשנות של התגובה המשפטית לפרשה שמייחסת מיליטריזם וניציות קיצונית למדינה היא גם הביקורת שלי על הטור של ריקי כהן בסאלונה.
אתה מאריך בדבריך ומעלה טיעונים בעד ונגד כעורך-דין וכפילוסוף.
אני נוהגת לקצר בדברי.
יש כאן 2 נושאים – צבא ופוליטיקה.
תגובתי ברגע זה, היא רק לגבי ענת.
כשהתכוונתי ליושרה של ענת – הכוונה היא ברורה – דיווח על עבירת הקצין שפעל בניגוד להחלטות בית המשפט.
הדבר היחיד שהיה מיותר – הוצאת המסמכים.
אבל כן חובה לדווח על מעשים בלתי חוקיים של קצין/קצינים.
ובעניין זה – אני חושבת, שלענת מתאים ללמוד משפטים – להיות עורכת דין.
כאשר את כותבת שאני כותב בעד ונגד עלול להשתמע כאילו אני רק כותב בעד ונגד ואין לי דעה עמדה, השקפה, שיפוט והערכה משלי. אז אני רוצה להבהיר שכתבתי את דעתי, עמדתי, השקפתי, שיפוטי והערכתי ולא רק פריסה של הנגד והבעד.
בהמשך לדברים על המדינה והחברה בישראל אני מקשר לרשומה שכתבתי בבלוג שלי "האם ישראל היא דמוקרטיה ליבראלית?"
הדברים מבוססים על כתיבתו של בנימין נויברגר הנראים לי סבירים.
לדעתו ישראל היא דמוקרטיה ליבראלית עם ארבעה כתמים:
כתם היעדר החוקה
כתם דת ומדינה
כתם מעמד המיעוט הערבי
כתם השליטה בשטחים
הרשומה
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=3059154
לגבי הדלפת מסמכים סודיים בסודות צבאים ומסווגים
יש כאן שיקולים, אינטרסים, ערכים שצריך לאזן ביניהם:
מצד אחד אני מסכים שחשוב להביא לידיעת הציבור [וכן לידיעת העיתונות, התקשורת] שנעשים מעשים של אי חוקיות, הפרת חוק והפרת פסקי דין של בית משפט ע"י הצבא, צה"ל בהקשר לסיכולים ממוקדים.
מטרת הדלפה כזאת עשויה להיות לתכלית ראויה. תכלית של הגנה על חיי אדם [הזכות לחיים] הגנה על הזכות לבריאות ושלמות הגוף של אוכלוסייה שפוגעים בה שלא כדין וללא הצדקה מוסרית. אם יש דבר כזה אין ספק שיש מניע מוסרי, אתי ערכי, נורמטיבי. מדובר בדיני נפשות, שאלה של חיים ומוות.
בנוסף, הערך של שלטון החוק ושפעולות הצבא תהיינה חוקיות, לגאליות.
מצד שני המדליף צריך לקחת בחשבון סיכון בהדלפה. מהו הסיכוי, הסיכון וההסתברות שהמידע, האינפורמציה יגיע לידי ארגוני טרור וארגוני מחבלים או באופן כללי יפגע בביטחון האם יש מספיק אבטחת מידע? בעיה של ביטחון שדה? אם המידע ידלוף לגורמי פח"ע [פעילות חבלנית עוינת] מה הנזק בכך?
יש להשוות בין מצד אחד תוחלת התועלת מההדלפה: [הפסקה של פעולות לא חוקיות ומניעת פגיעה לא חוקית ולא מוצדקת באוכלוסייה אזרחית בשקלול הסיכוי וההסתברות שתהיה תועלת כזאת] בהשוואה עם תוחלת הנזק מההדלפה [הסיכוי, הסיכון וההסתברות שהמידע ידלוף לגורמים עוינים ומה הנזק שבמצב כזה]
אין ספק שאדם שנותן את דעתו לתכלית הראויה של דיווח על מעשים לא חוקיים ולא מוסריים הוא אדם שיש בו מניע מוסרי מסוים. אבל, זה לא מספיק. בנוסף צריך לתת את הדעת לסיכונים ולנזקים פוטנציאליים. הגישה צריכה להיות מאוזנת ולא חד צדדית. אדם שמתמקד רק בצורך לדווח ולא נותן משקל מספיק לאבטחת מידע המוסריות שלו היא חלקית והוא מתעלם מחלק מהשיקולים המוסריים הרלבנטיים. כך גם לגבי הכיוון ההפוך. אדם שמסתכל רק על שאלות של אבטחת מידע וביטחון שדה ולא נותן משקל מספיק להגנה על חיי אדם ופגיעה באוכלוסייה אזרחית הוא חד צדדי לצד השני
.
