בן אדם התאבד (כנראה, לא מעודכנת בתיאוריות הקונספירציה) וכולם נרעשים ונרגשים כי אולי הוא עשה את זה בגלל שהוא נחשף כמקור על ידי כתב מעריב אבירם זינו. אז נורא לא נעים וזה וכולם ממהרים להתנער מההתנהלות הלא תקינה שלו ואיך הוא העז לרוץ למח"ש עם צילומי מסך של סמסים שהוא קיבל. כך לדוגמה, כתבה רוני לינדר-גנץ, כתבת כלכלת הבריאות של דה מארקר, היום בטוויטר (הציוצים הם חלק משיחה, תתעלמו מהקטע שבו היא עונה לאנשים ושימו לב לפואנטה): "תיכנס ללינק, יש פה צילום מסך של הסמסים. ואם הוא מושחת הדרך היא לתחקר ולכתוב על כך, ולא להסגיר אותו כמקור". ועוד: "מיכאל, קרה שמקורות הטעו אותי. התמודדתי בלי להסגיר אותם. זה מעשה אנטי עיתונאי (שמזיק לכולנו – לשאר העיתונאים ולציבור)". גידי וייץ, אולי עיתונאי התחקירים הכי טוב בארץ (בלי צחוק): "ובמשחק הזה נטלו חלק כמה עיתונאים שנדמה כי בגדו בשליחותם, אם אי פעם הייתה להם כזו. אחד מהם, אבירם זינו ממעריב, הגיע לפני מספר שבועות למחלקה לחקירות שוטרים ומסר עדות נגד ברכה. בין השאר הוא הציג בחקירה התכתבות בווטסאפ בינו ובין ברכה, בה שיתף אותו בהתפתחות בחקירת ההוצאות המופרזות של מעונות ראש הממשלה. אותו עיתונאי – שכך שרף מקור, החטא המקצועי החמור מכולם – הגיש שבועות לפני כן מידע ליועץ המשפטי לממשלה ובו פרטים אינטימיים מאוד על אחד מבני משפחתו של ברכה".
(כל ההדגשות שלי)
עכשיו ילדים, התדעו לומר מה משותף לוייץ וללינדר-גנץ? נכון! שניהם עובדים בקבוצת הארץ דה מארקר. עיתון לאנשים חושבים שלא תמיד טורח לחשוב בעצמו. עיתון מקצועי, רציני, מכובד, ששני מקורות שלו נחשפו תוך שנים ספורות, אבל לעובדיו אין שום בעיה להכריז בראש חוצות איזה נזק נוראי גורמת חשיפה מקורות והנה, אדם שם קץ לחייו ופתאום כולם נורא מצקצקים כמה אבירם זינו היה לא בסדר.
מקהלת הצקצקנות הזו דממה כשהיה מדובר באחד משלהם. במישהו שקוראים לו בלאו ולא זינו. שהיה כתב של הארץ ושל כל העיר הלבנבנים והשמאלנים ולא של ווינט (אתרי חדשות עדיין נתפסים נחותים מול העיתונות המודפסת) ואחר כך של מעריב (שלא קשה לדמיין את עיקום האף של גוורדיית העיתונות הוותיקה ביחס אליו). ונכון, אני רק ישבתי בבית סוהר ולא יריתי בעצמי, וליאורה גלט-ברקוביץ רק איבדה את מקום עבודתה ואת השם הטוב שלה (וגם, נכון להיום, לא ירתה בעצמה). אבל הצקצקנות לא יכולה ולא צריכה להשמע רק במקרים שבהם התוצאה כל כך טראגית. היא חייבת להשמע, מכל קצוות הקשת העיתונאית, בזמן אמת, ואפשר גם קצת אחר כך. למשל, כשמקור שבעליל נפגע מהתנהלות כלי התקשורת עמו עבד מבקש איזשהו פיצוי על הסבל שעבר, לא להתחבא בחורים ולשאת עיניים השמימה ולסרב לסייע לו עם תצהירים, כי "זה לא קולגיאלי" וכי "אורי חבר שלי". זו חכמה קטנה מאוד להכנס באבירם זינו ולעמוד מאחורי אורי בלאו כאיש אחד, להעלותו לדרגת מרטיר נרדף שלטון רק בגלל שהוא עבד בבית אבות ארבעה חודשים (שלמים!), ולשכוח כל כך בקלות שלסיפור עיתונאי יש שני צדדים ובדרך כלל רק אחד מהם מסתכן.
