על חופשות מהכלא

(הפוסט מכיל ספויילרים ל "כתום זה השחור החדש", ע2פ9)

פייפר יוצאת ל-48 שעות ללוויית סבתה והעין של כולן עליה – הבלונדינית הוואספית הצליחה להשיג את מה שבלתי אפשרי לכל חברותיה הצבעוניות. עוד נקודה לזכותנו: בארץ מעכבים לבנות חופשות ללא הבדל דת גזע ומין. הכוונה היא בעיקר לחופשה הראשונה (סחבק המתינה לה חודשיים מיותרים) שכן לאחריה את צריכה להיות ממש לא בסדר כדי שלא יתנו לך להיות יומיים-שלושה בחודש בבית. כל יציאה לחופשה כוללת, אצל רוב הבנות, טקסים שבתרבויות מסוימות היו נתפסים ברבריים: מריטת גבות ושערות אחרות, צביעת שיער, תספורת במספריים קהים וביום היציאה עצמו – התלבשות בבגדי חופשה שנמצאים הרחק מארון המדים ובגדי היום יום שלך, ואיפור איפור איפור. אסירה ביום יציאה לחופשה היא ככלה בחופתה (והכי טוב – שאחרי פחות מחודש את יכולה לחזור על כל הטקס הזה).

ב-25 במרץ 2013, ערב פסח, יצאתי לחופשה הראשונה שלי. הודיעו לי עליה ביום רביעי שלפני כן, מה שהשאיר לי ארבעה ימים וחצי להגיד להורים שלי ש "זה רק 48 שעות, לא צריך למלא את המקרר" (דיברתי ללאמפה). הבית היה מלא כל טוב וכמו פייפר נתפסתי לאוכלים שונים ומשונים שחסרו לי נואשות במאסר. המדהים הוא שפייפר יוצאת מכלא פדרלי בלי שום תנאים: אין לה ערב בשום חלק של החופשה, אין לה מעצר בית מלא או או חלקי, אין התייצבויות במשטרה ואין מגבלת רדיוס (שהייה בתחומי יישוב המגורים בלבד). מוזר. אני יצאתי במהלך המאסר ל-11 חופשות, האחרונה שבהן שבועיים לפני שחרורי. בשש הראשונות נדרשתי לשהות במעצר בית מוחלט, דרישה שבהתחלה לא מטרידה (היי! בית!) ואחר כך מתחילה לייאש. החל מחופשת ראש השנה הוקלו התנאים שלי ויכולתי לשהות בין 06:00-18:00 בחוץ, עם ערב/ה צמוד/ה.

אמא שלי ואחותי אושרו כשתי ערבות שיכולות להיות איתי בחופשות. ערב צמוד אומר שמי מהן שחותמת עליי ביציאה מהכלא (הסמל/ת מחתימ/ה אותה על טופס כלשהו כשהיא באה לאסוף אותי) חייבת להיות דבוקה אליי לכל משך החופשה, לבוא איתי לחתימות במשטרה שנדרשתי להן פעמיים ביום וגם להחזיר אותי ולחתום על אותו טופס מיום היציאה.

בחודש דצמבר, כזכור, השתוללה בארץ סופה חסרת תקדים. ירושלים נקברה תחת השלג. רצה הגורל והייתי בבית בתאריכים הרלוונטיים – יצאתי ביום שלישי ה-10 בחודש והייתי אמורה לחזור ביום שישי אחרי 72 שעות. ביום חמישי הסופה כבר התחרפנה לגמרי ומפה לשם לא יכולתי לחזור לבית הסוהר במהלך כל סוף השבוע. רק בראשון בצהריים ההורים שלי יכלו לחלץ את האוטו ולהחזיר אותי לכלא, כלומר זכיתי בתוספת של יותר מ-48 שעות על חשבון הבית. הייל טו דה וות'ר.

אמי כבר הייתה בטיפולים נגד הסרטן בדצמבר אך עוד הרגישה די טוב והסתובבה קצת גם מחוץ לבית, אבל לא בתנאי קיצון כמו שהסופה הביאה איתה. כמו שכתבתי קודם, מי שחותם עליי בצאתי חייב לחתום בחזרתי – מה שאומר שהיא הייתה חייבת לחזור איתי לכלא אחרת הייתי מסתכנת בהפרת תנאים. הצרה היא שהשלג עוד נח במערומיו ברחובות ואפילו ההליכה בשביל מפתח ביתי עד הרכב של אבי הייתה הרפתקה למיטיבי לכת. האונקולוג שלה אסר עליה מפורשות לצאת מהבית בתנאים האלה, אבל "אמיר מהמחוז" – כך נודע לי בשיחה עם הכלא – אסר עליי מפורשות לחזור בליווי של אדם שאינו אמי. לא עזרו שיחות מעורך הדין שלי, לא עזר מכתב מהאונקולוג המתאר בבהירות את מצבה של אמי, היא הייתה חייבת לחזור איתי. ואמי, תנוח על משכבה בשלום, לא הייתה מוכנה לסכן את השליש המתקרב שלי עם דו"ח על הפרת תנאים, וכנגד כל היגיון והנחיות רופא יצאה מהבית כדי להחזיר אותי לכלא.

ועכשיו, חיסול חשבונות (קצת מדגדג לי לעשות אותו כמו שחלק מהבנות שהכרתי מחסלות חשבונות. אבל מילים הן נשק שקל לי יותר לאחוז בו): אמיר מהמחוז, אני לא יודעת מה שם המשפחה שלך. בכלא סירבו להגיד לי כשביקשתי אותו לשם הגשת תלונה עליך ואין לי אלא לקוות שהמסר הזה יעבור אליך איכשהו. אני מאחלת לך שמישהו מהוריך יהיה חולה סופני. שתראה אותו דועך מחודש לחודש ולא תוכל להיות לידו בחודשים האחרונים לחייו יותר מ72 שעות אחת לארבעה שבועות. והכי אני מאחלת לך שאיש קטן עם שגעון גדלות וחוסר אנושיות משווע יכריח את ההורה החולה שלך לצאת מהבית ביום שלג קפוא, להחליק בשביל כשהוא ממילא בקושי עומד על הרגליים, נגד הוראות רופאיו, רק בגלל הצמדות אנאלית לנהלים. אני מקווה שתסבול.

ענת

נ.ב. – תגידו, מי זה מספר 9 של אורוגוואי? נראה ילד עם פוטנציאל.

נ.ב.2  – השופטת עדנה ארבל שנתנה היום את החלטתה האחרונה עמדה בראש ההרכב שהחליט באומץ להפחית שנה מעונשי. דווקא היא, בשר מבשרו של הממסד, הגיעה למסקנה שהעונש שנגזר עליי בבית המשפט המחוזי חמור מדי. אלמלא החלטה זו לא הייתי כותבת כאן היום ועל כך תודתי והערכתי הנצחית לה ולשופט חנן מלצר (השופט הצעיר נעם סולברג החליט להצמד למצופה ממנו ולא חלילה לחרוג משטנץ המתנחל הדתי).