מכתב העיתונאים הבכירים

בכניסה השבועית שלי לוואלה! ברנז'ה ראיתי את המכתב הזה ואני מבקשת מבמתי הצנועה כאן לענות לכותבי המכתב וגם לחדד משהו אצל כותב האייטם:

במשנה כתוב: "עיתונאים שהוקלטו ע"י המשטרה משוחחים עם הרמטכ"ל אשכנזי קיבלו זימונים לחקירה. במכתב ליועמ"ש דורשים הם, והקולגות: 'עצור את הזימונים, זה תקדים המאיים על חופש העיתונות'". מלבד עריכה לשונית הנדרשת באופן זועק לשמיים, יש כאן טעות. על פי כל הפרסומים, העיתונאים לא הוקלטו על ידי המשטרה אלא על ידי לשכת הרמטכ"ל בעצמה, והקלטות אלה הן שהועברו למשטרה כחלק מדרישות הפצ"ר ו/או היועמ"ש לממשלה (כאן כבר בעצמי הלכתי לאיבוד) וכך התגלו שיחות הרמטכ"ל עם העיתונאים. אף אחד לא שם האזנת סתר לכתבים צבאיים או לגבי אשכנזי. הוא הקליט את עצמו.

שנית, אולי כדאי לכותב האייטם ועורכו לעבור תדריך אצל כתב הפלילים לשם הבהרה מה ההבדל בין חקירה לבין מתן עדות. את המשנה ציטטתי מעלה, ראו עתה את הפסקה הראשונה של האייטם: "שורת עיתונאים בכירים פנתה היום (חמישי) ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה ויינשטיין לעצור את הזימונים על ידי המשטרה שמבקשת בימים אלה מעיתונאים לתת עדות על שיחות שקיימו עם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי". ניד איי סיי מור?

שלישית, העובדה שאיילה חסון אינה בין החותמים אומרת מבחינתי דרשני. גם כי איילה מבינה דבר או שניים בשמירה על מקורות כדרישת סף לעבודה עיתונאית הגונה ומוכבדת, אבל גם כי היא בעליל יודעת יותר מכולם על הפרשה הסבוכה להחריד הזאת ויש לה דעה מוצקה ומגובשת על הבד גאייז בה. אם היא לא חתומה על הפנייה הזאת, כנראה שחקירות אשכנזי על הדלפותיו לכאורה לתקשורת הן מחויבות המציאות.

רביעית ואחרונה. כותבים העיתונאים הבכירים: "במשך עשורים הרחיקו בתבונה רשויות אכיפת החוק את ידיהן מהתחום שבין עיתונאים למקורות בכירים. אם מטרת החקירה הנוכחית היא לקבוע נורמה פלילית למוסרי מידע לעיתונאים – יכרת הענף שעליו יושב המקצוע ויפגע אחד היסודות החשובים ביותר של משטר דמוקרטי – קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית". תחילה רציתי לכתוב כי ספירתם של העתונאים הבכירים ("במשך עשורים") מפספסת פרשה קטנה וחסרת חשיבות שפרצה לתקשורת במרץ 2010 והשתחררה ממאסר זה לא מכבר, ואז ראיתי כי הקשר שהיה מחוץ לתחום עד עכשיו הוא בין עיתונאים למקורות בכירים. רוצה לומר, קשר עם מקורות זוטרים (להלן, פקידה בדרגת סמל) הרי הוא חשוף וראוי לרשויות החוק להתעסק בו. מקורות בכירים? כאן כבר יש תקדים המאיים על חופש העיתונות.

אני מותרת לכל אדם, רק אל תגעו לנו בגבי.

יובהר: אני האחרונה שתדרוש חקירת הדלפות והראשונה לתמוך בכל מהלך שמשמר ואולי אף מרחיב את חופש העיתונות. אבל לא מקובל עליי שמי שהיה המפקד העליון של הצבא שבו אני שירתי, שתחת רוח המפקד שלו ושל הגולנצ'יק שעמד בראש הפיקוד ושלימים מונה כסגן הרמטכ"ל ביצעתי את העבירה שלי, ייצא פטור בלא כלום על אותן עבירות שאך לפני שלוש שנים וחצי נדונתי בגינן ל-54 חודשי מאסר. יודע כל טירון שיש דרג ויש זרג, אבל יש גם עוולות שאי אפשר לקבל בשתיקה. ואם צריך שמישהו מהעיתונאים הבכירים ייתן עדות לשם עשיית הצדק, שיואיל בטובו הבכיר לעשות זאת.

