כדורגל (או: שיר מהצד הלא נכון של העיר)

בימים כתיקונם, או בחברות מתוקנות, דעות כדורגל מעוררות אמוציות וחילוקי דעות כמו שכאן מעוררות דעות קצת לא קונפורמיסטיות על שמאל או על פמיניזם. באנגליה, מולדת הכדורגל, כנופיות רחוב ביססו את פעילותן על חוגי אוהדים. אנשים הרגו ונהרגו בשם קבוצת הכדורגל שלהם (בהקשר זה מומלצים הסרטים The Football Factory ו-The Rise of the Footsoldier). כשמלכת אנגליה מצהירה שארסנל היא הקבוצה האהודה עליה, זה לא דבר של מה בכך (ולא בגלל "קדחת המגרש" הנדוש; יותר בגלל ההיסטוריה האנטישמית של אוהדיה).

אבל הימים אינם ימים כתיקונם, והחברה אינה מתוקנת, ואנחנו אוטוטו בספטמבר והליגה עוד לא התחילה כך שהיריבויות ההיסטוריות לכאורה בין הקבוצות הירושלמיות לתל אביביות תיאלצנה להדחק הצדה ועמן הויכוחים הסוערים שיריבויות כדורגל אמורות לעורר. היום עסקינן בליברפול, שהפסידה הערב לשיטי אוף מנצ'סטר 3:1.

ליברפול, הקבוצה שאיתרע מזלי לאהוד, היא סגנית אלופת אנגליה. שיטי זכתה באליפות בפוטו פיניש. ליברפול קבוצה עם מסורת, עם היסטוריה, והיא הקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות אנגליה (ליונייטד יש יותר אליפויות, לנו יותר אליפויות אירופה. וגם יפות יותר, אם יורשה לי). שיטי הייתה במשך הרבה שנים הקבוצה השניה של מנצ'סטר. קבוצה אפורה של אוהדים אפורים מעיר אפורה, שמעוררת סימפטיה כי היא חוסה בצלו של הדינוזאור האדום (וגם כי למיטב ידיעתי היא הקבוצה המועדפת על מוריסי והאחים גלאגר). למגינת לב אוהדיה שיטי לא הייתה מספיק לוזרית כדי להנות מהרומנטיזציה שבאהדת קבוצה מעאפנה ("הפועל שוב הפסידה") והיא התמצבה למרבה הנוחות המשעממת כקבוצת מרכז טבלה שזוכה להישגים בזכות משחק הוגן או שקר כלשהו.

ואז הגיע הנפט.

הנפט הפך את שיטי למועדון העשיר ביותר בעולם, כזה שמשחק עם שמות כמו דויד סילבה, קון אגוארו, וינסנט קומפאני וסמיר נאסרי כאילו היו פיונים על כדורגל שולחן. אלא שבשונה מגאידמק ובית"ר שלו, הכסף של הנפט כאן כדי להשאר וכנראה שנאלץ להתרגל לכך שהתכולים הם הקבוצה החזקה של מנצ'סטר. התרגלות שאינה פשוטה או מובנת מאליה על רקע ההיסטוריה בין ליברפול ויונייטד.

ליברפול נראתה טוב במחצית הראשונה ואלמלא הנבדל הממש ממש גבולי במה שאמור להיות שער השוויון אולי המשחק הזה היה נראה אחרת. אבל חסר לנו מנהל משחק, מישהו במשבצת של שוויני/לאם בגרמניה/באיירן (ג'רארד עשה את זה טוב מאוד כשבניטז נתן לו לשחק הרבה יותר קדימה מאיפה שהוא משחק עכשיו). חסר לנו בלם מתאבד שיעי בסגנון של ג'יימי קראגר (סקרטל חסר את הרוח הסקאוזרית לעניין הזה). וחסר לנו, עם כל הכאב שבהצהרה, אחד לואיס סוארז. היו נקודות במשחק שיכולת הסיום שלו הייתה עושה את כל ההבדל.

בדרך הביתה שמעתי ברדיו את Home, השיר החביב עליי מבית טיפש מאוד, שנפתח בציטוט שבכותרת פוסט זה. אחרי הערב הזה כנראה שצריך לשנן שיונייטד, עם פתיחת העונה הגרועה שלה מאז 1992 יתברך שמו, היא הקבוצה מהצד הלא נכון של העיר, ולהיערך לעידן בו לארה"ב אולי יש עצמאות אנרגטית, שזה באמת חשוב, אבל את הפרמיירליג מנהלים ערבים מהמפרץ. רוצה לומר, איך מארגנים דייט בין דאע"ש לשייח מנסור?