נכון שאת מקצרת ואני הארכתי אבל לדעתי את כותבת באופן מדי חד צדדי נותנת משקל מלא לדברים מסוימים ומשקל אפסי ומתעלמת מדברים אחרים. אסא כשר כינה זאת פעם "עין אחת פקוחה ועין שניה עצומה" ראיית עוולות ורעות בלבד והתעלמות מהדברים החיוביים והטובים. כמו כן, מתן משקל רק לסוג אחד של שיקולים רלבנטיים והתעלמות ממשקלם של שיקולים נוגדים שגם הם רלבנטיים.
ירמיהו – אני מקצרת כי אני לא מתפלספת. אני מגיבה ישר לנושא הנדון.
שתי עיניי פקוחות ואני מבחינה בדברים ולא מתעלמת.
ובמקרה של ענת – אני, בניגוד לכל המתלהמים והנגררים אחרי כל ״החגיגה התקשורתית״ המכוונת שהיתה, דמיינתי את עצמי במקום של ענת וידעתי שגם אני הייתי מדווחת על עבירה על החוק.
עבירה על החוק, גוררת את המעשים למקום שלא צריך להגיע אליו. ואני מתכוונת לעוולות שאנו גורמים לעם אחר, במטרה לנצח בכל מחיר.
והמחיר הוא תמיד על חשבון העם האחר.
אלא, שהמעשים הבלתי חוקיים נגררים לתוך מדינת ישראל – להתנהגות כלפי אזרחי המדינה, מצד הממשלה, הצבא, המשטרה, משמר הגבול. ויום יום אנו שומעים על כך.
אי אפשר להפריד בין הדברים.
בתגובתי אלייך לא כתבתי טיעונים פילוסופיים. לא שיש לי התנגדות לכתוב טיעונים פילוסופיים כאשר אני חושב שזה מתאים, אבל דווקא בתגובותי אלייך לא כתבתי פילוסופיה. הדיון היה על החברה הישראלית וישראל כדמוקרטיה ליבראלית וזו שאלה עובדתית, אמפירית מדעית, תיאורית [דסקרפטיבית] שקשורה למדע המדינה וסוציולוגיה [או סוציולוגיה פוליטית] והתגובה שלי נסמכה על כתיבה מהדיסציפלינות האלה ולא מתחום הפילוסופיה.
אני יודע שבשפת העם "התפלספות" כוללת כל מה שנראה מופשט ואינטלקטואלי גם כאשר הוא מדע אמפירי ולא פילוסופיה, אבל מה לעשות שיש הבחנה בין התחומים.
אגב, אנחנו כותבים בבלוג שבעלת הבית בו למדה פילוסופיה. העובדה הזאת מעוררת בי תקווה שכתיבה פילוסופית, אם לא כאן בבלוג לפחות בקישור שמפנה לתגובה פילוספית, יתקבל ברוח אוהדת.
אני חושב שתגובה ב "מבט רחב" יש לה יתרונות בין אם היא מבוססת על מדעי החברה ובין אם היא מבוססת על פילוסופיה כשיש רלבנטיות לפילוסופיה.
זו לא תשובה שהיא לא לעניין אלא היא לעניין במבט רחב.
יכול להיות שגם אני כחייל הייתי מעתיק או צורב מסמכים מסווגים וסודיים ומעביר אותם לעיתונות, לתקשורת. לפחות הייתי שוקל לעשות זאת. אבל מה שרציתי לומר הוא שאני הייתי שוקל האם בכך אני לא מסכן חיי אדם ושוקל שיקולים של אבטחת אינפורמציה. כל מקרה לגופו וכל מסמך לגופו. יכול להיות ששיקולי ביטחון שדה היו גוברים והייתי מחליט לא לדווח לתקשורת ההמונים. יכול להיות ששיקולי הדיווח היו גוברים. אבל הייתי שוקל הן שיקולי הדיווח על מעשים לא ראויים והן את שיקולי הביטחון של אבטחת סודות צבאיים.
