"המקום הכי חם בגיהינום" ממשיך לסקר נושאים שמקומות אחרים בוחרים שלא. הפעם על הפרק: דוח מבקר המדינה בעניין שיקום אסירים, כתבה שלי מאתמול.
השורה התחתונה: "אסירים […] הם החצר האחורית של מדינת ישראל. הם לא ניצולי שואה, לא גיבורי מלחמה ואפילו לא "סתם" עניים שהגורל התאכזר אליהם. אבל הם כן, ברובם, תוצאות של כשלי מערכות מדינתיות אחרות (בראשן מערכת בריאות הנפש ושירותי הרווחה). כך שגם אם אין להם לובי אצל פקידי האוצר וגם אם קשה לשווק לאזרח את הצורך בתקצוב שיקומם – חייבים לעשות זאת. בשביל כולנו."
ענת
נ.ב. יש היום פופולריות פתאומית לפוסט הפוליטי שלי מלפני חודש כשכולם תוקפים את ההתנשאות האשכנזית שלי על מזרחים (אלג'דלי) על בסיס המשפט על סבא שלי vs. סבא אליאסי. לתשומת לב המגיבים הנזעמים, גם בתאילנד, שבדיה וספרד (ונכון ל39 גם באנגליה. היום יש חצר מלכה) הייתה "חצר מלך". חשבו לבד מה אומרת הדרך בה הבנתם אותו.
anatkamm 
א. הצטערתי לקרוא את התגובות שהשאירו לך בכתבה בקולנוען. שולח חיבוק וירטואלי.
ב. הדלת המסתובבת של הכלא אינה מושג חדש בשיח הציבורי. ביטויים כמו "פרצוף מוכר למשטרה" נכנסים באוזן אחת ויוצאים מהשנייה.
ג. האם מדינות שמשקיעות יותר בשיקום האסירים מדווחות על אחוזי חזרה לפשיעה נמוכים משמעותית?
אין בדוח המבקר סקירה מפורטת בעניין ואני מודה שלא חקרתי. אבל ככלל יש מתאם גבוה בין נאורות חברתית (סקנדינביה, שוויץ) ואחוזי רצידיביזם נמוכים.
אגב, עמדותיי החברתיות שאינן סוציאליסטיות ידועות לרבים. אני בעד צמצום מעורבות המדינה בכל תחום שאפשר לצמצם אותו, כולל במערכת הענישה (מכירה את פסילת בג"צ את הכלא הפרטי, זה לא המקום להרחיב על חזוני בנושא). אבל כל עוד מערכת הענישה נמצאת בידי המדינה – ואת זה היא עושה בהצלחה כזו שרבים כל כך חוזרים למערכת – גם מערכת השיקום חייבת להיות בידיה ובהשקעה רבה הרבה יותר. הענישה והשיקום בלתי נפרדים, לא ניתן לבצע אחד ולהתנער מאחר. לצערי זה מה שקורה בשטח ולכן דוח המבקר נראה כמו שהוא נראה.
לעניין השקפות כלכליות-חברתיות, הקרימינולוג לסלי סבה במאמרו "האם יש לאמץ את שיטת שלוש המכות במגרש המקומי" מציין מחקר משווה בו נמצא קשר בין מדיניות ענישה מחמירה לבין מדינות בהן שולטות השקפות ניאו-ליבראליות בעלות העדפה לכלכלת שוק ולהפרטה. המחקר:
Cavadino, M., and J. Dignan, 2006. Penal Systems: A Comparative Process, London: Sage.
בראש נמצאת ארה"ב ואילו אנגליה היא המייצגת של הגישה באירופה. המחברים מציינים גם את אוסטרליה, ניו זילנד ודרום אפריקה בקבוצה זו.
מדיניות ענישה מתונה נמצאת יותר במדינות קורפורטיסטיות בהן למדינה תפקיד בעל משקל רב יותר וכן לארגוני עובדים.
מדיניות ענישה רכה נמצאת במשטרים הסוציאל דמוקרטיים של סקנדינביה.
ההסברים לכך הם מורכבים אך סבה מציין שהמדינות המעדיפות ענישה משקיעות כספים רבים יותר בתוכניות רווחה ופחות בענישה.
לטענתו במשטרים הניאו ליבראליים יש פחות ביטחון כלכלי וחברתי, יש יותר ביטחון וחשדנות כלפי הזולת ולכן יש יותר הדרה חברתית של קבוצות. בארה"ב שליש מהאפרו אמריקאים הגברים היו במסגרות ענישה וב 2000 7.9% מהבוגרים האפרו אמריקאים ו 32.4% מהאפרו אמריקאים בגיל 20-40 שנשרו מבית הספר, שהו במאסר או במעצר.
תיקונים:
במקום: שהמדינות המעדיפות ענישה משקיעות כספים רבים יותר בתוכניות רווחה ופחות בענישה.
