טוראי אלעד יעקב סלע שהדליף מספר פעמים מידע בזמן אמת על תנועת כוחות צה"ל לחבריו בגבעות נידון היום ל-45 חודשי מאסר בפועל, שכוללים כמובן את תשעת החודשים שהוא כבר יושב במעצר. כלומר, עם ניכוי שליש, הוא יישב שנתיים וחצי כולל הכל. לשם השוואה, ולידיעת הטוקבקיסטים הדבילים בווינט (אני דבילית יותר שאני בכלל טורחת לקרוא את התגובות): אני קיבלתי 54 חודשי מאסר אחרי שכבר ישבתי שנתיים במעצר בית. בהודעת דובר צה"ל מהיום נמסר שמעשיו של טוראי סלע (כן, הוא גם הורד לדרגת טוראי, תודה באמת שלי לפחות נתנו לשמור על הסמלת) פגעו בבטחון המדינה, בעוד במקרה שלי לא נקבע כך.
למען הסר ספק, אלמלא ההפחתה בעליון והקיצור של ועדת השחרורים הייתי עדיין יושבת בכלא. גזר הדין המלא שלי מסתיים במאי 2016.
בואו נשחק עוד קצת בהשוואות. מתי לאחרונה שמעתם על אלעד סלע? האם הגיעו עשרות מצלמות לכל אחד מהדיונים במשפטו? האם ראש השב"כ כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת בעניינו שאחריה פרצו במבזקים בכל ערוצי הטלוויזיה באמצע היום? האם עד סוף חייו יופיעו לו סעיפי ריגול חמור ברקורד הפלילי? לא, לא ולא.
הנה עוד השוואה קטנה: עורך הדין עדי קידר שייצג את סלע, אמר ש "מדובר בחייל טוב, בעל מוטיבציה רבה לשרת, שתרם רבות בשירותו". בחוו"ד השחרור שלי נכתב עליי: "רצינית, אחראית, יסודית, ביצעה תפקידה כקצינה". אני יכולה למצוא לא קצין ולא שניים שיעידו על התרומה שלי למערכת (סתם, לא, כולם פחדנים. אבל אני יודעת שהם חושבים את זה). זה השפיע במשהו על שיקול הדעת של המערכת? Hell no.
העונש שקיבלתי לא נגמר. אני עדיין לא מצליחה למצוא עבודה שתתאם את כישוריי וניסיוני (ליברל זה כיף, אבל לא מספיק). אנשים עדיין צועקים לי ברחוב "הנה המלשנית" או לחלופין מרשים לעצמם לפנות אליי בסופר בלי שיש לי מושג מי הם (קרה רק אתמול). אני עדיין שקועה בתביעה משפטית נגד העיתון שהסגיר אותי להחזרת ההוצאות העצומות שנגזרו על משפחתי בגלל הפרשה הזו כי אותי לא ייצג אף עורך דין מעמותה שכולכם מממנים באדיבות סעיף 46א'.
אז אולי, למרות שאני מתחרטת ומצטערת על המעשה שלי וכך אמשיך עד סוף חיי, עדיף היה שהייתי פוגעת בבטחון המדינה. מקבלים על זה פרס.
בהזדמנות זו, ממליצה לכולכם לבדוק מי קצין המודיעין שלקח למחשבו האישי רשימה של סוכנים פעילים של 504 שאך בנס לא הגיעה לידיים הלא נכונות (בהצלחה בלשכנע אותי שזו לא פגיעה בבטחון המדינה) ומה הוא קיבל. רמז: קידום.
anatkamm 
ענת, איתך בהרגשת ההתקוממות. העבירה על נסיבותיה של טוראי אלעד יעקב סלע חמורה משלך.
לגבי הסנקציות החברתיות שאת כותבת עליהן
ברשותך מספר מילים שלא קשורות לפוסט הזה אבל קשורות לפוסט אחר
על חטא
אני מבקש להכות על חטא ולחזור בי מחלק מהדברים שכתבתי בתגובה
לפוסט על הרשעת אהוד אולמרט.
טעיתי כאשר הצדקתי את הכרעת הדין בעניין הולילנד. לא השכלתי לראות אז כי היה ספק סביר וכי ראוי היה לזכותו בכל הקשור לפרשת הולילנד [להבדיל מפרשת הזרע בה הרשעתו נותרה על כנה].
