על חופשות מהכלא

(הפוסט מכיל ספויילרים ל "כתום זה השחור החדש", ע2פ9)

פייפר יוצאת ל-48 שעות ללוויית סבתה והעין של כולן עליה – הבלונדינית הוואספית הצליחה להשיג את מה שבלתי אפשרי לכל חברותיה הצבעוניות. עוד נקודה לזכותנו: בארץ מעכבים לבנות חופשות ללא הבדל דת גזע ומין. הכוונה היא בעיקר לחופשה הראשונה (סחבק המתינה לה חודשיים מיותרים) שכן לאחריה את צריכה להיות ממש לא בסדר כדי שלא יתנו לך להיות יומיים-שלושה בחודש בבית. כל יציאה לחופשה כוללת, אצל רוב הבנות, טקסים שבתרבויות מסוימות היו נתפסים ברבריים: מריטת גבות ושערות אחרות, צביעת שיער, תספורת במספריים קהים וביום היציאה עצמו – התלבשות בבגדי חופשה שנמצאים הרחק מארון המדים ובגדי היום יום שלך, ואיפור איפור איפור. אסירה ביום יציאה לחופשה היא ככלה בחופתה (והכי טוב – שאחרי פחות מחודש את יכולה לחזור על כל הטקס הזה).

ב-25 במרץ 2013, ערב פסח, יצאתי לחופשה הראשונה שלי. הודיעו לי עליה ביום רביעי שלפני כן, מה שהשאיר לי ארבעה ימים וחצי להגיד להורים שלי ש "זה רק 48 שעות, לא צריך למלא את המקרר" (דיברתי ללאמפה). הבית היה מלא כל טוב וכמו פייפר נתפסתי לאוכלים שונים ומשונים שחסרו לי נואשות במאסר. המדהים הוא שפייפר יוצאת מכלא פדרלי בלי שום תנאים: אין לה ערב בשום חלק של החופשה, אין לה מעצר בית מלא או או חלקי, אין התייצבויות במשטרה ואין מגבלת רדיוס (שהייה בתחומי יישוב המגורים בלבד). מוזר. אני יצאתי במהלך המאסר ל-11 חופשות, האחרונה שבהן שבועיים לפני שחרורי. בשש הראשונות נדרשתי לשהות במעצר בית מוחלט, דרישה שבהתחלה לא מטרידה (היי! בית!) ואחר כך מתחילה לייאש. החל מחופשת ראש השנה הוקלו התנאים שלי ויכולתי לשהות בין 06:00-18:00 בחוץ, עם ערב/ה צמוד/ה.

אמא שלי ואחותי אושרו כשתי ערבות שיכולות להיות איתי בחופשות. ערב צמוד אומר שמי מהן שחותמת עליי ביציאה מהכלא (הסמל/ת מחתימ/ה אותה על טופס כלשהו כשהיא באה לאסוף אותי) חייבת להיות דבוקה אליי לכל משך החופשה, לבוא איתי לחתימות במשטרה שנדרשתי להן פעמיים ביום וגם להחזיר אותי ולחתום על אותו טופס מיום היציאה.

בחודש דצמבר, כזכור, השתוללה בארץ סופה חסרת תקדים. ירושלים נקברה תחת השלג. רצה הגורל והייתי בבית בתאריכים הרלוונטיים – יצאתי ביום שלישי ה-10 בחודש והייתי אמורה לחזור ביום שישי אחרי 72 שעות. ביום חמישי הסופה כבר התחרפנה לגמרי ומפה לשם לא יכולתי לחזור לבית הסוהר במהלך כל סוף השבוע. רק בראשון בצהריים ההורים שלי יכלו לחלץ את האוטו ולהחזיר אותי לכלא, כלומר זכיתי בתוספת של יותר מ-48 שעות על חשבון הבית. הייל טו דה וות'ר.

אמי כבר הייתה בטיפולים נגד הסרטן בדצמבר אך עוד הרגישה די טוב והסתובבה קצת גם מחוץ לבית, אבל לא בתנאי קיצון כמו שהסופה הביאה איתה. כמו שכתבתי קודם, מי שחותם עליי בצאתי חייב לחתום בחזרתי – מה שאומר שהיא הייתה חייבת לחזור איתי לכלא אחרת הייתי מסתכנת בהפרת תנאים. הצרה היא שהשלג עוד נח במערומיו ברחובות ואפילו ההליכה בשביל מפתח ביתי עד הרכב של אבי הייתה הרפתקה למיטיבי לכת. האונקולוג שלה אסר עליה מפורשות לצאת מהבית בתנאים האלה, אבל "אמיר מהמחוז" – כך נודע לי בשיחה עם הכלא – אסר עליי מפורשות לחזור בליווי של אדם שאינו אמי. לא עזרו שיחות מעורך הדין שלי, לא עזר מכתב מהאונקולוג המתאר בבהירות את מצבה של אמי, היא הייתה חייבת לחזור איתי. ואמי, תנוח על משכבה בשלום, לא הייתה מוכנה לסכן את השליש המתקרב שלי עם דו"ח על הפרת תנאים, וכנגד כל היגיון והנחיות רופא יצאה מהבית כדי להחזיר אותי לכלא.