צריך להיות
שהמדינות המעדיפות ענישה מתונה, משקיעות כספים רבים יותר בתוכניות רווחה ופחות בענישה.
במקום
יש יותר ביטחון וחשדנות כלפי הזולת
צריך להיות
יש יותר פחדים וחשדנות כלפי הזולת
שלום ענת,
קראתי את הכתבות שלך בנושא האסירים בעניין רב. קודם כל, קודוס שאת מחוברת לנושא, יש לא מעט אנשים שהיו מעדיפים "לשכוח" … בעבר, אני פרופ' למשפטים באיטליה ובארה"ב, בפרק זה בחיי אני מלווה אסירים משוחררים בחזרתם לקהילה, ובמיוחד, לעולם התעסוקה. אני גם יזמת חברתית בתחום, הייתי רוצה לעניין אותך במיזם שלי, אני חושבת שיכול מאוד להתאים לך. את מוזמנת ליצור קשר עמי במייל, drmiriamhirschfeld@gmail.com.
לשאלתך על קשר בין שיקום וטיפול לרצידיביזם, שוהם ושות' מציינים שני מחקרי הערכה ומעקב שהצביעו על הישגים בטיפול שיקומי באסירים.
מחקר אחד בדנמרק
Bernsen K & Christiansen K.O. A resocialization experiment with short-term offenders in K.O. Christiansen [ed] Scandinavian studies in criminology vol 1 pp 35-54
ובבריטניה
Shaw M , social work in prison: An experiment in the use of extended contact with offenders in home office research study no 22
בניגוד למחקרים אחרים שהראו כשלון שיקומי ושהמשותף להם היה שימוש בפסיכולוגיית עומק הרי שבטיפולים שנמצאו מוצלחים עובדים סוציאלים נתנו תמיכה נפשית לאסירים כאשר העבודה התמקדה בהכנה לחיים מחוץ לכלא ובמתן תמיכה נפשית ועזרה מעשית אחרי השחרור. בטיפולים המוצלחים לא הייתה התערבות בסידורים בבית הסוהר לא סיפקו לאסירים המלצות או טובות הנאה ובסיום המעקב היה הרציבידיזם במחקר בדנמרק 41% ובבריטניה 57% ואילו בקבוצת הביקורת ללא טיפול 76%.
בדו"ח בארה"ב נמצא כי שיעור הכשלונות הטיפוליים היה גדול יותר כאשר המטפל היה פסיכיאטר או פסיכולוג פי 2.5 מאשר מטפל עובד סוציאלי ללא הכשרה פסיכיאטרית-קלינית. ייתכן שיחסי גומלין בגובה העיניים המתמקדים במציאות העכשווית כגון קשיי תעסוקה, קשיי דיור, הורות וזוגיות, הם יעילים יותר מאשר התעמקות בתהליך נפשיים ושחזור טראומות עבר. מכאן גם ההסבר לכך שבישראל הורחב תחום המעורבות של העובדים הסוציאלים והדגש הוא יותר על טיפול מערכתי, משימתי, התנהגותי וקוגניטיבי ממוקד וקצר טווח.
[שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון, תומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפונולוגיה, עמ' 142-143]
ענת, לאור בקשתך שלא אאריך כאן בדברים, אני אגיב תגובה מקוצרת ואילו את התגובה היותר ארוכה אני כתבתי בבלוג שפתחתי בוורדפרס.
http://yrmihu1.wordpress.com/2014/08/14/%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%a9%d7%9c-%d7%a2%d7%a0%d7%aa-%d7%a7%d7%9d-%d7%93%d7%95%d7%97-%d7%9e%d7%91%d7%a7%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%93%d7%99%d7%a0%d7%94-%d7%91/
ענת, הצגת נתונים מאלפים וכואבים על המצב העגום של שיקום האסירים, המצב העגום של ההיבט השיקומי בבתי הסוהר.
אני מסכים לגמרי ששיקום אסירים הוא אינטרס שלנו כחברה. מטרת שיקום אסירים לא רק שאינה סותרת את מטרות המשפט הפלילי [דיני העונשין] אלא אף תומכת בהן. ככל שמטרת המשפט הפלילי היא להפחית את שיעור העברינות והפשיעה הרי שאסיר משוקם הוא אסיר שלא מבצע עבירות ופשעים וככל שיש יותר אסירים משוקמים יש יותר בני אדם שלא מבצעים עבירות ופשעים ויותר אסירים שאינם רצידיביסטים.
גם הפחתת מספר האסירים הוא אינטרס שהוא כפי שטענת בצדק, אינטרס כלכלי. כאשר אסירים משוחררים אינם מועדים ואינם חוזרים למאסר, הם חוסכים כסף לקופת המדינה לקופת המדינה.
אין לי כל השגה על הדברים שכתבת. אני רק אוסיף עוד מספר ביקורות מצידי על המדיניות הקיימת בקשר לשחרור מוקדם של אסירים. בבלוג שלי הוספתי עוד נתונים סטטיסטיים על אוכלוסיית האסירים הפליליים ועל רצידיביזם.
