בנימה אישית

הפוסט להלן היה אמור להתפרסם אתמול בגלל התאריך (26/10) אבל בגלל שהיה לי יום ארווווווווווך + ניתוק מפתיע מהאינטרנט ע"י השכנה שחשבתי שלא תשים לב שאני גולשת על חשבונה, זה יוצא היום. עמכם הסליחה.

(משפט הפתיחה קצת דרמטי ומלוקק, אתם רשאים לצחוק עליי מבעד למסך)

אתמול נולד הילד ש "הריתי" עם שחרורי. אתמול חגגתי תשעה חודשים בחוץ והילד, הוא החופש שלי, סיים להתבשל ונולד. במה זה מתבטא? בזה שחזרתי לאוניברסיטה. אני הראשונה להסכים ששגרת נוכחות, מטלות, מבחנים ועבודה תוך כדי אינם תמיד נכנסים להגדרה של חופש. אבל אתמול, סוף סוף ובאופן מוחלט, חזרתי לחיים הקודמים שלי. קמתי מוקדם כדי להספיק לעבור במשרד לפני הלימודים, נסעתי מהר לקמפוס, ישבתי בשיעורים ותלשתי שערות מתסכול על האינטרנט האלחוטי המגמגם, הסתמסתי באינטנסיביות תוך כדי ואפילו הספקתי להעלות אייטמים חשובים בזמן. איט וואז 2008 אול אובר אגיין, וזה היה מדהים.

העבודה שלי אינה עבודת סטודנטים שגרתית. לטוב ולרע, אני לא מלצרית שכשהיא בלימודים היא בלימודים וכשהיא בעבודה היא בעבודה. הכל מעורבב. אני מעלה אייטמים מתוך שיעורים (שוב, כשהרשת מאפשרת את זה, היוש הנהלת גילמן), אני עושה טלפונים בזמן קריאת מאמרים, ואני לא באמת מסיימת לעבוד בשום שעה של היום. אני אוהבת את האינטנסיביות הזאת, באמת, אבל זה אומר לפעמים לסיים את היום על ארבע (כמו שהיה לי אתמול, אבל הפקתי ממנו לקחים). בערב עוד הספקתי ללכת לסרט, בנפיט נוסף של העבודה החדשה שלי, וחזרתי הביתה, לבד, בשתים עשרה וחצי בלילה. גם זה חידוש שאני עוד מנסה להתרגל אליו: לפני חודש וחצי ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר קיבלה את בקשתי לביטול מעצר הבית הלילי, שהיה חלק מתנאי השחרור שלי. אז נכון שיצאתי יחסית בזול והייתי צריכה להיות בבית רק בין חצות לשש בבוקר (לרוב האסירים ברישיון המעצר הלילי מתחיל ב 22:00 ולמיעוטם כבר ב 20:00), אבל זו עדיין מגבלה קצת מעיקה ובמקרה שלי ממש מיותרת. שמחתי שהשופט בדימוס שלמה שהם (הוא טיפוס מעניין, ראו כאן) הסכים איתי.

אז בחודש האחרון התחלתי לצאת עד מאוחר, ישנתי מחוץ לבית כמה פעמים, עברתי דירה וחזרתי ללמוד. אני עוד קצת overwhelmed מכל החידושים האלה, ולרובכם הם ודאי בנאליים לאללה, אבל אתמול – תשעה חודשים מיום שחרורי – חשבתי שראוי לציין שהבנאליות הזאת היא תינוק שחיכיתי לו הרבה הרבה זמן.

בשורות טובות,

ענת

(ואם אתם בגילמן, בואו להגיד שלום. אני לא נושכת ועדיין לא מכירה פה אף אחד)

מודעות פרסומת

המלצות לא משוחדות

מיתרונות העבודה החדשה: לנסוע לפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי בחיפה, משהו שמעולם לא עשיתי קודם. אז מלבד זה שכירושלמית, חיפה כשלעצמה היא סוג של חו"ל בשבילי, נסעתי לשם ברכבת, שזה משהו שכירושלמית אני מכירה רק מחו"ל (הרכבת הקלה לא נחשבת, היא טראם, וממילא אני בקושי נוסעת בה). כמה רשמים והמלצות:

1. חיפה די מגניבה. ההרריות הירושלמית עם ים תל אביבי, או משהו כזה.

2. סעו ברכבת! זה כיף, אם כי מומלץ לא בימים של חופש במערכת בחינוך. באופן מפתיע בשש הנסיעות שלי בה (שלוש הלוך-חזור) היא דייקה ברמה גרמנית שזה מוצלח כשלעצמו והישג לא מבוטל כשמדובר בישראל.

3. תראו את "הרומן". לא הוט ולא חגי לוי משלמים לי לכתוב את זה (היי, אני פתוחה להצעות), אבל היא באמת מעולה. זכיתי להיות בהקרנת הבכורה שלה בסינמטק בחיפה ונראה לי שהיא הולכת להיות ממש, ממש מעולה. יש בה מיליון שחקנים מסדרות עבר שזה גן עדן לחובבי משחק "את/ה זוכר/ת איפה הוא/היא שיחק/ה" שבמלוא הצניעות אומר שאני מאוד טובה בו. לפחות בפרק הראשון זיהיתי את כולם (מהדמויות המרכזיות, ודאי היו ניצבים שפספסתי). מה שבמיוחד מגניב, לג'אנקיס של טלוויזיה, זה משחקי הרפרורים לתפקידי העבר של השחקנים, במכוון או שלא. לדמות הראשית של הפילגש קוראים אליסון לוקהארט, שזה היה שם המשפחה של אבי באי.אר – שאותה שיחקה מוירה טירני, האישה החוקית ב "הרומן". את אותה פילגש משחקת רות' וילסון, שכיכבה בלות'ר הבריטית, שם את הדמות הראשית משחק אידריס אלבה שאתם מכירים כסטרינגר בל; ומיותר להזכיר שאת הדמות הראשית ב "הרומן" משחק דום מקנולטי ווסט.

4. אם אתם רואים מישהו מוכר ברחוב, או שתגשו אליו או שתתעלמו. אל תבהו (זה בנימה אישית על בסיס חוויה בזמן אמת).

חג שמח

ע.