תוספת מאוחרת. קראתי עכשיו את הטור של אב"ד בעין השביעית. הוא כותב שם עוד הרבה בולשיט מהסוג שכבר אין לי כוח לצטט, אבל משך את עיני, מסיבות ברורות, המשפט הבא: "לא בכדי נמנעה עד היום המדינה, למעט בפרשת בלאו-קם (שלה נסיבות חריגות), מלאכוף על עיתונאים את סעיף 113 לחוק העונשין, האוסר על מסירה וקבלה של ידיעה סודית." אני מבקשת מאלון שבסך כל אני מאוד מעריכה להסביר לי מה היו הנסיבות החריגות של פרשת קם-בלאו ובמה היא שונה מכל פרשה אחרת של הדלפת מידע מסווג. תודה מראש.

מודעות פרסומת

9 מחשבות על “מכתב העיתונאים הבכירים

    • השגיאה הבולטת ביותר באייטם של וואלה היא תיאור כותבי המכתב כ"עתונאים בכירים." רוני-נאג'י דניאל הוא "עתונאי בכיר"? הוא לכול היותר שופר בכיר של הפיקוד הצבאי.

      הערה: אף שהסכמתי עם כל מילה, הדברים גובלים בהוצאת דיבה ולכן התגובה נערכה.

      הערה נוספת: עריכת התגובה העלימה לצערי את הניסוח המקורי. אודה לכותב התגובה אם ישלחנה שוב על מנת שאפרסמה וככל שאתבקש להורידה אשקול את מעשיי.

  1. אני מסכים עם הטיעון בפוסט. יש לשמור על איזון בין מצד אחד הצורך לשמור על סודות צבאיים, ביטחון שדה לבין מצד שני חופש עיתונות, זכות הציבור לדעת וחופש המידע.

    איזון כזה מתקיים ע"י כך שמערכת אכיפת החוק, המשטרה פועלים לתפוס את מקורות ההדלפות, אבל לא את העיתונאים ואנשי התקשורת, שמקבלים ומחזיקים במידע המודלף.

    מכאן גם ההבדל החשוב בין לחקור עיתונאי בתור עד לבין לחקור עיתונאי בתור חשוד. לחקור עיתונאית כעדה בחשד נגד גבי אשכנזי זהו חלק מהנורמה שמבקשים להיפרע ממקור ההדלפה ולא מהעיתונאית.

    לחקור את העיתונאית כחשודה, זה סיפור אחר שאינו הסיפור שהתרחש לפי הנכתב באייטם הזה.

    החובה למסור עדות היא חובה אזרחית כמו החובה לשלם מיסים ולשרת בצבא. עיתונאים אינם צריכים לקבל פטור או חסינות מהחובה הזאת. לגבי עיתונאים אמנם, יש טענת הגנה של חיסיון עיתונאי אבל לא כל עדות היא פגיעה בחיסיון העיתונאי. החיסיון שייך למקור והמקור רשאי לוותר על החיסיון. אם אשכנזי ויתר על החיסיון, אין מקום עוד לטעון לחיסיון. אם אין חיסיון, אין מקום לפטור את העיתונאית מחובת מסירת עדות.

    אני מצטרף לטענה שדין אחד לכולם, קטן כגדול, זוטרה כבכירה, זרג כדרג, אהרון ברק קרא לזה מבחן בוזגלו. שוויון בפני החוק.

    הבדלים יכולים להיות לגיטימיים רק ככל שיש הבדלים רלבנטיים, בעובדות, בנסיבות, בתנאים, במצבים ובסיטואציות השונות. זאת ככל שיש הבדלים רלבנטיים בחומר הראיות. אבל, בכירות, סטטוס, מיקום האדם בהיררכיה הארגונית, יוקרתו של האדם, הפרסטיז'ה של המשרה אותה הוא נושא, אינם הבדלים רלבנטיים. החוק לא נתן פטור או חסינות לרמטכ"ל מהעבירה הפלילית הרלבנטית וגם אילו היו פטור או חסינות, אז היו רגליים לטענה, שלא ראוי הדבר.