שיעור גבוה של אסירים פליליים מרצים מאסר מלא ולא מקבלים שחרור על תנאי. סיבה מרכזית לכך היא שהשחרור על תנאי אינו נחשב כזכות של האסיר אלא כפריביליגיה. לדעתי אם האסירה התנהגה התנהגות טובה בכלא אז צריכה לקום לה זכות לשחרור מוקדם. במיוחד חורה לי סעיף 10 (א) לחוק שחרור על תנאי ממאסר שזו לשונו
"במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות שבהם סברה הועדה כי שחרורו של האסיר על-תנאי יפגע במידה חמורה באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק ובהרתעת הרבים, משנוצר יחס בלתי סביר בין חומרת העבירה, נסיבותיה והעונש שנגזר על האסיר לבין תקופת המאסר שיישא האסיר בפועל אם ישוחרר, רשאית הועדה להביא בחשבון גם נתונים אלה בהחלטתה, נוסף על הנתונים המפורטים בסעיף 9; משקלם של הנתונים לפי סעיף קטן זה בהחלטת הועדה יפחת ככל שיגדל החלק מעונש המאסר שהאסיר כבר נשא." [סוף ציטוט הסעיף בחוק]
לדעתי שיקולים כאלה צריכים להיות נחלת בית המשפט בבואו לגזור את הדין, לקבוע את העונש. אין טעם לא לנכות שליש אחרי שבית המשפט כבר שקל את כל השיקולים הרלבנטיים לגבי אורך המאסר ואין טעם להסמיך את ועדת השחרורים לבצע רביזיה לחומרא לאחר שבית המשפט קם מכסאו.
לגבי רצידיביזם
לדעתי, לצורך החלטה על שחרור על תנאי תקופת הרצידיביזם הרלבנטית היא לא באשר לרצדיביזם במהלך החיים אחרי השחרור מהמאסר. לדעתי, הרצידיביזם הרלבנטי הוא רק רצידיביזם למשך תקופת השחרור על תנאי.
לגבי רצידיביזם כולל בעתיד כלשהוא, אז רצידיביזם שיחול בתקופת הזמן שאחרי תום המאסר הוא רצידיביזם שיקרה גם אם האסיר לא יקבל שחרור על תנאי. הרי, גם בהנחה של רצידיביזם גבוה לא ניתן להאריך את תקופת המאסר מאשר זו שהאסיר נידון לה. לכן, נראה שהועדה צריכה לצמצם את תקופת הרצידיביזם המוערך רק לתקופת השחרור על תנאי. עליה לשאול את עצמה לא מה הסיכון שאי פעם האסיר יבצע עבירות, אלא הסיכון שיבצע עבירות דווקא בתקופת השחרור על תנאי.
בהקשר זה ייתכן שהמסוכנות לרצידיביזם דווקא בתקופת השחרור על תנאי נמוכה במיוחד. כל עוד האסיר משוחרר על תנאי הוא נמצא בתנאי פיקוח וכן יש להניח שהוא ישתדל במיוחד לא לבצע עבירות בתקופה זאת. ייתכן שהמסוכנות עולה בייחוד אחרי סיום כל תקופת המאסר אבל לגבי תקופה זו ממילא לא ניתן לכלוא אותו רק משיקולים מניעתיים.
מכאן גם שככל שתקופת השחרור על תנאי היא קצרה יותר כך קטנה ההסתברות לרצידיביזם דווקא בתקופה זאת וכך מתחזק הטעם לאשר את בקשת השחרור.
נקודה נוספת, ייתכן שיש לקחת בחשבון שדווקא דחיית בקשת שחרור מגדילה את הרצידיביזם. אמנם כאשר האסיר נמצא בכלא הוא לא יכול לבצע עבירות אבל ייתכן שהארכת תקופת שהייתו בכלא בצירוף ההשפעה הנפשית של תקווה שהתנפצה ייתכן שהגורם הזה תורם לרצידיביזם. הדבר יכול להיגרם ע"י פיתוח הרגשת זעם ונקמה והרגשה שנעשה לו עוול, המשך השהות בבית הסוהר עלול להיות בעל השפעה שלילית עקב השפעת חברת האסירים, דחיית הבקשה עלולה להיות הרסנית מבחינה נפשית כך שהדבר עלול להניע ביצוע עבירות, הארכת תקופת השהות בכלא עלולה להיות הרסנית מבחינה כלכלית, מבחינת הקשרים עם המשפחה וכל אלה עלולים להיות רקע סיבתי לביצוע עבירות, הפחתת הסיכוי לשיקום מוצלח לאחר סיום המאסר.
אני רואה שהמערכת שינתה לי את הניק. אני, ירמיהו, כתבתי את התגובה הקודמת.
בתקופת משה רבנו, שלמה והבודהה לא היו מערכות רווחה ובריאות ובכל זאת היו אסירים ופושעים.