ארגון העיתונאים מציע לכלול בחוזים הקיבוציים החדשים שייחתמו בין מו"לים לעובדיהם כלמיני סעיפים שמעגנים עקרונות אתיים שקשורים במקצוע. לפי הפרסום בדה מארקר, עיקרי ההסכם המוצע כוללים:
1. עיתונאי יהיה מחויב לפעול על פי כללי האתיקה
2. עיתונאי יהיה מוגן מפני פיטורים בגין פעולה שבה נהג לפי כללי האתיקה
3. במקרה של מחלוקת על יישום כללי האתיקה בין המנהל לעיתונאי – ימונה בורר מוסכם
4. אם פסק הבורר לא מתקבל ההכרעה תועבר לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות
5. עיתונאי לא יידרש לכתוב תוכן שיווקי ולהתאים את הפרסום לאינטרסים מסחריים
6. כלי התקשורת יגן על העיתונאי מפני תביעת דיבה
7. עיתונאים צעירים יעברו הכשרה מקצועית
כותב נתי טוקר: "עיגון כללי האתיקה העיתונאית (תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ע.ק.) בהסכם הקיבוצי הוא צעד משמעותי, שנותן תוקף לתקנון האתיקה ומחייב את המו"לים לפעול על פיו. הוא יכפה על המו"לים ועל המנהלים של גופי התקשורת לציית לכללי האתיקה – אחרת תהיה זו עילה לתביעה נגדם בבית הדין לעבודה. במקרי קיצון, כתוצאה מההסכם הקיבוצי שיכלול את הסעיפים האלה, עובדים גם יוכלו להשבית את העיתון אם יעבור על כללי האתיקה".
יושב ראש ארגון העיתונאים יאיר טרצ'יצקי מצוטט כאומר: "הכנסת סעיפים בנושא אתיקה עיתונאית להסכמים קיבוציים זו מהפכה אמיתית בעיתונות הישראלית, והיא תוכל להביא לחיזוק דרמטי של החופש העיתונאי. מצד אחד אנחנו נותנים לאתיקה העיתונאית מעמד משפטי מחייב, אבל מצד שני אנחנו משאירים בחוץ את הפוליטיקאים ולא תלויים בחסדי בתי המשפט. השינוי בסופו של דבר תלוי בנו, העיתונאים, ובכוח שלנו להגיע להסכמות מול המו"לים שלנו".
התדעו ילדים לזהות, מה נעלם מהכתבה ומהסעיפים המוצעים? נכון! המקור העיתונאי.
אותם עיתונאים שנלחמים כל כך חזק להגן על עצמם ועל עבודתם המקצועית מחדירה של אינטרסים מסחריים, שוכחים שעבודתם – אם היא מקצועית כפי שהיא מתיימרת להיות – מתבססת לא רק על דוברים ויחצ"נים, אלא גם על מקורות עלומי שם שנוטלים לעתים סיכון אישי ומקצועי כדי להעביר להם את המידע. מעניין שעל אותם מקורות מנסחי ההסכם הנכבדים לא חשבו להגן.
אז נכון, סעיף 22 של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע כי "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור" ולכאורה סעיף 1 של ההסכם המוצע מעגן גם את הסעיף הזה. אבל מאחר שמנסחי ההסכם מצאו לנכון להדגיש נקודות חשובות שמופיעות בתקנון מועצת העיתונות בנפרד ממנו, תמהתני מדוע המקור, המחויבות אליו ולשלומו ועיגון היחסים בינו ובין העיתונאי נעלמו מעיניהם. היעדר הגנה ראויה על מקורות חמור ומסוכן לא פחות לחופש העיתונות, עצמאותה ואמינותה מחדירתו של תוכן שיווקי לתכנים המערכתיים.
anatkamm 
עד כמה שאני מבין רוב העיתונאים היום לא מאוגדים ככה שעולה השאלה האם יש משמעות להמלצה הזו?
