זהירות, טקסט פוליטי (עם תוספות)

הדברים האלה עומדים לי בגרון מאז עצרת השמאל החמודה בככר החתולות בירושלים לפני עשרה ימים והם מקבלים משנה תוקף היום, אחרי שגיליתי שהלילה הוא הלילה שבו נהיה מסוכן להפגין בתל אביב. יש לי לא מעט חילוקי דעות עם חגי מטר, אבל דבר אחד חשוב אני חייבת להגיד לזכותו, וזה משהו שאני יכולה להגיד על מעט מאוד מחבריי השמאלנים – הוא מוכן לשלם מחיר אמיתי בשביל המטרות שהוא מאמין בהן.

נורא רציתי שיהיו מכות בהפגנה שהייתי בה בחתולות. נורא רציתי לכתוב אחר כך, בגאווה, "ענת קם, דור שלישי לחוטפי מכות בהפגנות" (אמא שלי בהפגנות של שלום עכשיו באייטיז, כולל ההפגנה ההיא; וסבא שלי בהפגנות נגד הספר הלבן, אי אז ב-39', כשהסבים של יואב אליאסי אוננו בחצר המלך או משהו). אבל כמו כל הפגנות השמאל שראיתי בשנים האחרונות, הכל היה מנומס ושקט עד גועל, השוטרים דווקא הרימו לנו להנחתה בזה שלא סגרו את רחוב סולומון למכוניות למשך רוב ההפגנה, ויכולנו לחסום אותו בנוכחותנו – אבל לא, השמאל המנומס עומד יפה על המדרכה, רק לא להפריע (ואפילו לא היה בין שתיים לארבע!). וגם מעט הערסים שהסתובבו באזור לא באמת היוו איום (או אתגר, אם אתם מעדיפים).

יום קודם התקיימה הפגנת של הימין בכניסה לירושלים, הפגנת פריקת תסכול מובן ומוצדק על רצח שלושת הנערים. איני יודעת מה היו האישורים שניתנו להפגנה זו, קשה לי להאמין שהמשטרה מיוזמתה סגרה את הכניסה הראשית לירושלים בשביל 400 מפגינים. המסקנה המתבקשת היא שהמפגינים לא ראו בעיניים וירדו לכביש, כי הם רצו שיראו וישמעו אותם, גם במחיר של כמה שעות במגרש הרוסים או של פנס בעין. ואכן, ראו ושמעו אותם הרבה יותר מששמעו בערך את אותה כמו מפגינים שהייתה למחרת בחתולות.

הנה משהו שהימין למד ואנחנו מסרבים להכיר בו, כי זה לא נעים ולא מנומס ולא יפה נפש: אלימות משיגה מטרות. תשאלו את יגאל עמיר. אבל על אלימות משלמים, תשאלו את יגאל עמיר. עכשיו השמאל חייב לשאול את עצמו, האם הוא ימשיך להפקיר את הזירה לאלו שמוכנים לשלם מחיר בשביל המטרות שהם מאמינים בהן, או לצאת לרחובות גם אם הוא כבר אחרי מקלחת וגם אם צריך קצת לחטוף בדרך. רק ראו כמה סמלי הדבר שאת המכות חטפו יושבי נחמה וחצי, אולי ה-מקום של השמאל התל אביבי השבע שמחשב את דרכו לברלין.

צאו כבר לרחובות, קיבינימט.

תוספת. בעקבות הדיון שהתפתח אצל ולווט ועדיף להשאירו בעבר, מספר חידודים:
1. לא הורשעתי בבגידה. ולא זו בלבד, אלא ששירות בתי הסוהר חויב להחזיר לי הוצאות עבור עתירה שהגשתי בגין הרישום הלקוי במחשביו.
2. התאבלתי כמו כולם על רצח שלושת הנערים (אגב, זו גם הייתה כותרת ההפגנה שהייתי בה, "מתאבלים. לא נוקמים"). כל מוות מיותר הוא עצוב ומצער. יותר מזה, אני גם לא שותפה לביקורת הבעיקר-שמאלנית ממשפחת "למה הם בכלל נוסעים בטרמפים". אני מבינה שלצעירי השטחים נסיעות בטרמפים הן הנורמה שבנורמה, בדיוק כמו שהיו בשבילי כנערה שלומדת רחוק מהבית נסיעות באוטובוסים, גם בימים שהם נטו לעלות בסערה השמימה. אני לא יכולה לבקר בחור בן 15 שכל שהוא חפץ בו זה לקיים חיי שגרה, גם אם הוריו בחרו לחיות במקום, אממ, שנוי במחלוקת. עוד יותר מזה, אני מקווה בשבילם שהם מתו מוות מהיר וחסר כאבים, מה שלמרבה הצער אי אפשר להגיד על מוחמד אבו חדיר.
3. כצפוי, במקום להבין שהצל ואנשיו הם סכנה ברורה ומיידית לשלומנו כחברה בכלל ונאורה בפרט, הפכתם אותו לדאחקה. גם טיימאאוט וגם כל האנשים שהוא מצטט. וזה בדיוק מה שניסיתי להבהיר בפוסט: בזמן שאנחנו יושבים ומחליפים שנינויות בטוויטר הם צוברים כוח, והטקסט המרטין נימלרי שייכתב אחר כך לא יוכל לטעון שלא נשאר אף אחד שיפצה פה בשבילנו; הוא ייאלץ להודות שהאמת דפקה בדלת בכל אמצעי קיים, מפטיש יום עצמאות ועד קונגו, ואנחנו לא טרחנו לקום ולהפנים עם מה יש לנו עסק. והעסק הזה מחייב לקום מהכורסא וכן, גם לתת ולחטוף קצת מכות.

ע.