אבירם זינו הוא טרף קל

בן אדם התאבד (כנראה, לא מעודכנת בתיאוריות הקונספירציה) וכולם נרעשים ונרגשים כי אולי הוא עשה את זה בגלל שהוא נחשף כמקור על ידי כתב מעריב אבירם זינו. אז נורא לא נעים וזה וכולם ממהרים להתנער מההתנהלות הלא תקינה שלו ואיך הוא העז לרוץ למח"ש עם צילומי מסך של סמסים שהוא קיבל. כך לדוגמה, כתבה רוני לינדר-גנץ, כתבת כלכלת הבריאות של דה מארקר, היום בטוויטר (הציוצים הם חלק משיחה, תתעלמו מהקטע שבו היא עונה לאנשים ושימו לב לפואנטה): "תיכנס ללינק, יש פה צילום מסך של הסמסים. ואם הוא מושחת הדרך היא לתחקר ולכתוב על כך, ולא להסגיר אותו כמקור". ועוד: "מיכאל, קרה שמקורות הטעו אותי. התמודדתי בלי להסגיר אותם. זה מעשה אנטי עיתונאי (שמזיק לכולנו – לשאר העיתונאים ולציבור)". גידי וייץ, אולי עיתונאי התחקירים הכי טוב בארץ (בלי צחוק): "ובמשחק הזה נטלו חלק כמה עיתונאים שנדמה כי בגדו בשליחותם, אם אי פעם הייתה להם כזו. אחד מהם, אבירם זינו ממעריב, הגיע לפני מספר שבועות למחלקה לחקירות שוטרים ומסר עדות נגד ברכה. בין השאר הוא הציג בחקירה התכתבות בווטסאפ בינו ובין ברכה, בה שיתף אותו בהתפתחות בחקירת ההוצאות המופרזות של מעונות ראש הממשלה. אותו עיתונאי – שכך שרף מקור, החטא המקצועי החמור מכולם – הגיש שבועות לפני כן מידע ליועץ המשפטי לממשלה ובו פרטים אינטימיים מאוד על אחד מבני משפחתו של ברכה".

(כל ההדגשות שלי)

עכשיו ילדים, התדעו לומר מה משותף לוייץ וללינדר-גנץ? נכון! שניהם עובדים בקבוצת הארץ דה מארקר. עיתון לאנשים חושבים שלא תמיד טורח לחשוב בעצמו. עיתון מקצועי, רציני, מכובד, ששני מקורות שלו נחשפו תוך שנים ספורות, אבל לעובדיו אין שום בעיה להכריז בראש חוצות איזה נזק נוראי גורמת חשיפה מקורות והנה, אדם שם קץ לחייו ופתאום כולם נורא מצקצקים כמה אבירם זינו היה לא בסדר.

מקהלת הצקצקנות הזו דממה כשהיה מדובר באחד משלהם. במישהו שקוראים לו בלאו ולא זינו. שהיה כתב של הארץ ושל כל העיר הלבנבנים והשמאלנים ולא של ווינט (אתרי חדשות עדיין נתפסים נחותים מול העיתונות המודפסת) ואחר כך של מעריב (שלא קשה לדמיין את עיקום האף של גוורדיית העיתונות הוותיקה ביחס אליו). ונכון, אני רק ישבתי בבית סוהר ולא יריתי בעצמי, וליאורה גלט-ברקוביץ רק איבדה את מקום עבודתה ואת השם הטוב שלה (וגם, נכון להיום, לא ירתה בעצמה). אבל הצקצקנות לא יכולה ולא צריכה להשמע רק במקרים שבהם התוצאה כל כך טראגית. היא חייבת להשמע, מכל קצוות הקשת העיתונאית, בזמן אמת, ואפשר גם קצת אחר כך. למשל, כשמקור שבעליל נפגע מהתנהלות כלי התקשורת עמו עבד מבקש איזשהו פיצוי על הסבל שעבר, לא להתחבא בחורים ולשאת עיניים השמימה ולסרב לסייע לו עם תצהירים, כי "זה לא קולגיאלי" וכי "אורי חבר שלי". זו חכמה קטנה מאוד להכנס באבירם זינו ולעמוד מאחורי אורי בלאו כאיש אחד, להעלותו לדרגת מרטיר נרדף שלטון רק בגלל שהוא עבד בבית אבות ארבעה חודשים (שלמים!), ולשכוח כל כך בקלות שלסיפור עיתונאי יש שני צדדים ובדרך כלל רק אחד מהם מסתכן.

אני משתתפת בצערה של משפחת ברכה ואין לי אלא לקוות שהדי מקהלת הצקצקנות הצדקנית יגיעו לאזני מקבלי ההחלטות שצריכים, אחת ולתמיד, לעגן את מערכת היחסים בין עיתונאי ומקור, להבהיר בדיוק מי חייב מה ואיך, ולזכור שלהגיש מסמכים שקיבלת ממקור לשב"כ לא שונה, בשום צורה ואופן, מלהראות צילומי מסך למח"ש.

תוספת מאוחרת:

אחרי שיחת חידוד עם חבר, אזכיר ששתי ערכאות משפטיות דחו את תביעתה של ליאורה גלט ברקוביץ נגד הארץ ופסקו שלא הייתה התרשלות בעבודתם של כתב הארץ דאז ברוך קרא ומערכת העיתון. יחד עם זאת, בית המשפט כן הניח כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הפרסום לבין חשיפת מקור ההדלפה, גם אם לא היה די בכך כדי להוכיח קשר סיבתי-משפטי (ואני חשבתי שדיוני הסיבתיות של יום הם מורכבים). ברור כי המקרים של גלט ברקוביץ, של אבירם זינו ושלי הם שונים, אבל היה לי חשוב להגיד שמאוד חבל שאת כל מה שאומרים וכותבים היום נגד אבירם זינו מעטים כתבו נגד אורי בלאו.