מה היתי עושה בדיוק במקרה של ענת אני לא יכול לומר כי אין בידי את כל המידע, האינפורמציה מה בדיוק היה המידע במסמכים שענת העתיקה.
שקרים למען המולדת, הם לא דבר חדש.
דברים כאלה קרו עוד בתקופת המנדט.
דוגמא משנת 1942:
קבוצות נוער יצאו לטיול, קרה אסון ומספר חברים נהרגו. (אחד מהם בן משפחתי).
וכך נכתב באחד האתרים:
״הוא ידע שתוך זמן לא רב תגיע משטרה בריטית לחקור את התקרית. מחזיקי הנשק הבלתי-ליגלי בסכנה. הוא הורה ל…ושאר מחזיקי ה״כלים״ להפרד ולצאת עם נשקם…, שם יסייעו להם להעלם״
״היה תיאום מראש לומר לחוקרים כי…החבר׳ה של…״מרחו״ והחליקו את העניין והמקרה נסגר״.
״למראה השוטר העבירו הוראה מאחד לשני: ״לא יודעים מה קרה״.
״דמוקרטיה״, ״שלטון חוק״ = זה רק לפרוטוקול.
דוגמא אחת:
כותרת: ״באסם אבו רחמה ז״ל: אין דין ואין דיין להרג מפגינים פלסטינים״
״באסם אבו רחמה בן ה-30, תושב הכפר בילעין שסיפורו הונצח בסרט 'חמש מצלמות שבורות', נהרג באפריל 2009 מפגיעת רימון גז בעל טווח מוגדל בחזהו במהלך הפגנה נגד גדר ההפרדה בכפרו, בילעין. שלושה סרטוני וידאו שצולמו בהפגנה הוכיחו כי אבו רחמה היה מצידה המזרחי של הגדר, לא נהג באלימות ולא סיכן את החיילים בכל דרך, וניתוח של תיעוד הווידיאו על ידי מומחי הדמייה העלה כי הירי התבצע בכינון ישיר: הרימון נורה ישירות לעברו של המפגין, בניגוד להוראות הפתיחה באש.״
……
״אפריל 2009: באסם אבו רחמה נהרג במהלך הפגנה. שלושת הסרטונים שמתעדים את האירוע הראו כי הירי בוצע בכינון ישיר וכי לא נשקפה כל סכנה לחיילים שנכחו במקום. הסרטונים מראים גם כי במהלך ההפגנה ירו חיילים נוספים רימוני גז ישירות לעבר המפגינים בנוכחותם של קצינים בכירים, זאת בניגוד מוחלט להוראות הפתיחה באש. למרות זאת, סירב בתחילה הפקיד הצבאי הראשי (פצ"ר) לשעבר, אלוף אביחי מנדלבליט, לפתוח בחקירת מצ"ח על המקרה.״
״מרץ 2013: צובחיה אבו רחמה, אמו של באסם אבו רחמה, עתרה לבג"צ יחד עם מועצת הכפר בלעין ובאמצעות יש דין ובצלם, בדרישה שיחייב את הפרקליט הצבאי הראשי לקבל החלטה בתיק וכן להעמיד לדין את החייל היורה ואת כל מי שהיה בעל אחראיות פיקודית להריגת בנה. בעתירה, דרשה אבו רחמה לקבוע דיון דחוף בעתירה בשל העובדה כי עברו כמעט ארבע שנים מאז הריגת בנה.״
……
״אוקטובר 2013: בג"צ נתן פסק דין לפיו העתירה תמחק, לאור העובדה כי הבקשה שהוגשה על ידי יש דין לבג"צ – לקבל החלטה בתיק החקירה – התממשה כאשר הפרקליטות הצבאית הודיעה על החלטתה לסגור את התיק ללא נקיטה בהליכים משפטיים כנגד חשודים.״
……
http://www.yesh-din.org/he//infoitem.asp?infocatid=557
האם קראת את הרשומה בבלוג שלי [שקשרתי אליו] האם ישראל היא דמוקרטיה ליבראלית? בכל אופן לא הגבת ולא התייחסת לרשומה זאת.
על מנת לחוות דעה על המקרה הקשה הזה אני צריך יותר להתעמק ולעיין במידע רלבנטי.