אני משתתפת בצערה של משפחת ברכה ואין לי אלא לקוות שהדי מקהלת הצקצקנות הצדקנית יגיעו לאזני מקבלי ההחלטות שצריכים, אחת ולתמיד, לעגן את מערכת היחסים בין עיתונאי ומקור, להבהיר בדיוק מי חייב מה ואיך, ולזכור שלהגיש מסמכים שקיבלת ממקור לשב"כ לא שונה, בשום צורה ואופן, מלהראות צילומי מסך למח"ש.
תוספת מאוחרת:
אחרי שיחת חידוד עם חבר, אזכיר ששתי ערכאות משפטיות דחו את תביעתה של ליאורה גלט ברקוביץ נגד הארץ ופסקו שלא הייתה התרשלות בעבודתם של כתב הארץ דאז ברוך קרא ומערכת העיתון. יחד עם זאת, בית המשפט כן הניח כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הפרסום לבין חשיפת מקור ההדלפה, גם אם לא היה די בכך כדי להוכיח קשר סיבתי-משפטי (ואני חשבתי שדיוני הסיבתיות של יום הם מורכבים). ברור כי המקרים של גלט ברקוביץ, של אבירם זינו ושלי הם שונים, אבל היה לי חשוב להגיד שמאוד חבל שאת כל מה שאומרים וכותבים היום נגד אבירם זינו מעטים כתבו נגד אורי בלאו.
ראר
ענת, אבירם זינו הוא לא הסיפור.
הסיפור הוא הרב פינטו – עבריין בינלאומי מסוכן בעל הון ענק. פינטו העביר ליואב יצחק חומרים, כנראה כוזבים, כדי שתנ"צ ברכה יתמוטט.
ברכה עשה טעות שלא תבע דיבה מיידית את יואב יצחק, אבל אבירם זינו הוא לא סיבת ההתאבדות. רק פינטו, הרב הגדול שהתברר כעבריין ענק ומסוכן.
תגובתך עברה עריכה קלה בגלל פוטנציאל דיבה. אני מתנצלת, לא יכולה להסתכן.
היי ענת,את ענקית וגיבורה,אני מאוד מעריך אותך! וכמובן גם את עיינת פישביין, לכן נרשמתי לעידכוני-הבלוג שלך ושלה. היא מכירה אותי היטב. ואף רבים וטובים מכירים אותי, לא תמיד לטובה,אך אני כמעט תמיד משאיר את חותמי! יש לי מאסטר בתקשורת ובתיקשוב, וב.א. בחינוך ובמדעה"ח. ואני קורא את כתבותייך,בליבראל. הייתה לי היכרות ממושכת,(כ4שנים), עם מירי גרב, כך אני מכנה אותה. היא למדה עימי -לפני כ22 שנה,במכללת בית-ברל, כפ"ס, חינוך בלתי-פורמלי, עת היותה סגן צעירה תרתי-משמע. לדעתי נעשה עוול משווע לעוה"ד גלאט ברקוביץ, ואני חושב שברוך קרא,אינו עיתונאי-בעל עמוד שידרה, אלא עיתונאי-חצר,- שמטעם. יגאל חפץ,בת-ים. להשתמע!!!
תגובה מילד שנשאל מה משותף לוייץ וללינדר-גנץ.
לוח וגיר מפה על הקיר ו:
מסכים עם הביקורת, מזדהה עם התסכול.
אגב, אם הנושא של חיסיון עיתונאי מעניין אותך גם מבחינה הגותית אז אולי יעניין אותך [אם עדיין לא קראת] ספרו של ישגב נקדימון ששמו המפתיע הוא "חיסיון עיתונאי". בספר המחבר מייחד לך התייחסות, כלומר לך בתור שם של פרשה. יש לציין שהספר נכתב כשהפרשה הייתה בעיצומה לפני גזר הדין. הוא גם מייחד התייחסות לשותפתך לעלייה על מוקד המקורות: גלאט-ברקוביץ.