על רוצה להודות במעוות שכתבתי אז
צודקת.
להוסיף חטא על פשע, כך אמר ב"חוננו" אחרי שסלע נעצר:
"גם היחס כלפי ענת קם שהעבירה אלפי מסמכים סודיים שסייעו לאויב היה בכפפות משי, ואילו כלפי החייל מבת עין, שאין מחלוקת שהוא לא סייע לשום אויב מאויבי ישראל מתנהלים בצורה מפחידה ומדאיגה."
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/688/775.html
צריך להבין שרוב האוכלוסיה רואה בעיתונות חוקרת "אויב" ובנערי גבעות "אוהב". כפפות משי, באמת.
אפשר להניח בצד את כל חוות הדעת וההתבטאויות של נציגי המערכת. בשורה התחתונה, החטא שלך בעיניהם כבד יותר כי סלע רק סדק את הדימוי של "הצבא הכי יעיל בעולם" (נערי גבעות מקרקסים אותם, חה), ואת סדקת את הדימוי הקדוש של "הצבא הכי מוסרי בעולם".
אני מת עליך. את הגיבורה שלי
לא יודע מה זה שווה לך, אבל מבחינתי, אזרח סטנדרטי- את גיבורה אמיתית. להעריץ את האומץ . והמוסר. האמת, רק בגלל מה שכתבת כאן חבל שאין לי כמה מיליונים, להקים עוד עיתון (מבחינתי את העורך הראשי…)
שחר, אזרח.
לשחר ושחר אזרח [מדובר באדם אחד או שניים?]
יש לי אמפתיה רבה לענת אבל כל השיח המייחס לה אומץ וגבורה נראה לי חסר בסיס.
לא כל מי שנוטל סיכון והסיכון גם מתממש והוא משלם מחיר הוא אמיץ או גיבור.
הוא יכול להיות נמהר, פזיז, אימפולסיבי, הרפתקני
אני לא טוען שענת לא אמיצה ולא גיבורה אבל אני לא חושב שיש לי ולרבים אחרים [אולי כולם חוץ מענת] בסיס לומר שכן.
\
אומץ או גבורה הם מעשים שאופיים הוא בלתי הדוניסטי. האמיצה או הגיבורה אינה נמשכת לסיכון, להיפך יש לה רתיעה מהסיכון והיא מתגברת [מכאן המילה "גבורה"] ומתאמצת [מכאן המילה "אומץ"] נוכח הרתיעה מהסיכון.
מי שנמשך לסיכון או לפחות לא נרתע ממנו הוא לא אמיץ ולא גיבור.
לפי ההתבטאויות של ענת לא מדובר באומץ או גבורה. מלבד זאת שאני לא מכיר התבטאות שהיא טענה על עצמה כך, היא אמרה שזה היה מעשה נמהר שרצתה לדפוק את הראש הקיר, מעשה שנעשה בלי לחשוב.
גם בפוסט הנוכחי מצופה מגיבורה או אמיצה שלא תכתוב "אני מצטערת ואצטער כל חיי". מצופה מהאמיץ והגיבור לומר שהוא מוכן להקריב ולשלם את המחיר עבור הערכים שהוא רוצה לקדם.
נניח שיש אומץ וגבורה האם זה ראוי לשבח? השיח הציבורי מייחס באופן אוטומטי שבח והערצה לאומץ וגבורה. אבל סליחה, מעשה אמיץ יכול להיות פסול מוסרית. גם שודד בנק יכול להיות אמיץ.
אני טוען שהחמירו עם ענת יתר על המידה ואני חושב שהמאסר לא היה מוצדק. אבל האם אפשר להצדיק את המעשה עצמו? האם ענת טועה כשהיא מתחרטת? אני בכלל לא בטוח שהיא טועה.
בסופו של דבר היו המון מסמכים שהוצאו מבלי שענת עיינה מה כתוב בהם, אם הם בכלל חושפים עוולות והאם הם מצדיקים את הסיכון שבהוצאתם מרשות הצבא.
האם אתם תומכים בשינוי החוק שכל חיילת תהיה רשאית על פי שיקול דעתה אם היא מזהה עוולות להוציא את המסמכים ולמסור לעיתונאי? מילא רק המסמכים שחושפים עוולות. האם החוק צריך להתיר להוציא המוני מסמכים "על עיוור"?