יכול להיות שהיה כאן מקרה של טיוח ולא היה צריך לסגור את התיק ויכול להיות שבאמת אין ראיות מספיקות להעמדה לדין והגשת כתב אישום.
אבל השאלה שאני דנתי בה [לדעתי על זה היה הדיון] היא ברמת המאקרו של החברה הישראלית ומדינת ישראל ולא ברמת המיקרו של מקרה ספציפי זה או אחר.
כלומר, יש שאלה על התמונה ממעוף הציפור, ממבט פנוראמי על היער ולא על עצים בנפרד
.
מדוגמאות על מקרים יחידים מסוימים לא ניתן להסיק על התמונה כולה. אי אפשר לעשות כאן הכללה אמפירית אינדוקטיבית מדוגמא אחת ואפילו ממספר דוגמאות כאשר הן לא משקפות את התמונה כולה והן לעיתים מגמתיות וחד צדדיות. יש דבר כזה שנקרא "הטיית האישוש" [confirmation bias] זו הטיה של בני אדם שבבואם לבדוק השערות, הם מחפשים את הראיות והעדויות שמחזקות את השערתם ולא מחפשים או מתעלמים מראיות ועדויות המפריכות את השערתם או מחלישות אותה.
אני יודע שבהיסטוריה של ישראל נעשו מעשים שלא ייעשו, אלימות בלתי מוצדקת ובלתי חוקית כלפי פלשתינאים, התעללויות, הפרת זכויות האדם, הפרת חוק. בחלק מהמצבים אני מניח שלא נמצאו מספיק ראיות להעמיד לדין ייתכן שהיו מצבים בהם התקבלה החלטה לא להעמיד לדין ולא להגיש כתב אישום בטעות. ייתכן שהיו זיכויים למרות שהנאשמים היו אשמים ייתכן שהיו זיכויי שווא, זיכויים מוטעים.
אין ליפות ולהצדיק את מה שלא ניתן ליפוי ולהצדקה. אם הדיון הוא על החברה הישראלית כמכלול אז לא צריך לקחת בחשבון רק מקרים כאלה אלא גם את הצדדים החיוביים הפרו דמוקראטים והפרו ליבראלים וכאלה יש.
בסעיף 34 יג לחוק העונשין יש "סייג" [פעם קראו לזה "הגנה"] לפליליות מעשים. זהו סייג ה "צידוק" וזו לשונו
לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה באחד מאלה:
(2) עשהו על פי צו של רשות מוסמכת שהיה חייב לפי דין לציית לה,] זולת אם הצו הוא בעליל שלא כדין"
לפי סעיף 125 לחוק השיפוט הצבאי [חש"צ]
"לא ישא חייל באחריות פלילית לפי הסעיפים 122, 123 ו-124 אם ברור וגלוי שהפקודה שניתנה לו היא לא חוקית."
בפרשה הידועה כפרשת כפר קאסם ביום הראשון של מבצע סיני ב 1956 [ביד"צ מרכז 3/57 תובע תבאי נ' רס"ן שמואל מלינקי פס"מ י"ז 90] נתן רב סרן מלינקי מפקד גדוד [מג"ד] של משמר הגבול [מג"ב] פקודה לפתוח באש על מפרי עוצר שלא ידעו על קיום העוצר. בית הדין הצבאי קבע שזו הייתה פקודה בלתי חוקית בעליל
.
כך נפסק בפסק הדין
"סימן היכרה של פקודה בלתי חוקית בעליל מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל הפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת אסור ! לא אי חוקיות פורמאלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב"
בעת האינתיפדה הראשונה ב 1988 היתה פרשה שכונתה "גבעתי א'" שבו ארבעה חילי גבעתי היכו למוות את האני אל שאמי, תושב עזה בן 43.
בפסק הדין נקבע כי אלימות כזאת "צריכה לזעזע כל בן תרבות, שמפעמת בו תחושה של צדק, ושחיי אדם, באשר הם, יקרים בעיניו"
ארבעת החיילים טענו להגנתם כי ניתנו להם פקודות קבע להכות בידיים וברגליים וכי מפקד הפלוגה [מ"פ] תדרך אותם "לשבור להם את הרגליים"
בית הדין קבע
"שמענו תיאורים מזעזעים, שהעבירו בנו חלחלה על עוצמת האכזריות וההשפלות מצד חיילים, שכנראה איבדו צלם אנוש ביחסם כלפי עצירים, שהוחזקו במאחז כבולים ומכוסי עיניים, למדנו לדעת, שלשבור ידיים לא היה מעשה חריג".