יש לי מה לומר על הספר אבל זה ארוך ולא לעכשיו.
איזו טענה צינית זאת מצד "עיתון לאנשים חושבים" שאת חשפת את עצמך. אלמלא נמסרו המסמכים לשב"כ או אלמלא חוסר הזהירות שבפרסום המסמכים ייתכן שלא הייתה כלל חקירת שב"כ, לא היה תשאול אחרי השיעור באוניברסיטה ולא הייתה ברירה או להודות או להסתכן ב- "אינה משתפת פעולה עם חוקריה".
יש אפשרות סבירה שאת בתקופת מבחנים, לכן יש גם אפשרות סבירה שלאחל הצלחה במבחנים הוא איחול רלבנטי. אז בהצלחה במבחנים.
אמור לי מי מליץ יושר בעניינך, ואומר לך מי אתה.
ולגופם של דברים: לא זו בלבד שחשף מקור (מי שמצדיק זאת, אפילו לא קרוב להבין מה משמעותה של עיתונות) – אלא ניהל מרדף אישי בלבד, מופרך ופרוע וחסר כל ביסוס.
אחד – זינו טוען שלא חשף מקור ואני מניח שבהמשך נשמע ממנו את האמת. שתיים – הוא לא היה שותף בשופ אופן למסע רדיפה. מעולם זינו לא כתב מילה רעה על ברכה. אבל הנה – אתה מגיב פה בלי לבדוק וקובע עובדות מופרכות. הזוי
מדויקת וצודקת!
לכולם יש אינטרסים . לכן יש ועדת אתיקה של העיתונות. שתבדוק מדוע ולמה פרסם אבירם זינו מקור עיתונאי שלו בניגוד לכל כללי האתיקה. וכל אחד יכול לפנות ולהגיש תלונה נגדו בוועדת האתיקה
אף פעם לא הסכמתי איתך, או עם מה שעשית. אני חושב שתחושת ה"העיתון הארץ+שמאל מצטדק" וכו' די הרחיקה אותי מהפרשה שלך, אבל עוד לא קראתי ביומיים האחרונים מישהו שתיאר את מה שאני חושב בצורה כל כך מדויקת. יש לי תחושה שזינו לא היה סתם הולך הלאה עם הדברים, אבל כל החברים העיתונאים לא מחכים לשמוע…
מצטער אין שום דמיון בין שני המקרים
אבל במקרה שלך המסמך הסגיר אותך ולא העיתונאי, זו הייתה רשלנות של עורכים לא? כשהגיעו אליך כבר היה ברור שזו את, לא היה צורך בעיתונאי לשם כך. אני טועה?
כתב לא מנותק מאחריות על המוצר שהוא חתום עליו. אי אפשר להפריד את האחריות והרשלנות של אורי מהאחריות והרשלנות של עורכיו. כשהגיעו אליי היה ברור שזו אני *בגלל ההתנהלות של אורי* (ושל עורכיו, על כן גם הם נתבעים).
התוספת המאוחרת היא גם תוספת חשובה. אפשר לחלוק על שתי הערכאות, בתי המשפט, שקבעו שעיתון הארץ לא התרשל או הכתב ברוך קרא לא התרשל בעניינה של ליאורה גלט-ברקוביץ. אבל אם אין בסיס לחלוק על כך, אז זאת לא ראיה לכך שעיתון הארץ לא יודע לחשוב בעצמו. [לכן, אני מעריך אותך על כך שכתבת את התוספת]
אולי יש ראיות אחרות [המקרה שלך] אבל לא המקרה הזה.
קשר סיבתי עובדתי ללא קשר סיבתי משפטי פירושו שהארץ/ברוך קרא חשפו את גלט-ברקוביץ כמקור אבל הם לא אחראים לחשיפה הזאת.