אני לא צריך אומץ וגבורה כדי לתת את מלוא האמפתיה. יש לי אמפתיה מלאה גם ללא אמיצים וגם ללא גיבורים. יש לי גם אמפתיה לאסירים ואסירים לשעבר המתקשים בחייהם שהם מתנחלים וחובשי כיפה למרות שאידיאולוגית אני מתנגד להשקפתם. יש לי אמפתיה לאסירים ואסירים לשעבר שהם פחדנים.
הקריטריון שלי לאמפתיה הוא מצוקה ולא אומץ, גבורה וכוח. אני לא פוטוריסט ולא פשיסט ואין לי בוז לפחדנות ואין לי הערצה לאומץ וגבורה באשר הם קיימים.
פוסט ארוך האם ענת אמיצה/גיבורה או לא, שבסופו התשובה "לא יודע" כתבתי בבלוג שלי
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=6875778
תגיד מה שתגיד ענת קם היא גיבורה, להיות עד לפשעים כנגד המוסר ולדווח עליהם כשברו לכולם הנורמה החברתית היא שהכל תקין ולא מדברים על זה, זה אומץ. מידת המחיר או הסיבה שבגינה אתה פעול היא לא פקטור לדעתי. פעולה אמיצה על פי דעתי היא פעולה שאדם אחר לא היה בחור לעשות כאשר ברו שזה הדבר הנכון לעשות. רק על סמך מה שעיתון הארץ פרסם בעצמו מגיע לקם פרס ישראל.
אנו חלוקים על ההגדרה וההמשגה [קונצפטואליזציה] של אומץ וגבורה.
הפרת נורמה חברתית [במקרה הזה גם נורמה חוקית-משפטית] באופן חריג היא נון קונפורמיזם או מרדנות אבל נון קונפורמיזם ומרדנות ואומץ/גבורה הם מושגית דברים שונים. הם לא חיבים להיות שונים, היות וייתכן מעשה נון קונפורמיסטי ומרדני שהוא גם מתוך אומץ/גבורה אבל לא תמיד ולא בהכרח. נון קונפורמיזם ומרדנות כאשר הם מתוך נטייה או תשוקה או צורך הפ נון קונפורמיזם ומרדנות שאינם אומץ/גבורה.
לעשות משהו נון קונפורמיסטי ומרדני שאינו אומץ/גבורה זה לא סתירה במושג.
יש קשר מהותי-מושגי בין האומץ/גבורה לבין הפחד. יש פחדן או אדם שפוחד ויש אדם שהוא לא אמיץ/גיבור וגם לא פחדן ולא פוחד. האם אדם לא אמיץ/גיבור ולא פוחד לא יכול להיות נון קונפורמיסט ומרדן? הוא לא יכול לבצע עבירה כזו? אני לא רואה טעם למה לא. הוא יכול להזדהות מוסרית עם חשיפת עוולות, הוא יכול להיות בעל נטיה ומשיכה לחשוף עוולות [אבל בכך הוא לא מתגבר על פחד] והוא יכול לא לפחד שיתפסו אותו כי הצבא לא ירגיש בחסרון המסמכים [הם לא נגנבו אלא הועתקו] והאדם סומך על העיתונאי שלא יפר את החיסיון העיתונאי ולכן לא חושש שהוא ייתפס. במצב כזה אין התגברות על פחד ולכן אין אומץ/גבורה.
אני לא יודע לגביך, אבל יש לי ביקורת על האופן בו השיח מייחס אומץ וגבורה לבני אדם [כך גם לגבי ייחוס פחדנות לבני אדם]. . למה על אתי אלון לא אומרים שהיא אמיצה וגיבורה? האם היא לא נטלה סיכון שתיתפס ותיענש? לפי עדותה בשלב מסוים לפחות היא ידעה שזה עניין של זמן עד שיתפסו אותה. גם לגביה רוב בני האדם לא היו עושים את מה שעשתה. נכון שהיא לא ניסתה לחשוף פגיעות בפלשתינאים, אבל היא ניסתה למנוע פגיעה באחיה. נאמנות לקרובי משפחה זהו לא ערך מוסרי?