עוד נקבע "נקודת המוצא לגבי דידנו הייתה, כי תקיפתו של אדם, באופן פיזי, צריכה מייד לעורר את התחושה בכל אחד מאיתנו שהעניין אסור. הכאתו של מפיר סדר, שנתפס על ידי החייל ושוב אינו מגלה התנגדות, רק על מנת להרתיעו מלחזור בעתיד על התנהגות דומה, היא לא צורך צבאי, אלא פעולת עונשין צרופה. כל אדם הגדל ומתחנך במדינת חוק יודע שאין סמכות, זולת לבית המשפט, לענוש אנשים שעברו עבירות. לדאבון הלב, הנאשמים לא נותרו לבדם בחוסר התחושה , כי מעל הפקודה האמורה מתנוסס הציווי המוסרי של איסור.
הפקודה הייתה צריכה לעורר בכל חייל לא רק אי נוחות, אלא גם התקוממות פנימית לדרישה כי יכה אדם ששוב אינו מסכן אף אחד…שלמות גופו של אדם היא ערך נגזר מזכות האדם לחייו, ובערך זה אנחנו מצווים שלא לפגוע, אלא אם החוק התיר לנו במפורש לעשות זאת. במאמר מוסגר ייאמר, כי גם במקרה כזה חייב אדם לבחון את מוסריות ההיתר, על פי קנה מידה אוניברסאלי של אנשים נאורים ובני מצפון"
לאור זאת קבע בית הדין כי הפקודה להכות מתפרעים ומתנגדים הייתה בלתי חוקית בעליל.
[ביד"צ דרום 248/88 התובע הצבאי נ' יצחק אדלר]
אחר כך היה משפט גבעתי ב' ומשפטו של יהודה מאיר שבהיותו סגן אלוף מפקד גזרת שכם הורשע באחריות להכאה ותקיפה של פלשתינאים. עד למשפטו הוא הועלה לדרגת אלוף משנה ו,במשפט נפסק עונש של הורדה לדרגת טוראי.
גם אלה אירועים באינתיפדה הראשונה.
לאחרונה, פרשת סגן מפקד חטיבה [סמח"ט] הבקעה סגן אלוף שלום אייזנר שהכה מפגין באמצעות נשקו, רובהו והודח מהצבא.
אם כן, לא כל פרשה טויחה ולא זכתה לתגובה משפטית של העמדה לדין, כתב אישום, הרשעה וענישה. כך שאת לא מציגה את כל התמונה.
לדעתי זה לא הוגן מה שאת עושה ואני חושב שזה מתאים לעין אחת פקוחה עיין שנייה עצומה. אדם הגון לא מציג תמונה מגמתית או רק את הדוגמאות הנוחות לו, אלא הוא מציג תמונה מאוזנת שכוללת גם מקרים אחרים.
לא ירמיהו – לא נכנסתי לבלוג שלך.
אני כאן, רק בשביל להגיד לענת וגם ל״מערכת״ – שלא כולם חושבים כמו העדר. לא כולם מאמינים לאותה מערכת שילטונית שיוצרת פה במדינת ישראל מצב בלתי נסבל מכל הבחינות – צבאית וכלכלית.
זו אותה המערכת שטרקה את דלתות השגרירות בפני יונתן פולארד ואשתו, כלאה אותו בכלא אמריקאי, גרמה לו ולמשפחתו סבל ויסורים, רק בשביל להסתיר את פעולותיה הבלתי חוקיות כנגד המדינה שתומכת בנו מכל הבחינות – כלכלית, צבאית, מדינית ובינלאומית.
זו אותה המערכת שגרמה למותו של בן זיגייר הציוני, התמים, שעלה ארצה במטרה לתרום למען המדינה.
מערכת זו, מסתירה את האשמים בהרס משפחת זיגייר מאוסטרליה.
משפחה שתרמה כה הרבה למען הציונות ומדינת ישראל.