קשר סיבתי עובדתי הוא הקשר הסיבתי מהסוג שדיויד יום עסק בו ב- "מסכת טבע האדם" האם הייתה גרימה סיבתית בין סיבה לתולדה. קשר סיבתי משפטי הוא שאלת האחריות כאשר הגורם הסיבתי הוא "התנהגות אנושית" והתוצאה היא "נזק" האם האדם שסיבתית גרם לנזק יש לו אחריות לנזק שהוא גרם. יש על כך דיונים גם בפילוסופיה ולא רק במשפטים, אבל אלה לא הדיונים האלה של יום, אלא דיונים סביב מושג האחריות, מתי אדם אחראי, מתי הוא פטור מאחריות. אריסטו עוסק בכך ב- "אתיקה מהדורת ניקומאכוס" [בתחילת הספר השלישי] . בתקופה המודרנית הרברט ל"א הארט כתב על כך לבד או יחד עם טוני אונורה.
לדוגמא: אישה התגרשה מבן זוגה ובעקבות זאת הוא התאבד. האם יש קשר סיבתי-עובדתי בין ההחלטה להתגרש להתאבדות? לפי תפיסה סבירה התשובה היא כן. אלמלא הייתה מתגרשת הוא לא היה מתאבד. האם יש קשר סיבתי-משפטי, האם היא אחראית להתאבדותו? תלוי איך מגדירים אחריות, אבל לפי תפיסה סבירה של אחריות התשובה היא שלילית.
רוני לינדר-גנץ מגיב:
יש הבדל דרמטי בין שתי הפרשיות: במקרה של ענת קם, בניגוד למקרה ברכה, אף אחד לא הסגיר אותה במכוון, הדליף את שמה או חשף את התכתובות איתה".
ודאי שיש הבדל אבל השאלה היא לא אם יש הבדל השאלה היא האם הבדל כזה מצדיק תגובה ביקורתית-מאשימה כלפי זינו ושתיקה במקרה של בלאו?
לדוגמא: יש הבדל בין נהג שדורס מישהו בכוונה לבין נהג שדורס מישהו ברשלנות. אבל עדיין שניהם צריכים להיענש ויש שיטענו ששניהם גם צריכים להיענש במאסר. יהיה הבדל ביניהם בחומרת הענישה [אורך המאסר] אבל לא בעצם התגובה העונשית.
מכך שבלאו עשה מעשה פחות חמור [רק התרשל] מזינו [פעל בכוונה] לא נובע שלא צריך לבקר או לא להאשים את בלאו. הדבר מצדיק שהביקורת על בלאו תהיה פחות חריפה מהביקורת על זינו אבל לא שלא תהיה ביקורת בכלל.
ייתכן והתשובה תהיה שלגבי בלאו לא בטוחים שהוא התרשל או אולי חושבים שהוא לא התרשל [בית המשפט עדיין לא פסק] ולגבי זינו משוכנעים שהוא עשה מעשה בניגוד לאתיקה בכוונה.
כאן אולי תהיה תשובה שכל אדם שעיניו בראשו, קל וחומר כל אדם שיודע דברים בסיסיים על עיתונאות וכל אדם שמצוי בפרשת בלאו לא יכול להגיע למסקנה שאולי בלאו לא התרשל.
תשובה אחרת יכולה להיות שמי שחושב שאין בסיס בשלב הזה לביקורת נגד בלאו, אז לא יכול להיות לו בסיס בשלב הזה לביקורת נגד זינו כאשר ענינו טרם התברר.
לגבי טענה אפשרית שברור שבלאו התרשל כאן צריך להעיר שלפי דיווחים השופטת ענת ברון הפצירה בצדדים הפצרות חוזרות ונשנות לפתוח בהליך גישור ולא לקיים הליך משפטי מלא והצדדים הסכימו לגישור. ועוד נכתב "בהמשך רמזה השופטת כי כדאי לקם להסכים לגישור. "אני חושבת שזה [הליך הגישור] דבר שיכול לתרום מבחינת הסבירות והתוחלת שהתיק הזה יסתיים במגמה חיובית מבחינת התובעת", אמרה.