שלא לדבר על כך שאומץ גבורה לא תלויים בערך מוסרי. גם אדם שמשתלט על המדינה והוא דיקטטור עריץ, טירן יכול להשתלט עליה תוך הפגנת אומץ וגבורה באופן בו הוא מסתכן.
אני חושב שיש אמת בפסוק "איזהו הגיבור הכובש את יצרו" איזה יצר הגיבור כובש? את יצר הפחד לברוח ולהירתע מהסיכון העומד לפניו. הוא גובר [לכן הוא גיבור] על היצר לא להסתכן או לא להינזק. לעומת זאת אדם חריג נון קונפורמיסט, מרדן לא בהכרח כובש את יצרו. יכול להיות שהוא פועל מתוך ייצריות. יצר המרדנות, יצר החשיפה של עוולות, יצר ההתקוממות נגד עוולות. .
נ.ב
לפי ההגדרה שלך אומץ לב וגבורה מנותקים מהקשר של פחד. לפי הגדרתך אדם יכול להשתוקק לסיכון, לא לחשוב שיש סיכון, לגמד אותו ולכן הוא לא פוחד כלל אלא משתוקק לפעולה המסוכנת העיקר שהוא חריג והוא צודק וזה תנאי מספיק לאומץ לב וגבורה.
למעשה אתה טוען שלהיות חריג וצודק זהו תנאי מספיק לאומץ וגבורה. לדעתי לא. להיות חריג פירושו לא להיות קונפורמי ולהיות צודק פירושו להיות מספיק נבון לזהות את הדבר הנכון.
אדם שיודע לזהות את המעשה הנכון באופן חריג יכול להשתוקק למעשה הזה או לפחות לא לפחד ממנו ואז הוא לא גיבור ולא אמיץ, אלא יודע לזהות את הנכון באופן חריג.
על מה אתה משבח את האדם החריג והנבון? על כך שהוא מספיק נבון כדי לא ללכת עם העדר.
אז מה התוספת אמיץ וגיבור מוסיפה כאן? בהנחה שלהיות נבון ולהיות אמיץ/גיבור הם לא מילים נרדפות [לא סינונימים] אז הנבון שיודע מתי צריך להיות חריג מבטא את התבונה שלו. לבטא אומץ וגבורה זה משהו נוסף ולא שקול [אקביבלנטי] לביטוי התבונה באופן חריג.
לפי גישתך אין הבחנה בין אדם שמזהה בתבונתו שנחוץ מעשה חריג והוא משתוקק לעשותו ולא פוחד לבין האדם שבנוסף גם מתמודד עם פחד ומתגבר עליו. לדעתי, ההבחנה בין השניים היא משמעותית והמילים אומץ וגבורה מבטאות את ההבדל הזה.
אבל מעבר לכל זה נראה שגם אני וגם ענת חולקים עליך לגבי תבונת המעשה אם ענת מצטערת על המעשה משמע שהיא לא חושבת שהיה זה מן התבונה לעשותו. אחרת למה להצטער עליו? אפשר להצטער על המחיר והעונש בלי להצטער על המעשה.
השיר "אם תבואו לקחת אותי" מדבר על מאסר צפוי, מבטא משהו יותר קרוב לאומץ כי שם יש את צידוק המחיר בעיניים פקוחות. ההקשר של השיר הזה הוא אסירים פוליטיים במשטר הסובייטי
ראשית, פוסט מצוין.
שנית, סעיף 46א' לאיזה חוק?
פקודת מס הכנסה
אני מאמינה כי אותך הענישו (צ"ל התעללו בך) קשות בשל פרסום העניין באמצעי התקשורת וגם בשל התגובות הטיפשיות ביותר של שאר האוכלוסיה בישראל.
מדינה של אוכלוסיה של מתחזים ופחדנים שמחשיבים את עצמם כהעליונים שבגזע האנושי ופוסלים את כל שאר העולם.
ראש הממשלה: זהירות! אזרחי מדינת ישראל. פרעה בא לקחת אתכם! רק אני אגן עליכם! הצביעו לי (ולשאר חברי הגנבים)!