לא ארחיב את הדיבור על הדוגמאות הספציפיות שנתת. בלי להתייחס לדוגמאות האלה אני מסכים עקרונית שמדינת ישראל והחברה הישראלית אינם כליל השלמות ויש פגמים, חסרונות, שחיתויות שלטוניות, אכזריות שלטונית, טעויות מטופשות, רשלנויות שלטוניות.
מאידך, יש מרכיבים חיוביים, ביטוי לערכים חיוביים ונורמות חיוביות, ביטוי לדברים חיוביים מבחינה מוסרית, אתית, אידיאולוגית, תורת המידות. לרבות דברים חיוביים מבחינה ליבראלית והומניסטית ומבחינת הדמוקרטיה הליברלית.
נכון שלא הכל חיובי ויש גם שלילי אבל גם לא הכל שלילי ויש גם חיובי
אם היית קוראת את הרשומה בבלוג שלי [אז אתה לא אחת מתשע הצפיות שיש לי ברשומה הזאת] היית רואה שבדיוק לזה כיוון נתן אלתרמן בקטע השיר המצוטט השיר הנקרא "סיום"
"יש אדם רואה הכל באור ורוד ורוד, זה לא טוב אומרים כולם אפילו רע מאוד"
"יש אדם רואה הכל באפלה קודרת, זו אותה מחלה רק בצורה אחרת"
והמסקנה שלו
"אל תרכיבו משקפיים, לא קודרות ולא שמחות, הסתכלו נא בעיניים, בעיניים פקוחות"
אני לא חושב שה "עדר" מאמין לכל דבר שלטוני. יש לא מעט ביקורתיות כלפי השלטון בישראל. מצד שני לא כל מי שמסכים עם דעה או פעולה שלטונית מכאן נובע שהוא נסחף עם העדר [כלומר לא עומד בלחצים קונפורמיים, לחצים חברתיים] אפשר להסכים עם השלטון מתוך מחשבה רציונאלית, תבונית, שכלתנית מתוך ביקורתיות וספקנות. כמו כן, אפשר גם להיסחף עם העדר ולהיות קונפורמי לגבי טרנד ביקורתי על השלטון מתוך לחץ חברתי. לפעמים העדר הוא עדר ביקורתי על שלטון.
אגב, המערכת שטרקה את דלתות הכלא לפולארד היא בראש וראשונה המערכת השלטונית של ארה"ב שבכל הנוגע לאסירים היא אכזרית מאוד לדעתי יותר מישראל [לא שאין אכזריות גם בישראל]
בתגובתי הקודמת כתבתי על מרכיבים ליבראליים-הומניסטיים בקשר לטוהר הנשק. כאן ארחיב הרחבה נוספת.
סגן משנה דניאל פינטו נידון ל 12 שנות מאסר [לאחר המתקת העונש מאסרו קוצר לשנתיים] ב 1979 על רצח שבויים במבצע ליטני
.
בספרו של אמנון סטרשנוב [הפרקליט הצבאי הראשי-פצ"ר בעת האינתיפדה הראשונה] "צדק תחת אש" הוא כותב שבשנים 1987-1990 הוגשו 97 כתבי אישום לבתי הדין הצבאיים השונים כנגד 148 חיילים מתוכם 34 קצינים. נפתחו 1256 תיקי מצ"ח כלומר תיקי חקירה נגד חיילים. מאות הועמדו לדין משמעתי. מדובר בעבירות הריגה, גרימת מוות ברשלנות, גרימת חבלה חמורה, שימוש בלתי חוקי בנשק,] התעללות בתושבים מקומיים, גניבה ועבירות ברכוש. בתקופה הנידונה נהרגו 626 פלשתינאים מפעילות כוחות הביטחון ולבית הדין הצבאי הוגשו 40 כתבי אישום בגין אחריות למקרי מוות.
כתבתי על פרשת גבעתי שחמישה מחייליה הורשעו ב 1989 בהתעללות באזרחים פלשתינאים ובקיום פקודה בלתי חוקית בעליל. נחקר גם מפקד חטיבת גבעתי [מח"ט] אלוף משנה אפי פיין-איתם על שהורה לחייליו להגיב באלימות לכל הפרת סדר. הזכרתי את יהודה מאיר שהורה לחייליו לשבור ידיים ורגליים של 12 מיידי אבנים והורד לדרגת טוראי
.
