החופש שבכלא

באיחור קל ראיתי עכשיו את הכתבה על ההצגה השנתית של קבוצת התיאטרון בנווה תרצה ובצירוף מקרים בדיוק היום דיברתי עם חברה מהלימודים על זה שלפעמים הכלא הוא חופש. חזרנו הביתה אחרי יום די ארוך (מחקרים מראים שביום ראשון יש 700 שעות), עייפות וקר לנו ורק רוצות להכנס למיטה חמה, ואמרתי לה שבכלא אפשר לעשות את זה כמעט בלי הגבלה. את חוזרת מהעבודה/לימודים בסביבות הצהרים ואלא אם יש לך קבוצה טיפולית כלשהי אחרי הצהרים, את חופשיה להכנס למיטה החמה עד מתי שתרצי. אין מטלות לכתוב, אין חוגים של הילדים שצריך לרוץ אליהם ומהם, אין דברים על הראש, רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים. אני לא מתגעגעת לכלא, חלילה, אבל לפעמים חסר לי לא להצטרך לעשות כלום. כמאמר השיר, "צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה". וזו בשבילי גם ההוכחה לטענה הקלישאתית שהחופש הוא בראש – כי יש בלי סוף ממה להתבאס בכלא. באמת. אבל אפשר ורצוי להוקיר את הרגעים האלה שאין שום דבר שרודף אחרייך וזה רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים.

ואגב דברים שרודפים אחרייך. א' שמופיעה בכתבה הייתה השותפה שלי לחדר בשבעת החודשים האחרונים למאסרי וזה היה החדר הכי טוב שהיה לי כל המאסר. שקט, נקי, כל אחת נותנת ספייס לשניה, לא רבות על שטויות ("אבל אני קניתי אבקת כביסה בחודש שעבר!!!" – לא היה). אני לא יכולה לדמיין איך נראו החיים שלה לפני שהגיעה לכלא. אני לא יודעת מה זה לחיות בבית מתעלל בחברה מסורתית בה הדרך שלך החוצה יכולה להיות רק למקום יותר גרוע. אבל אני גם יודעת שהיא, ושאר הנשים שיושבות על רצח בן זוגן המתעלל, מצליחות לישון בלילה כמו שהן מעולם לא הצליחו לישון לפני כן. זה לא מצדיק את המעשה, וחייבים להיות פתרונות אפקטיביים יותר לנשים ערביות שחיות עם בן זוג מתעלל (הפחד מהנידוי של המשפחה מונע מהן הרבה פעמים לצאת למקלטים) כדי שהן לא יגיעו לכלא, אבל זה גם חופש שלמרבה הצער יש בנות שרק בכלא יכולות לזכות בו: החופש לישון בלילה בלי שבן זוגך יכה אותך או יאנוס אותך, החופש להתקלח בלי שמישהו יכנס למקלחת נגד רצונך, החופש לבשל לעצמך את האוכל שאת רוצה לאכול והחופש ללבוש מה שאת רוצה (חוץ מבמקומות בהן חייבים מדים), גם אם זו גופיה חושפנית שבעלך לא היה מרשה לעולם.