כן אומר לך זאת, נחשפתי לראשונה לפרשה שלך רק במעידה על תוצה שגויה במנוע חיפוש, והתרשמתי כי את בחורה מצוינת. מזה למעלה מעשור שאני כבר לא צופה בטמבלויזיה (idiot-obx), למעט סרטים לפי דרישתי, לא מאזינה לרדיו ואף לא מעלעלת בעיתונים. אין חדש בעיתונות, ולעולם לא יהיה; הכל אותו דבר, הסיפורים הם אותם סיפורים, בסדר קבוע כדי לחשל ולעצב את המנטליות של האוכלוסיה, וחבל שההמון במדינה זו טיפש מספיק כדי להיות לצאן ובקר לעיתונות הישראלית.
אני נולדתי במדינה הלא נכונה.
תיקון לתגובה שלי:
פסקה 4: כן אומר לך זאת, *לפני כשבועיים*, נחשפתי לראשונה לפרשה שלך רק במעידה על *תוצאה* שגויה
.
מצטער לקלקל לך קצת בעובדות (ובלי קשר לכך שהעונש שהחייל הזה קיבל מגוחך ושערורייתי) :
1. את נשפטת בבית משפט אזרחי עם אפשרות לערעור לעליון שהפחית לך את העונש ל3 שנים , בשעה שהחייל נשפט לכמעט 4 שנים בבית דין צבאי בלי אפשרות להגיע לעליון ולקבל הפחתה .
2. החייל יושב בבית מעצר , ואילו את ישבת במעצר בית , מ לעשות שבשעתו ההלכה היתה שמעצרי בית לא נזקפו כימי מעצר ולכן לא הופחתו מהעונש , היום ההלכה שונה וניתן להפחית מעצר בית מהעונש על פי שיקול דעת השופט/ים
3. לגבי מה שאת עוברת בחיי היום יום , אני מצטער על כך (לא שזה עוזר או מנחם) , אבל מה לעשות שהתיק היה בעל הד ציבורי ורוב הציבור איננו בברנז'ה שמחבקת אותך , זה עצוב או מצער שהציבור איננו בוגר דיו להבין את הביטוי "שילם את חובו לחברה" , אבל זהו המצב ואת אינך יוצאת דופן בהיבט זה .
בסופו של דבר אני אישית חושב שטעית במעשייך , אבל יחד עם זה נגרם לך גם עוול , במיוחד מצד עיתון הארץ ואורי בלאו (מאחל לך בהצלחה במשפט איתם), אבל גם הגזימו בענישה שלך ובדרך בה כל העניין טופל ע"י השב"כ והפרקליטות , לקחו בחורה צעירה ועל הגב של עשו יראו ויראו . בכל אופן בהצלחה בהמשך
רוצה עובדות? הנה עובדות.
1. אני נשפטתי בבית משפט אזרחי מכל מיני סיבות שעד היום אפשר לתהות בעניינן (עקרונית יכולתי להשפט בבית דין צבאי, כי החלק העיקרי של העבירה שלי [מסירת הדיסק און קי לאורי בלאו] בוצע בשטחים [במהלך נסיעה על כביש 443], שם הריבון הוא אלוף הפיקוד). זה לא רלוונטי לחומרת העונש. מלבד זאת, אחת הסיבות שהתיק שלי התארך כל כך, היא כי היו דיונים ממושכים במסגרת הטיעונים לעונש. למה? כי בניסיון להגיע להסכמה על העונש בדיוני עסקת הטיעון שלי (על סעיפי ההרשעה הסכמנו די מהר, בדיעבד בטעות) שי ניצן אמר שעל פחות מעשר שנים הוא לא חותם (כן, ידידיי המתנחלים. שי ניצן הסמולני). עם אלעד סלע הפרקליטות הסכימה מראש על עונש פחות חמור משמעותית.
2. אכן ישבתי במעצר בית ולא במעצר. א. לשונאים שלי אני לא מאחלת את השנתיים האלה (הוא במעצר רק תשעה חודשים). ב. גם "בשעתו" (זה כולה חמש-שש שנים, לא עשרים) הייתה בסמכות השופטים ושיקול דעתם האפשרות לכלול את מעצר הבית כחלק מהעונש כאילו היה מעצר מלא. הם בחרו שלא לעשות זאת.
3. אני כן יוצאת דופן בהיבט הזה. זו בדיוק הנקודה שלי שפספסת. חומרת העונש שלי היא תוצאה ישירה של הפרופיל הגבוה שבו נוהל המשפט שלי ואני מנגידה את זה קטגורית לפרופיל הנמוך שבו נוהל התיק של אלעד סלע שהשליך ישירות על קולת העונש שלו. השב"כ יצר כזה בילד אפ לתיק שלי שלשופטים לא הייתה ברירה אלא להחמיר איתי. איפה הם היו במקרה של חפרפרת תג המחיר הזו?