  2. את בכלל כותבת טוב וחכם ושנון..
    וצודקת!
    עם הזמן אשכנזי יוצא רע יותר. הקצין הטהור שלא יכל לסבול קצינים מוכשרים בגין עבירות של מה בכך – ופיטר אותם מהצבא – נמצא בדרכו לכלא. אולי.
    רשימת ההסתבכויות שלו נעשית ארוכה ומכוערת.
    וגם את מזנבת בו. בצדק.

  3. תגובה לטור של אלון בן דוד בעין השביעית.

    כותב בן דוד

    "אם המשטרה תנסה לקבוע שמסירת מידע מסווג לעיתונאי היא עבירה פלילית, תישמט הקרקע תחת רגליהם של כל העיתונאים המסקרים את המערכת הבטחונית והמדינית."

    יש לתקן את בן דוד תיקון במשפט חוקתי [או שמא בלימודי אזרחות]. המשטרה לא "קובעת" מהן עבירות פליליות, אלא המחוקק. במשפט הקונסטיטוציוני של ישראל, השאלה מהי עבירה פלילית נקבעת ע"י הרשות המחוקקת ובית המשפט קובע מהי הפרשנות המוסמכת של החוק. המשטרה היא רשות מבצעת ותפקידה לא לקבוע עבירות פליליות, אלא לאכוף אותן.
    המחוקק [ולא המשטרה] הוא שקבע שמסירת ידיעה סודית מבלי שהמוסר מוסמך לכך היא עבירה פלילית. לכן, אין מקום לחשש שהמשטרה "תנסה לקבוע" שזו עבירה פלילית. המחוקק כבר קבע את זה.

    המחוקק לא קבע חריג, שכאשר המידע נמסר לעיתונאי אז המוסר מוסמך למסור. גם כאשר הנמען הוא עיתונאי, אפשר שאין המוסר מוסמך למסור ידיעה סודית.

    אם בן דוד סבור שהחוק אינו ראוי [משמיט את הקרקע מתחת לעבודת הכתבים הצבאיים] הכתובת שלו צריכה להיות למחוקק שישנה את החוק. שיקבע שכאשר מדובר בעיתונאית, אז מותר למסור לה ידיעות סודיות. המשטרה אינה הכתובת לכך.

    כותב בן דוד

    "לא בכדי נמנעה עד היום המדינה… מלאכוף על עיתונאים את סעיף 113 לחוק העונשין"

    אבל כאן מדובר לא באכיפה על עיתונאים, אלא באכיפה על המקורות, על מוסר הידיעה הסודית. אשכנזי אינו עיתונאי אלא הוא המקור העיתונאי, מוסר המידע הסודי, על פי החשד.

    כותב בן דוד

    "חלק מהסיכון שלוקחים העיתונאים, והרבה יותר מזה – מקורותיהם, הוא הידיעה שמסירת מידע שלא באישור עלולה להביא לסופה של קריירה צבאית או בטחונית מוצלחת. הצבא לעולם יילחם במדליפים מתוכו ואנו, העיתונאים, לעולם נעודד אותם."

    ובכן, אם ממילא המקורות נוטלים סיכון במסירת מידע סודי, סיכון בסיומה של קריירה צבאית, אז למה בן דוד חושש מהפללת המסירה? העובדה שמוסר המידע ייתפס ובכך תסתיים הקריירה שלו היא מצב שבן דוד יכול לחיות איתו אבל שמוסר המידע ייחשב מבצע עבירה פלילית, יורשע ויענש זה מוגזם? כלומר, איום בפיטורין והדחה הוא לא מספיק, על מנת לכרות את הענף על הרפורטז'ה הצבאית. אבל, איום באכיפת חוק פלילי הוא זה שיכרות את הענף?

    זו שאלה של הערכה אמפירית לגבי השפעת אכיפת המשפט הפלילי על זרימת המידע לכתבים הצבאיים ובן דוד לא הביא אפילו ראשית ראיה לביסוסה.

    אם בן דוד סבור שאיום בפיטורין אינו מרתיע מספיק מדליפים, אבל ענישה פלילית כן, אז בעצם בן דוד מייחל למצב שבו עבירה פלילית תתקיים אבל שיענישו עליה בעונשים קלים ולא מרתיעים [רק בפיטורין] כדי שהאינפורמציה תזרום לכתבים הצבאיים.

    בן דוד מצדיק פתולוגיה משפטית. דרך המלך היא שאם חושבים שלא ראוי שתהיה עבירה, היא לשנות את החוק. לעומת זאת, דרך עקומה היא להשאיר את העבירה אבל להעניש עליה בעונשים קלים שחלילה לא ירתיעו יותר מדי וכך מבצעי העבירות יוכלו לבצע את העבירה בחופשיות.

