החופש שבכלא

באיחור קל ראיתי עכשיו את הכתבה על ההצגה השנתית של קבוצת התיאטרון בנווה תרצה ובצירוף מקרים בדיוק היום דיברתי עם חברה מהלימודים על זה שלפעמים הכלא הוא חופש. חזרנו הביתה אחרי יום די ארוך (מחקרים מראים שביום ראשון יש 700 שעות), עייפות וקר לנו ורק רוצות להכנס למיטה חמה, ואמרתי לה שבכלא אפשר לעשות את זה כמעט בלי הגבלה. את חוזרת מהעבודה/לימודים בסביבות הצהרים ואלא אם יש לך קבוצה טיפולית כלשהי אחרי הצהרים, את חופשיה להכנס למיטה החמה עד מתי שתרצי. אין מטלות לכתוב, אין חוגים של הילדים שצריך לרוץ אליהם ומהם, אין דברים על הראש, רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים. אני לא מתגעגעת לכלא, חלילה, אבל לפעמים חסר לי לא להצטרך לעשות כלום. כמאמר השיר, "צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה". וזו בשבילי גם ההוכחה לטענה הקלישאתית שהחופש הוא בראש – כי יש בלי סוף ממה להתבאס בכלא. באמת. אבל אפשר ורצוי להוקיר את הרגעים האלה שאין שום דבר שרודף אחרייך וזה רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים.

ואגב דברים שרודפים אחרייך. א' שמופיעה בכתבה הייתה השותפה שלי לחדר בשבעת החודשים האחרונים למאסרי וזה היה החדר הכי טוב שהיה לי כל המאסר. שקט, נקי, כל אחת נותנת ספייס לשניה, לא רבות על שטויות ("אבל אני קניתי אבקת כביסה בחודש שעבר!!!" – לא היה). אני לא יכולה לדמיין איך נראו החיים שלה לפני שהגיעה לכלא. אני לא יודעת מה זה לחיות בבית מתעלל בחברה מסורתית בה הדרך שלך החוצה יכולה להיות רק למקום יותר גרוע. אבל אני גם יודעת שהיא, ושאר הנשים שיושבות על רצח בן זוגן המתעלל, מצליחות לישון בלילה כמו שהן מעולם לא הצליחו לישון לפני כן. זה לא מצדיק את המעשה, וחייבים להיות פתרונות אפקטיביים יותר לנשים ערביות שחיות עם בן זוג מתעלל (הפחד מהנידוי של המשפחה מונע מהן הרבה פעמים לצאת למקלטים) כדי שהן לא יגיעו לכלא, אבל זה גם חופש שלמרבה הצער יש בנות שרק בכלא יכולות לזכות בו: החופש לישון בלילה בלי שבן זוגך יכה אותך או יאנוס אותך, החופש להתקלח בלי שמישהו יכנס למקלחת נגד רצונך, החופש לבשל לעצמך את האוכל שאת רוצה לאכול והחופש ללבוש מה שאת רוצה (חוץ מבמקומות בהן חייבים מדים), גם אם זו גופיה חושפנית שבעלך לא היה מרשה לעולם.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “החופש שבכלא

  1. ענת, תודה על פוסט שיוצר מודעות חברתית למציאות החברתית העגומה שבה כלא נווה תרצה יכול להיות חופש עבור נשים שהשתחררו מהכלא הפטריאכלי האלים. מודעות לניגוד בין הכליאה הפיזית לחופש הנפשי. מודעות לכך שהמקום בו נמצא החופש הנפשי של בת חווה הוא בבית הסוהר.

    יש גם את אלה שלא באו ממקום כזה והן לא מקבלות את רעיון החופש הנפשי. עבורן חווית החופש היא חוויה זרה בעת שהותן שם.

    לאסירות נווה תרצה אני מקדיש את השיר הזה

    התרגשתי לצפות בכתבה על התיאטרון בנווה תרצה. אין כמו כתבות מסוג זה כדי להסיר את המיסוך כך שהצופות והצופים יוכלו להישיר מבט אל האדם האנושי שבאסירה. לראות את האדם שבהן, לשמוע את הזעקה מהמקום האנושי.

    ידוע לי שבשנים שלפני שהותך שם הצטרפו לחוג התיאטרון הקהילתי בנווה תרצה גם סטודנטים לתיאטרון מאוניברסיטת תל אביב ואחרי הפעילות המשותפת כל קבוצה מבין קבוצת האסירות וקבוצת הסטודנטים הייתה צריכה לכתוב על ההתרשמות מהפעילות ומהקבוצה השנייה.

    המשוררת דליה רביקוביץ הגיעה פעמיים לנווה תרצה לחזרות להצגה על פי ספרה "באה והלכה". בפעם האחרונה הדבר היה כשבוע לפני פטירתה. היא מאוד התרשמה מהאסירה שגילמה את עופרה בסיפור "עופרה" ואמרה שהיא רוצה לשוחח על הדמות אבל לא הספיקה.

    אם נחזור לנשים שמצאו את ביתן בנווה תרצה, תרומתי הצנועה הייתה להביא לכך שבפעילות החינוך יוצג להן השיר "ציפור קטנה מחפשת קן". הנשים מאוד אהבו את השיר והזדהו עם הציפור שחיפשה וחיפשה קן עד שבסוף מצאה אותו בנווה תרצה.

  2. אני בן 43 ( מאתמול ….)- אני קורא אותך ואת רק בת 20 ומשהו. המחשבות שלי בן 20 היו רחוקות כמזרח ממערב לעומת הדעות והמחשבות שלי היום. אני חושב שכשתגיעי לגילי את תדפקי לעצמך על הראש ותגידי -"יואו איזה טיפשה הייתי"

    כמובן בכל נקודת זמן אדם מרגיש שהוא בשיאו ויותר אין שינויים גדולים שצפויים לקרות אבל אני יכול להעיד על עצמי שבכל 5-10 שנים הוספתי כמות ניסיון בחיים ששינתה לחלוטין את כל ההסתכלות שלי על החיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s