בפרשת קו 300 השב"כ חוסלו שני מחבלים שנתפסו חיים לאחר חטיפת אוטובוס קו 300 סמוך לבאר שבע ב 1984. נפתחה חקירה נגד ראשי השב"כ לגבי בידוי והעלמת ראיות וגם הפללת מי שהיה אז קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי תת אלוף יצחק מרדכי ו ,גיבורי" הפרשה פרשו מתפקידם
.
ב 1980 הואשם סגן עיזאת נאפסו קצין צ'רקסי בריגול ובגידה נידון ל 18 שנות מאסר והורדה לדרגת טוראי. הסיפור נחשף ב 1987 בערעור על ההרשעה ואז נחשפה נורמה מקובלת בשב"כ של בידוי ראיות. בעיסקת טיעון הוא הורשע בחריגה מסמכות שסיכנה את ביטחון המדינה. השופטים המליצו לפצות אותו על מאסרו. בתקשורת נמתחה ביקורת קשה על דרכי עבודת השב"כ ועל דרך גביית הודאות ע"י אמצעי לחץ שבעטים מסר נאפסו הודאה כוזבת
.
ב 1995 הגישה מבקרת המדינה מרים בן פורת דו"ח קשה לועדת ביקורת המדינה של הכנסת שפורסם רק ב 2000 בעקבות עתירה לבג"ץ לחשיפת הדו"ח. הייתה בו ביקורת חריפה על מי שהיה בראש השב"כ יעקב פרי, ועל הדרגים שמתחתיו. הדו"ח קבע שהם חרגו מנהלי חקירת עצירים ושיקרו בשיטתיות בדווחים ובעדויות. ידיעות אחרונות פרסם את עיקרי הממצאים תחת הכותרת "שיקרו גם לראש הממשלה".
אפשר להוסיף את ועדת שמגר ועדת חקירה ממלכתית לאירועי הטבח במערת המכפלה ע"י ברוך גולדשטיין וחקירת לאחריות הצבא בקשר לאירוע.
הועדה לבירור פרשת ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל פעיל החמאס ברבת עמון
זאת ועוד ועדות חקירה שהזכרתי הן חלק מנטייה למנות ועדות חקירה, ועדות בירור פנימיות, קצינים בודקים ולעיתים המסקנות הן מסקנות קלון מבחינה תקשורתית
.
באינתיפדה הראשונה הוציא הפצ"ר הגבלות על פתיחה באש, ועדת לנדוי קבעה הגבלות על חקירות השב"כ, בג"ץ קבע הגבלות על דיון בדלתיים סגורות לגירוש פלשתינים, בית המשפט קבע הגבלות על צנזורה צבאית.
[עוז אלמוג, פרידה משרוליק, כרך א', עמ' 489-492]
בפסק דין של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ בג"ץ 5100/94 – הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל ואח' נקבע ב 1999 [אהרון ברק] כי השב"כ אינו מוסמך לנקוט באמצעי לחץ פיסיים בחקירה ונפסלו שיטות החקירה של טלטול, תנוית שבאח וכריעת צפרדע.
בבג"ץ 769/02 הוועד הציבורי נגד העינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, נקבע כי סיכול ממוקד זו פעולה שנתונה למגבלות משפטיות. ניתן לבצע סיכול ממוקד רק לצורך מניעה ולא כהרתעה או ענישה. אין לבצע סיכול ממוקד כאשר ניתן לבצע מעצר. אם הסיכול הממוקד כרוך גם בפגיעה בבלתי מעורבים [נזק נלווה collateral damage] בטרור אז הפגיעה בהם חייבת להיות מידתית.
אם אתה לא מכיר בעובדה שישראל בגדה ביונתן פולארד – אז חבל״ז.
בגידה זו היא שהובילה לישיבתו בכלא אמריקאי.
הנסיון להטיל את האשמה על אחרים – משותף לך ולממשלת ישראל.
טענתי שבראש וראשונה מי שאחראי [או אשם], בענישתו הלא מידתית, הלא פרופורציונאלית של פולארד היא ארה"ב אינה סותרת את הטענה שיש גם אחריות ואשמה מצד ישראל, ואפילו אחריות ואשמה משמעותיים. מכך שאני טוען שבראש וראשונה אחראית מערכת המשפט של ארה"ב, אינה מנביעה את הטענה שישראל אינה אחראית ואינה אשמה בדבר.