כלומר, לפי דיווח עיתונאי יש כאן אולי רמיזה שאם לא יהיה גישור ייתכן [יש כאן סיכון סביר] שהתביעה הזאת תסתיים באופן דומה לתביעת גלט-ברקוביץ. כמובן, אפשר לטעון שבית המשפט טועה והרשלנות של בלאו ברורה כשמש בצהריים, אפשר לטעון שהסיבה שבית המשפט דחק להגיע לגישור לא קשורה לסיכויי הצלחת התביעה, אלא לסיבות אחרות שבית המשפט לא מעוניין בפרופיל גבוה ומעדיף פרופיל נמוך, כלומר מעדיף לא להכריע בעצמו בפסק דין. אין לי מספיק ידע עובדתי ולכן אני במצב ספקני ומשהה שיפוט. ייתכן שיש עיתונאים שלפחות לא בטוחים שבלאו התרשל אבל בטוחים שזינו ביצע עבירה אתית. ייתכן שאת בטוחה שלא ייתכן שעיתונאי סביר יטיל ספק שבלאו התרשל [וחמור מכך: בד בבד לא יטיל ספק שזינו כן ביצע עבירה אתית] אם יש בסיס לביטחון של מי מהנפשות הפועלות-אינני יודע.
מה שכן אני מסכים שהשאלה שלך הייתה במקומה. אתם העיתונאים מדוע שתקתם במקרה של בלאו. זו שאלה שטוב ששאלת כי מוצדק לצפות לתשובה. לכן, אני מסכים עם הפוסט הביקורתי כלפי העיתונאים האלה ואמפתי כלפי התסכול.
וצריך גם לשאול, אם יש עיתונאי שלא בטוח שבלאו התרשל, למה הוא לא בטוח? למה חשיפת המסמכים המקוריים היא לא רשלנות?
כאן רלבנטי לצטט את דליה דורנר, נשיאת מועצת העיתונות:
"אם אתה שואל אותי? לא שמרו טוב על המקור (ענת קם). השב״כ הגיע למקור כי הארץ פרסמו את המסמך. שרפו את ענת קם, אולי לא בכוונה". בשיחה עם nrg מעריב, הדגיש דורנר כי היא לא מותחת ביקורת על עיתון "הארץ", אלא מדגישה שיש צורך לשמור על המקור. "חבל שבזמנו פורסמו המסמכים המקוריים שחשפו את המקור, אבל אורי בלאו למעשה הסתבך בשל הרצון לשמור על המקור", הדגישה.
[מיה מנע, דורנר: עיתון הארץ לא שמר על ענת קם"]
דורנר גם טוענת כאן להפרדה בין קשר סיבתי עובדתי למשפטי. עובדתית הארץ שרף מקור. לא שמר על סודיות המקור. אבל מבחינת שאלת האחריות דורנר זהירה: אולי לא בכוונה, היא לא מותחת ביקורת. אולי היא זהירה מלחוות דעה משפטית בעניין שהוא סוב יודיצה, תלוי ועומד בתביעת הנזיקין שלך נגד הארץ ובלאו.
[אין לי מושג איפה תלויים ועומדים העניינים כרגע. האם הגישור צלח? האם נכשל? האם הוא עדיין בעיצומו? אם אין לך התנגדות לומר, אשמח לדעת]
ענת: בהעדר אופציית "צור קשר" אני מנצל את אופציית הטוקבק כדי לומר לך שקראתי כרגע ב"העין השביעית" על תביעתך לפיצוי מהמדינה בשל אי ביטול צו איסור יציאה מהארץ, ואני מאחל לך הצלחה מלאה בתביעה. איני מופתע מאדישותה המחפירה של הפרקליטה הדס פורר-גפני לאור בהמיותה כפי שנחשפה בפרשת גל בק המנוח. כאמור, בהצלחה!
אלון
נ"ב
אני ממליץ שתכתבי מכתב תלונה על התנהגות המאבטחים בנתב"ג.
בת זוגי, שאינה ישראלית ואינה יהודיה, זכתה פעם ליחס מזלזל וגס במיוחד ממחטטי המזוודות, ובעקבות תלונתה ננזפו בחומרה שני בודקים.
בפרשת ליאורה גלט-ברקוביץ ובגידת עתונאים באתיקה העתונאית חובה להזכיר את משה נוסבאום, שופר המשטרה בערוץ 2 (קוד-ניים "נשר"), שהעביר למפעיליו את המסמך שקיבל מברוך קרא, ובכך איפשר לשרלוק-הולמסים לזהות את מקור ההדלפה. במחשבה שניה, נוסבאום מעולם לא היה עתונאי של ממש.