ועכשיו, חיסול חשבונות (קצת מדגדג לי לעשות אותו כמו שחלק מהבנות שהכרתי מחסלות חשבונות. אבל מילים הן נשק שקל לי יותר לאחוז בו): אמיר מהמחוז, אני לא יודעת מה שם המשפחה שלך. בכלא סירבו להגיד לי כשביקשתי אותו לשם הגשת תלונה עליך ואין לי אלא לקוות שהמסר הזה יעבור אליך איכשהו. אני מאחלת לך שמישהו מהוריך יהיה חולה סופני. שתראה אותו דועך מחודש לחודש ולא תוכל להיות לידו בחודשים האחרונים לחייו יותר מ72 שעות אחת לארבעה שבועות. והכי אני מאחלת לך שאיש קטן עם שגעון גדלות וחוסר אנושיות משווע יכריח את ההורה החולה שלך לצאת מהבית ביום שלג קפוא, להחליק בשביל כשהוא ממילא בקושי עומד על הרגליים, נגד הוראות רופאיו, רק בגלל הצמדות אנאלית לנהלים. אני מקווה שתסבול.

ענת

נ.ב. – תגידו, מי זה מספר 9 של אורוגוואי? נראה ילד עם פוטנציאל.

נ.ב.2  – השופטת עדנה ארבל שנתנה היום את החלטתה האחרונה עמדה בראש ההרכב שהחליט באומץ להפחית שנה מעונשי. דווקא היא, בשר מבשרו של הממסד, הגיעה למסקנה שהעונש שנגזר עליי בבית המשפט המחוזי חמור מדי. אלמלא החלטה זו לא הייתי כותבת כאן היום ועל כך תודתי והערכתי הנצחית לה ולשופט חנן מלצר (השופט הצעיר נעם סולברג החליט להצמד למצופה ממנו ולא חלילה לחרוג משטנץ המתנחל הדתי).

8 מחשבות על “על חופשות מהכלא

  1. אני עדין תוהה האם כתום זה השחור החדש משקפת את המציאות – אם זכור לי נכון קראתי פעם ראיון שבו טענת שלא.
    לגבי מספר 9 – מתלבטת אם את צינית בשאלתך, כמובן שמדובר בלואיס סוארס שמשחק כרגע בליברפול (חשבתי שאת אוהדת/ חלק מהסקאוזרים)…מדובר ביותר מילד עם פוטנציאל – למרות היותי ארגנטינאית טובה, אציין כי מדובר באחד השחקנים הטובים בעולם.
    *חבל שלא באת לראות את המשחק – היית זוכה לשמוע אותי רבה עם איזה אוהד אנגליה בקללות בספרדית, היה די משעשע.

  2. ענת, התיאור שלך ממחיש את האכזריות, האטימות, הטיפשות וחוסר האנושיות הכרוכות בקבלת ההחלטות סביב החופשות לגבייך. זהו חלק מאכזריות, אטימות, טיפשות וחוסר אנושיות שמתקיימים באופן כללי בקבלת החלטות לגבי אסירות/ים הן לגבי חופשותיהן/ם, הן לגבי עצם ההחלטה על עונשן/ם וגזר דינן/ם והן לגבי החלטות ל [היעדר] הפחתת השליש.

    זו אכזריות ואטימות שרק אתמול קבלנו המחשה אקטואלית ביחס אליה בגזר הדין האכזרי שנגזר על אורי לופוליאנסקי, חולה סרטן, וזאת לאחר שהשופט דוד רוזן, כבר אמר שהוא מתכוון להקל בעונשו ולא להעניש אותו במאסר בפועל. אחרי כל זה, עונש של שש שנות מאסר לאחר שכבר נתנן לנאשם להבין שכנראה הוא לא יהיה במאסר, זהו מהלך מהסוג שיכול לשבור אדם. אין דבר יותר גרוע מלתת לאדם תקווה ולקחת לו אותה. כאשר מדובר בחולה סופני האכזריות כפולה, משולשת ומרובעת.