באופן כללי, ריגול זו פרקטיקה שמוצדק שתהיה עבירה פלילית ופשע. כך בישראל, כך בארה"ב וכך בכל מדינה ובכל מערכת משפט.
אם ישראל או ישראלים מצדדים בכך שמוצדק להעמיד לדין בני אדם שביצעו ריגול נגד ישראל, אז יהיה בכך משום חוסר עקביות אם תהיה דרישה או ציפייה שמדינות אחרות לא יעמידו לדין, ירשיעו ויענישו מרגלים כנגדן, גם כשהמרגלים הם רחמנא לצלן, ישראלים וקורבן הריגול הם אזרחים זרים של מדינה אחרת.
אבל עונש על ריגול צריך להיות מידתי, פרופורציונאלי, ועונשו של פולארד חרג כבר מזמן מעונש הולם והוא מופרז בהרבה לחומרא.
לטעון שישראל בגדה בפולארד מצריך לטעון מה ישראל הייתה צריכה לעשות אחרת ואם המחיר של האלטרנטיבה הוא מוצדק. ייתכן שאם ישראל הייתה נוהגת אחרת אז היא הייתה נכנסת לסכסוך עם ארה"ב. ישראל תלויה בארה"ב תלות ביטחונית וכלכלית [סיוע החוץ]. יש כאן שאלה מה החלופה שישראל הייתה צריכה לנקוט בה ואם החלופה הזאת הייתה כדאית.
אני מסכים שישראל הפקירה את פולארד. השאלה היא האם זאת הייתה הפקרה מוצדקת או בלתי מוצדקת. ארה"ב היא נכס אסטרטגי וכלכלי עבור ישראל ויש כאן שאלה איזה ערך עדיף לפגוע או לסכן. זו שאלה שלך איזון בין ערכים, איזון בין אינטרסים.
ודאי שיש אשמה למערכת המשפט של ארה"ב. ארה"ב היא תנאי הכרחי לכליאתו הארוכה והבלתי מסתיימת. אלמלא ארה"ב פולארד היה כבר חופשי. יש כאן קשר סיבתי בין החלטות בארה"ב למצבו של פולארד. לכן, יש אחריות מצידם.
http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6Vq=E&0r9VQ=FFHEL
מסמך נדיר מ-97': בן כספית בראיון מהכלא עם ג'ונתן פולארד
״…שבע שנים אני מסקר את פרשת פולארד, ואף פעם לא הבנתי מה פשר האהבה העזה, הבלתי מתפשרת, שהוא ממשיך לחוש כלפי מדינת ישראל. למרות שנבגד על ידה בצורה הבוטה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, למרות שנוצל במשך תקופה ארוכה ולאחר מכן הושלך לכלבים, למרות שגורש מהשגרירות, הופקר בידי האף-בי-איי ובסופו של דבר גם הופלל על ידי המדינה שלמענה פעל וסיכן את חייו ועתידו…״
http://www.thepost.co.il/news/new.aspx?pn6vq=E&0r9VQ=FFHFI
כך זרקו אותי מהשגרירות בוושינגטון – היישר לידיים של האף-בי-איי
"…קצין הביטחון קרא לי. ‘אתם צריכים לצאת החוצה, ולהיכנס בחזרה דרך השער הראשי', אמר לי. לא האמנתי למשמע אוזני. ‘לצאת החוצה? בשביל מה? אתה יודע מה מחכה לי בחוץ? מי מחכה לי בחוץ?'.
"'אני מצטער', הוא אמר, ‘זו ההוראה'.
‘השתגעתם, יצאתם מדעתכם?' – שאלתי אותו. ‘אתה מודע לכך שהם מחכים לי בחוץ?', הוא השפיל את מבטו ולא ענה. הבנתי שאני גמור. ידעתי שאני נלחם על חיי….״
״אוייב הציבור״
http://10tv.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1045515
http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1041268
״בריאיון מיוחד ונדיר, אן פולארד, אשתו לשעבר של המרגל הישראלי ג'ונתן פולארד, מספרת על מדינת ישראל שבגדה בהם ועל החיים בכלא בארצות הברית. "צריך להיות מפלצת אפילו רק בכדי לחשוב לעשות את זה לבן אדם", היא אומרת על הכלא…״