    כותב בן דוד

    "אבל כאשר עיתון מגדיר את הרמטכ"ל כ"מדליף" – הדברים מגיעים לאבסורד. יושב האיש שמופקד על בטחון מדינת ישראל ובוחר לחלוק מידע עם עיתונאים; מילא שאנשי להב 433 (שיודעים בעצמם משהו על הדלפות) סבורים כי הם יודעים טוב ממנו מה פוגע בבטחון המדינה"

    שוב, המחוקק לא קבע שמוסר ידיעה סודית שאינו מוסמך לכך, למעט הרמטכ"ל דינו מאסר חמש עשרה שנים. הוא לא פטר את הרמטכ"ל מחובת אי מסירת ידיעה סודית. המחוקק קבע שגם כאשר רמטכ"ל מוסר ידיעה סודית כשאינו מוסמך לכך-מבצע עבירה.

    והדברים לא נכתבו בעלמא. יש אינטרס ציבורי חשוב שידיעות סודיות לא יעברו למי שאינו מוסמך לכך, גם כשהמוסר הוא רמטכ"ל. כאשר רמטכ"ל מוסר ידיעה סודית ונגרם בשל כך נזק, אז לא ננוחם אם מקור הנזק היה הרמטכ"ל. הנזק הוא עדיין נזק.

    בן דוד טוען, שיש הבדלים בין חייל חוגר וזוטר לבין רמטכ"ל. אני מסכים שיש הבדלים רבים. השאלה היא לא עצם ההבדלים אלא מהם הבדלים רלבנטיים? הבדל אחד שאינו רלבנטי הוא ההיתר/האיסור למסור מידע סודי. המחוקק קבע שזהו הבדל לא רלבנטי. גם לטוראי גם לסמלת וגם לרב אלוף אסור למסור ידיעה סודית.

    אם בן דוד רומז, שאבסורד לחשוד שרמטכ"ל יעז למסור ידיעות כאשר יש בכך סיכון ביטחוני, יש מקום לאזכר את הפסוק "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו" [סוכה, נב, ע"א]. אין כל בסיס פסיכולוגי לחשוב שכל רמטכ"ל שיהיה בעתיד, לא ייכנע בפני יצר הרע, פיתויים. רמטכ"לים הם בני אדם עם חולשות אנוש, יצרים והם עלולים למעוד. זאת פסיכולוגיה בסיסית.

    לפי הגיון זה גם אבסורד לחשוב שראש ממשלה יקבל שוחד?

    בן דוד תמה, כיצד חוקרי משטרה להב 433 יודעים יותר טוב מהרמטכ"ל מה פוגע בביטחון המדינה?

    אותה שאלה ניתן לשאול. כיצד חוקרי משטרה יודעים יותר טוב מרופאה מה נחשב רשלנות רפואית? כיצד הם יודעים יותר טוב ממהנדסת בניין או ארכיטקט מה נחשב לרשלנות בתכנון הנדסי של מבנים?

    האם בן דוד סבור שבשאלות משפטיות ופליליות כאשר החשוד הוא מומחה בתחומו, מי שצריך להיות הפוסק האחרון לגבי חשוד שהוא מומחה, הוא החשוד עצמו? החשוד המומחה הוא שיקבע אם עליו לעמוד לדין?

    כאשר מדובר בטוראי שהדליף, בן דוד לא טוען שהרמטכ"ל צריך לחקור אותו אלא חוקרי משטרה. במקרה כזה הוא לא רואה בעיה שחוקרי משטרה יזהו מהי ידיעה סודית.

    אז לפי אותם קריטריונים שחוקרי משטרה מזהים מהי ידיעה סודית לגבי טוראי כך הם יזהו מהי ידיעה סודית כאשר מדובר ברב אלוף, ראש המטה הכללי.

    אם בן דוד טוען שרלבנטי לשמוע את טיעוני הרמטכ"ל שאין כאן סכנה ביטחונית, למה לא לשמוע את טיעוני הסמלת שאין סכנה ביטחונית? אולי יש טעם בדבריה?