    אכזריות ואטימות ננקטו גם ביחס לאתי אלון שלמרות שריצתה את פרק הזמן המינימאלי לקבלת חופשות-רבע מתקופת המאסר, בתחילה לא נתנו לה חופשות וכן גם החליטו לא לשחרר אותה ממאסרה כאשר הגיע מועד הפחתת השליש.

    קשה להבין למה במקרה שלך מלכתחילה היה צורך בהגבלות בחופשה. הרי את לא מסוכנת לציבור, אין סיכון שתנצלי את החופשה על מנת לברוח מהמאסר, אז למה יש צורך בהגבלות האלה? עוד יותר מוקשות בעיני ההגבלות המוטלות על החופשות האחרונות בסמוך למועד ניכוי השליש. הרי ממילא אוטוטו את יוצאת בפעם האחרונה את שער הכלא, אז איזה צורך של שלום הציבור או הגנת הציבור מתקיים, כך שגם החופשות האחרונות צריכות להיות מוגבלות בתנאים?

    ביקורת דומה חלה גם על תקופת השחרור על תנאי, כפי שאני מבין, היא כרוכה בחובה לשהות בבית בלילה. זו הגבלה חסרת נימוק רציונאלי.

    הסיפור לגבי אי ההתחשבות במחלתה של אמך הוא מזעזע. צריכים להיות בני אדם עם רוע ואטימות בדרגה גבוהה על מנת לקבל החלטות כאלה. אני לא יודע אם זו החלטה של אותו אמיר מהמחוז ואם הייתה לו סמכות ושיקול דעת להחליט אחרת, או שהוא חייב להחליט כך בשל הוראות הממונים עליו או בשל נורמות משפטיות, חוקים, תקנות, נהלים אבל מי שלא אחראי לקבלת ההחלטה הזאת, הוא חסר אנושיות.

    איזה מן דבר זה שמסרבים למסור לך את שמו לצורך הגשת תלונה? זהו גם שיקול ביטחוני?

    אחת הבעיות בכל ההחלטות סביב החופשות מהכלא היא שחופשה אינה מוגדרת כזכות אלא כפריביליגיה. לדעתי חופשות צריכות להיות זכות ולא פריביליגיה [הגדרת חופשה כזכות אינה מנביעה שכל אסירה תקבל חופשה ושאין טעמים למנוע חופשה, אבל מעמד החופשה כזכות, הוא חזק יותר מאשר מעמדה כפריביליגיה]

  3. מסקרן 🙂
    מדינת ישראל היא בין המדינות היחידות בעול שמאפשרות חופשות לאסירים, לכן קל להבין את ההתרגשות סביב היציאה לבית, ולו לכמה ימים/שעות 🙂

    מעניין יהיה לקרוא גם על שפת-האסירות שהתפתחה שם, על חוקים שקיימים בין אסירות, על קשרים בין הבנות (לסביים? אפלטוניים?)

    שבוע טוב שיהיה!!

    נ.ב. – אני ממש מקווה שאמיר יקרא את הפוסט…

  4. ממש היה קשה לי לקרוא את זה.
    אני מבין שסבלת וזה באמת עצוב, אבל לא מבין מה עשו לך הוריו של אמיר ולמה את מאחלת להם לסבול, התיקון לשנאה הוא לא עוד שנאה אלא הגדלת האהבה
    מאוד מפחיד מה שאיחלת להם, לא עשה לי טוב בכלל לקרוא את זה

    • באופן עקרוני במישור הרציונאלי אני לא אוהד עמדה מוסרית לפיה מוצדק או מותר לנקום או להשיב לבני אדם כגמולם.

      לדעתי, עמדה כזאת אם תיושם באופן עקבי, תגרור איתה ענישה מופרזת לחומרא ועודף אכזריות בענישה שהרי ענישה פלילית לעיתים מצדיקים מתוך נקמה וגמול ולדעתי הכוון הזה אינו נחמד.

      מאידך, חלק מהאמפתיה וההזדהות היא גם להבין לליבם של נפגעי עוול. ענת כתבה, להתרשמותי, מדם לבה, לכן רציתי להטות כתף סולידריות ולא להעביר ביקורת על פיסקת חיסול החשבונות. ענת הייתה קורבן לעוול קשה וגם אני לעיתים מתפתה לשחרר זעם כלפי מעוולים על דברים פחות קשים מאלה. לכן, תגובה אמפתית נראתה לי במקום. אם פעם יהיה כאן דיון פילוסופי-מוסרי על נקמה, בקונטקסט אחר שאינו זעקה, אז אשמח להביע את דעתי. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים…עת לחבוק ועת לרחוק מחבק…עת לחשות ועת לדבר" [קהלת, ג; א, ה, ז] עכשיו זה לא נראה הזמן.

כתוב תגובה לanatkamm לבטל