אבל היי, אתה תמיד מוזמן לתקן אותי בעובדות. שנוגעות. לחיים. שלי.
> 1. את נשפטת בבית משפט אזרחי עם אפשרות לערעור לעליון שהפחית לך את העונש ל3 שנים , בשעה שהחייל נשפט לכמעט 4 שנים בבית דין צבאי בלי אפשרות להגיע לעליון ולקבל הפחתה .
עדי, נוכח הפסקה שלעיל, אני מניחה כי אינך עו"ד, או עו"ד בלי ניסיון, וכי אינך יודע מה זה בימ"ש במדינת ישראל. ולמעט הערתי בתגובה זו, לא אמשיך לדון בעניין.
אומנם, המשפט של הגב' קם היה חשוף ליותר ציבורי וככזה יש לצפות כי יתנהל, בשאיפה, עם כמות פגמים מעטה, אבל, עדיין, בתי משפט במדינת ישראל עושים כרצונם, כאילו כל שופט הינו שר ואף דיקטטור לעצמו.
אעיר גם, כי אפילו אם משפט מקבל כיסוי תקשורתי, רוב הציבור לא יהיה חשוף לרוב העובדות והעו"ד, יצעקו ויבכו כמה שרק ירצו, יכשלו לדווח לציבור על עוולות, גדולים ככל שיהיו, אשר נעשו במהלך המשפט ע"י המדינה (בימ"ש, משטרה, תביעות, צבא או פרקליטות).
אין באמת בתי משפט בישראל.
לא אטען כי בתי משפט בישראל הם קזינו, אך כן אטען כי זוהי תחושתי בכל פעם בה אני מתנהלת בתוך בית משפט במדינה.
לעדי
לדעתי לא צריך להיות הבדל בענישה על אותה עבירה בנסיבות דומות בין בית משפט אזרחי לבית דין צבאי. ענישה צריכה להיקבע לפי: תובנות כלליות על צידוקי הענישה ועל היבטים אמפיריים של יעילותה, לפי מאפיינים אמפיריים של התופעה העבריינית הספציפית בחברה, לפי היבטים אינדיבידואלים של הנאשמת, לפי חומרת העבירה וחומרת נסיבותיה. אופי בית המשפט לא קשור לכל אלה.
לגבי שינוי המצב המשפטי לעניין קיזוז מעצר הבית בתקופת עונש המאסר צריך להבדיל בין שינוי המצב החקיקתי [בחקיקה ראשית] לשינוי ההלכה בפסיקה מבחינת התקדימים.
מבחינת החוק לא חל שינוי מאז המקרה של ענת עד היום ואז כמו היום עמד בתוקפו סעיף 43 לחוק העונשין: "מי שנידון למאסר תיחשב תקופת מאסרו מיום גזר הדין, אם לא הורה בית המשפט אחרת"
כלומר, הן במעצר בית והן במעצר, סמכות הקיזוז היא סמכות רשות שבשיקול דעת בית המשפט ולא סמכות חובה.
כידוע, המשפט הוא לא רק חוקים אלא גם פסיקה. האם חל שינוי בהלכה המשפטית לגבי הקיזוז מאז המקרה של ענת עד היום? אני לא יודע. אתה יודע?
בכל מקרה גם בהנחה שהמצב המשפטי אז היה שונה הרי שמצב משפטי אינו תורה משמיים, אלא משהו שנקבע ע"י בני אדם. אפשר להעביר ביקורת ולהתקומם למה בני אדם החליטו אז על מצב משפטי כפי שהיה.
אני מסכים שכאשר שאר התנאים שווים Ceteris paribus מעצר בית עדיף על מעצר. אבל המצב כבר לא ברור כאשר שאר התנאים לא שווים, למשל כאשר מעצר הבית יותר ארוך מהמעצר. האם היית אומר שעשר שנים מעצר בית עדיפות על חצי שנת מעצר?