אבל היה מאוד מעניין לקורא.
שלום ענת, אני מעוניינת ליצור איתך קשר לגבי פרוייקט משפטי מסוים, שאת עשויה למצוא בו עניין, ולא מצאתי כתובת מייל. האם אפשר לקבלה? שבוע טוב, יערה
שלחתי לך מייל
אני מסכים שזו שאלה וזו תמיהה למה ההגנה על החיסיון על מקורות עיתונאים לא נכנסה למסמך ברחל בתך הקטנה בעוד שדברים אחרים כן נכנסו.
אם גם בהסכם הקיבוצי תהיה הבחנה בין סעיפים שנכתבו באופן ברור וגלוי לסעיפים שרק נמצאים בתקנון האתיקה ושהחוזה הקיבוצי מפנה אליהם ייתכן שגם בית הדין לעבודה יתייחס אל הסעיפים באופן שונה מבחינת המשקל שלהם על פי מיקומם. כידוע במשפט הישראלי החיסיון העיתונאי הוא חיסיון יחסי ולא חיסיון מוחלט. במקרה של איזון בין חיסיון עיתונאי לאינטרס אחר או זכות אחרת שהם נמצאים בקונפליקט ומתנגשים, ייתכן שבית הדין ייתן משקל יחסית חלש למה שלא הופיע בהסכם הקיבוצי באופן ישיר, אלא רק ההסכם הקיבוצי הפנה אליו בעקיפין.
לדעתי יש כאן בעיה והבעיה היא מעבר לסוגיית החיסיון העיתונאי. השאלה שצריך לשאול היא לא רק איפה המקור, אלא גם איפה האזרח? האזרח שאינו עיתונאי.
כל הרעיון הזה הוא בא להגן על עיתונאים ולא על אזרחים שאינם עיתונאים. אבל אתיקה עיתונאית היא כן ישות שאמורה להגן לא רק על עיתונאים שהם עובדים שכירים, אלא גם על אזרחים שאינם עיתונאים, אבל עלולים להיפגע מהעיתונות והתקשורת.
התקשורת עלולה לפגוע לא רק בעיתונאים אלא גם באזרחים. לפי טענות שנטענות לא רק עלולה אלא אף פוגעת בפועל. אדם שבולט בביקורתו על האתיקה העיתונאית בישראל הוא אסא כשר שהתפטר מתפקיד נשיא מועצת העיתונות על רקע מה שהוא מכנה הצפצוף שמצפצפת העיתונות על כללי האתיקה העיתונאית.
לטענתו לעיתונות כפי שהיא בישראל יש כוח בלתי מרוסן שמנוצל לפגיעה בבני אדם שאינם עיתונאים, לרמיסת כבודם, להשפלתם, לפגיעה בשמם הטוב [הוצאת לשון הרע], לפגיעה בפרטיותם.
אבל בהצעה כאן אין כל תרופה לאזרח. אזרח שאינו עיתונאי אינו יכול לפנות לבית הדין לעבודה בשל הפרת הסכם קיבוצי כי הוא לא צד לחוזה הקיבוצי. אין לו זכות עמידה, אין יריבות משפטית בינו למו"לים. ההצעה הזאת באה להגן על עיתונאים ולא על אזרחים מפני כוחה של העיתונות שהוא לפעמים דורסני.
לא פלא שהביטוי "חופש העיתונות" הוזכר מספר פעמים בכתבה ולא הביטוי "אתיקה עיתונאית". העיתונאים מעוניינים בחופש בעבודתם. אני מסכים שחופש עיתונות הוא נורמה חשובה. אבל בצד החופש צריך גם ריסון אתי של הפעילות התקשורתית. לא להוציא לשון הרע זה לא חופש עיתונות. זהו ריסון הפעילות העיתונאית.