  4. לא הבנתי. אז עקרונית את מתנגדת לחשיפת מקורות, אבל ספציפית כיוון שאותך חשפו ואת נענשת, את רוצה שגם גבי אשכנזי יחשף וייענש?
    ואם כן, אז למה לעצור בגבי אשכנזי, ולא לחשוף ולהעניש כל מקור?

    • אני חושבת שסמיכות הזמנים וההבדל בחומרת המעשים מחייבים שאשכנזי ייענש. במיוחד כשזוכרים כמה מאמצים הוא השקיע במרדף אחרי אורי ואחריי. אם לא הוא כנראה שההדלפה שלי הייה מתמסמסת כמו עוד מיליון הדלפות לפניה. אבל הונדטה שלו נגד אורי שגררה את החשיפה שלי וכל מה שאחר כך דורשת שהוא ייענש בעצמו על אותן עבירות. קארמה אנד סטאף. למה לעצור באשכנזי? כדי לסגור מעגל, לנקות את השולחן ולהחליט שמכאן והלאה מפסיקים אכיפה. אבל עליו בעיניי אי אפשר לדלג.

      • אני לא בדעה שצריך לא לאכוף מסירת סודות צבאים על המדליפים [להבדיל מהעיתונאים]. בכל זאת, יש אינטרס ציבורי בהגנה על סודות צבאיים ובאבטחת מידע. האם ניתן לסמוך על כל כתב צבאי שיחזיק במידע המסווג באופן מאובטח? גם סודות צבאיים בצבא, לא נמסרים לכל חייל , אלא רק לאלה שעברו סיווג ביטחוני וניתן לסמוך שיחזיקו במידע. האם ניתן לסמוך על כל עיתונאי באותה מידה?

        לגבי הטענה שהדבר לא יאפשר עיתונאות צבאית. האם לא ממילא, במצב הנוכחי קצין שנתפס שמסר מידע מסווג לעיתונאי, צפוי להדחה או לעונש כלשהו? לפחות זה מה שעולה מדברי אלון בן דוד. הוא טועה?

        אם יהיה הסדר שבו כל כתב צבאי יעבור מבחני סיווג ויקבל אישור להחזיק סודות צבאיים, אז לדעתי, אפשר יהיה להתיר מסירת מסמכים מסוגים לכתבים צבאיים מורשים בלבד.

        לדעתי, אם אשכנזי צריך לעמוד לדין, הוא צריך לעמוד לדין בגלל שיש נזק במעשים שלו באופן עצמאי. ולא בגלל שהוא פעל לאכוף עבירות שהוא בעצמו עבר עליהן. אם אדם פועל לאכוף עבירות שלדעתי אסור שהן ייחשבו בתור עבירות, אז אני ארצה לבטל את העבירות כליל ולא שהוא ייענש על עבירות שלא מוצדק שתהיינה עבירות, רק כי פעל להעניש אחרים שלא בצדק.

        עונש מוצדק שיינתן אם גם לשיטתי הייתה הפרה של איסור. לעניות דעתי, לא מוצדק להעניש אדם רק בגלל שלשיטתו [ולא לשיטתי] הוא חטא.

        לדעתי יחסים הומוסקסואלים בין בגירים בהסכמה אינם אסורים. אבל לא הייתי רוצה להעניש אדם ביחסים אלה, רק מפני שלדעתו הם פסולים, אבל הוא לשיטתו חטא בכך שעבר על האיסור או פעל להעניש אחרים. אם כבר להעניש אותו על הרדיפה של אחרים ולא על כך שהוא בעצמו קיים יחסים כאלה.

        אם אשכנזי ייענש ואחר כך יבטלו את העבירה אז לדעתי גם יש בעיה מבחינת תועלת הענישה. מטרה תועלתנית למנוע עבירות עתידיות, מפני שממילא העבירה תתבטל. במצב זה נשארה רק מטרה גמולית. אני חושב שענישה גמולית אינה ענישה צודקת, אבל על כך אולי אפרט בפעם אחרת.

  5. מדוע שאיילה חסון תצטרף לחותמי המכתב ?
    רוב חותמי המכתב היו שייכים למחנה אשכנזי ואיילה חסון לבטח שמחה לאידם.
    איילה חסון יודעת שלא קיימות הקלטות של השיחות שניהל שר הביטחון אהוד ברק עם העיתונאים שהיו שייכים למחנה שלו ולכן היא רגועה ובטוחה שהרכילויות והעלבונות שהיא שמעה והשמיעה בשיחותיה עם ברק לעולם לא ייחשפו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s