אני בכלל לא בטוח שתשעה חודשי מעצר גרועים משנתיים מעצר בית. גם במעצר בית יש הגבלה של חופש תנועה ושל החירות והיכולת ליהנות מהיצע הנאות החיים בחוץ לא קיימת בנוסף למצוקה של שעמום וחסך בגירויים בבית. גם עצם הידיעה שהחיים מתבזבזים לך בתקופה שבה צעירים מבלים, מתמסדים בעבודה ובמשפחה ואתה חי רק פעם אחת ולא יחזירו לך את התקופה שהלכה ולא תשוב ומסביב אתה רואה צעירים בגילך נהנים, מבלים, מתקדמים אז גם למשך הזמן של החסכים והמכאובים האלה יש משמעות.
מעבר לעובדה שרגישות למעצר הבית או למעצר גם יכולה להיות שונה אינדיבידואלית. בסופו של דבר אם אתה במעצר בית שנתיים וסובל או אולי גם בדיכאון לפעמים, אז הסיוט שלך נמשך שנתיים ולא תשעה חודשים.
בל נשכח שסלע לא יעביר את ההפרש בין תשעה חודשים לבין שנתיים במעצר בית, אלא הוא יעביר את ההפרש הזה בחופש מלא. אילו סלע היה נמצא שנתיים במעצר בית ללא קיזוז תקופת החופש שלו הייתה קצרה יותר.
היות ואין לנו חיים ספייר אז הפער הזה הוא לא זניח. בשנות העשרים לחייך אתה צעיר, בריא, עדיין אין לך משפחה וככל שאתה מתבגר מצטמצם פרק הזמן העומד לרשותך, כשאתה בריא ורווק ללא ילדים ואצל נשים כידוע יש גם שעון ביולוגי אם הן רוצות להיות אימהות ביולוגיות לילדים [גיל הפוריות] אז יש גם משמעות לכמה זמן מתבזבז בתקופה הזאת של חייך. כמה זמן נותר לך להנות מחיי רווקות צעירה.
שלא לדבר על השאלה כמה זמן אם בכלל נשאר לך לחלוק את חיי החופש עם הורים שלא נעשים יותר צעירים וכאשר הם חולים אז אתה מוגבל לחלוק את חייך עם התקופה הקשה של המחלה ואף לחלוק איתם את התקופה האחרונה של חייהם.
לא ברור לי איך הטענה "אבל זה המצב" מהווה תשובה לביקורת. כל העניין בביקורת ובהתקוממות שטוענים שהמצב הוא לא ראוי. ענת לא עשתה סקירה אמפירית וטענה שהמצב היה שונה מבחינת המצוי. הטענה הייתה שהמצוי הוא לא הרצוי ולא הראוי. כשטוענים את זה ואתה משיב "אבל זה המצב" אתה מדגיש את המצוי, אבל מתעלם מהטענה שיש פער בין המצוי לרצוי.
ודאי שהיו סיבות לכך שענת קיבלה יחס כזה. אבל ענת לא מתקוממת נגד הסיבות, אלא נגד הטעמים המצדיקים יחס שונה. יש הבדל בין סיבה [cause] לבין טעם [reason]. היתה סיבה ליחס שונה אבל לא היה לכך טעם.
ענת אולי לא יוצאת דופן מבחינה זאת שנאשמים בפרופיל ציבורי-תקשורתי גבוה מקבלים עונשים יותר חמורים אבל גם זו לא תשובה טובה היות ו-:
1. הביקורת היא לגבי הצדקת ההבדל בין פרופיל ציבורי גבוה לענת ופרופיל ציבורי נמוך לאלעד. למה מלכתחילה צריך להיות הבדל בפרופיל הציבורי?
2. למה בכלל מוצדק שבפרופיל ציבורי גבוה תהיה החמרה בענישה? האם אין כאן כניעה לפופוליזם? מכך שענת לא יוצאת דופן מהבחינה הזאת לא נובע שכל השיטה לא פגומה. יכול להיות שגם לגבי האחרים לא צריכים להחמיר בפרופיל ציבורי גבוה. יכול להיות שהבעיה היא בעיקרון או בשיטה.
אני קורא עכשיו את התמלול מהחקירה שלך בשב"כ ודמעות יורדות לי מאיך שהם מרמים אותך ולא אכפת להם שאת עונה להם ממש ביושר. התמיכה בלב שלי לא עוזרת אבל אני מקווה שתתגברי על העבר ושיהיו לך חיים מאושרים ומוצלחים