כך גם לגבי חיסיון המקורות. המקורות יכולים להיות עיתונאים בעצמם או לא עיתונאים אבל כאשר מישהו נמצא במעמד של מקור אז גם אם הוא עיתונאי בעצמו אז בהיותו מקור הוא לא ב capacity שלו כעיתונאי אלא כמקור עיתונאי.
ענת, במקרה שלך את הית מקור והיום את עיתונאית. אבל אני שואל את עצמי מה תעשה ענת קם ב' כאשר ענת קם ב' שהיא לא רוצה להיות עיתונאית והיא לא עיתונאית. איך הסכם קיבוצי של עיתונאים יגן עליה? אפילו אם יהיה כתוב בהבלטה ובאותיות קידוש לבנה נורמה המבצרת את החיסיון העיתונאי. איזו תרופה יש למקור שהוא לא עיתונאי לתבוע בשם הפרת האתיקה העיתונאית?
כאן יש ספק, עד כמה יש כאן מהפכה באתיקה העיתונאית?
לפי דברי אסא כשר האתיקה העיתונאית בישראל במצב של שפל אתי. כפי שנכתב בכתבה, מועצת העיתונות היא גוף חסר שיניים שלא יכול לכפות את פסיקותיו. זה לכשעצמו לא היה נורא אם הייתה תרבות של ציות להחלטות מועצת העיתונות. אבל לפי כשר, אין ציות כזה. העיתונות עושה מה שהיא רוצה ולא מכפיפה את עצמה לאתיקה עיתונאית. זו אות מתה. הלכה ואין מורים כן. אז מה הועילו חכמים בתקנתם שכאשר לא מסכימים על בוררות בסוף, מכריעה מועצת העיתונות שתשמש פוסק סופי? חזרנו לנקודה הנוכחית שמצפצפים על החלטותיה. איזו מהפכה אתית תהיה?
על מנת שתהיה פסיקה של בית הדין לעבודה עיתונאים הם אלה שיכולים לתבוע ולא "האזרח הקטן"
אני בספק אם את העיתונאים מעניינות כאן זכויות האדם מפני כוחה של תקשורת ההמונים. דוגמא: הסעיף האומר שעיתונאי יהיה מוגן מפני תביעת לשון הרע ע"י ארגון התקשורת שבו הוא עובד.
מעניין. אני לא ראיתי סעיף שבכלל אסור לפרם לשון הרע. למה? האם קודם כל לא צריך לדאוג שפרסום לשון הרע הוא מעשה עיתונאי פסול? האיסור לפרסם לשון הרע לא מעניין אותם אלא רק שעיתונאי יהיה מוגן אם תהיה תביעה כזאת. זהו סעיף אינטרסנטי של ועד עובדים ולא כלב השמירה של הדמוקרטיה.
איזו הצדקה יש לכלל גורף להגן על עיתונאית מפני תביעות לשון הרע. עיתונאים לא צריכים לפחד לפרסם תחקירים שאין בהם לשון הרע. אבל עיתונאים כן צריכים לפחד לפרסם לשון הרע. הרתעה מפני פרסום לשון הרע זה בדיוק אחת המטרות של חוק איסור לשון הרע. אם כל פעם שיפורסם לשון הרע אז העתונאי מוגן ע"י בעלי הון שישלמו עבורו את הפיצויים אז עיתונאי יהיה חופשי יותר לפרסם לשון הרע כי הוא יודע שבמקרה הכי רע, הוא לא ייפגע בכיסו. בינתים האזרח הקטן-כבודו נרמס בשל פגיעה במוניטין שלו ושמו הטוב.
אז איפה כאן המהפכה האתית?
נראה שזו יוזמה של ארגון עובדים הדואג לעצמו. עיתונאים שלא דואגים לאזרח אלא דואגים לעצמם. למה למשל אין יוזמה לציית לפסיקות מועצת העיתונות בנושאי אתיקה? או לתת שיניים לגוף שפוסק בנושאי אתיקה?