מכתב להוריו של אלאור אזריה

שהיום סוף סוף התירו לפרסום את שמו אחרי שכל עמישראל יודע אותו כבר חודש (ואפילו בלי עזרתה של ג'ודית מילר).

הולכים לעבור עליכם ימים מאוד קשים. כבר עכשיו אתם בטח מוצפים באנשים שמתיימרים לנסות לעזור ובתוך המהומה אתם בקושי מוצאים את עצמכם. רק לחלק קטן מהם באמת אכפת מכם ומהבן שלכם. השאר מנסים לתפוס טרמפ על משהו, או לגעת בתהילה דרך קירבה למישהו בכותרות (היוש רותם טוני), או סתם להרגיש טוב עם עצמם כי הם עושים משהו טוב.

מניסיון דל עם להיות בכותרות, עצתי לכם – אל תתנו להם. מחר עתידה להתקיים עצרת תמיכה בבן שלכם שכנראה תעסוק במיליון דברים שאינם הבן שלכם, הקושי שלו (בית סוהר זה לא פיקניק) או הקושי שלכם. אל תתנו לגופים אינטרסנטיים להפוך את הבן שלכם לסמל למשהו שאולי אינכם מאמינים בו. אל תתנו לאנשים לחבק אותו חיבוק דוב שרק יזיק לו.

למען הסר ספק: עמדותיי הפוליטיות ידועות ואין שום סיכוי בעולם שאני תומכת במעשה בו הבן שלכם מואשם. אבל א. בית המשפט טרם הרשיע אותו והאמינו לי שאני יודעת מהו נזקו של בית משפט ציבורי. ב. זה לא קשור כהוא זה לקושי האנושי האמיתי שאתם חווים. כי די בקרוב פרשה אחרת תדחק את הבן שלכם מהכותרות, אבל הוא כנראה עדיין יהיה בכלא. כל הגורמים שמכרכרים סביבכם עכשיו יעברו לכוכב הכותרות הבא ואתם עדיין תצטרכו להפקיד לו כסף קנטינה ולהתמודד עם מבטים של אנשים ברחוב.

המצוקה שלכם אמיתית ואני מבינה אותה ומזדהה איתה. אני גם לגמרי מקבלת את התמיכה הבלתי מסויגת שלכם בו. כך ראוי. אני מקווה בשבילכם, כבני אדם, שזה יעבור לכם בקלות ככל האפשר, ושתדעו לתת לסערה ולמי שרוצה לגזור ממנה קופון לחלוף מעליכם.

(כל הנ"ל מופנה גם למשפחות של הנאשמים ברצח בדומא ושאר עצורי המחלקה היהודית שהשב"כ נהנה לאונן עליהם בתקשורת)

ע.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “מכתב להוריו של אלאור אזריה

  1. ענת, קודם כל מזל טוב ליום הולדתך

    אני מזדהה עם המכתב והעצות. גם אני כמובן מחזיק באיסור לפגוע, קל וחומר להרוג, מחבל מנוטרל, איסור שהוא בראש וראשונה מוסרי ורק בעקבות זאת משפטי-פלילי.

    ללא סתירה לאמור, אני מחזיק בחזקת החפות במובן הרחב, החברתי של התייחסות לחשוד ולנאשם כאל חף כל עוד לא נקבעה אשמתו ע"י בית משפט מוסמך.

    ועוד ללא סתירה לאמור, יש לי את מלוא האמפתיה לאדם שמוצא את עצמו מאחורי סורג ובריח והאמפתיה הזאת היא בלתי תלויה בכך שלא נסתרה חזקת החפות שלו. גם אם יורשע וגם אם אסכים עם צדקת ההרשעה יש לי אמפתיה כלפיו, לא בגלל סוג המעשה ונסיבותיו [הריגת מחבל] אלא בשל המצוקה שהוא נמצא בה.

    כמובן, אני תומך בפרקטיקה הראויה שהוריו ומשפחתו תומכים בו.

    הערה אחת שהיא יותר תוספת מאשר התנגדות: לגבי "סתם להרגיש טוב עם עצמם כי הם עושים משהו טוב."

    כאשר אדם עוזר לזולת, אין בהכרח סתירה בין רצונו שלזולת יהיה טוב לרצונו שלו עצמו יהיה טוב. אדם יכול לומר, אני רוצה שיהיה לי טוב אבל הטוב שלי מותנה בכך שלזולת יהיה טוב.
    לא שלא אכפת לו מהאדם שהוא עוזר לו, אלא כדי לעשות לעצמו טוב לעצמו הוא צריך שיהיה לו אכפת מהזולת. בלי שיהיה לו אכפת מהזולת הוא גם לא ישיג את הטוב לעצמו.

    אני לא מסכים עם מה שקאנט הסיק מההבחנה בין מעשה בהתאם לחובה למעשה מתוך החובה [או לשם החובה] כאילו אדם שמונע מתוך רצון להרגיש טוב עם עצמו, אז אין לכך ערך מוסרי. כאילו העזרה היחידה שהיא בעלת ערך היא עזרה של הקרבה ומי שעוזר מבלי לבצע הקרבה לא עוזר באמת.

    לדעתי בעולם שבו בני אדם לא ירגישו טוב עם עצמם בעקבות סיוע לזולת יהיה בו פחות סיוע מאשר בעולם שבו בני אדם מרגישים טוב עם עצמם בעקבות סיוע.

    בנוסף, אני מאמין שרק לתוצאות יש משמעות במוסר. אם יש אדם שמרבה לעזור מבחינה כמותית והוא גם עוזר היטב מבחינה איכותית, אז הוא אדם טוב ומוסרי גם אם המוטיבציה שלו היא טוב לעצמו.

    בהזדמנות זו, אני ממליץ על ספר שמציג עמדה שונה והפוכה לזו של קאנט, על הערך של רגשות אלטרואיסטים וחברות:
    Lawrence Blum Friendship, Altruism and Morality

    • למה אתה יוצא מתוך הנחה שבני אדם לא סובלים מכך שהחופש והחירות שלהם מוגבלים גם אם ההגבלה הזאת היא במחנה צבאי, או בסיס צברי ולא בבית כלא. אפשר להסכים שתנאי הכליאה נוחים יותר במחנה מאשר בבית הסוהר, אבל זו טענה יחסית ולא מוחלטת. יחסית לכלא תנאי הכליאה יותר נוחים ולא שהם נוחים כפי שחיי חופש נוחים.

      חופש התנועה שלו מוגבל, הוא לא חופשי להיפגש עם מי שהוא רוצה בזמן שנוח לו, הוא לא חופשי לצאת לבלות לים, לקולנוע, למסעדות ובתי קפה, הוא לא חופשי לטייל ברחבי הארץ.

      מעבר לכך, הדבר תלוי באישיות ואופי האדם. יש בני אדם שלוקחים בקלות ויש בני אדם, שלוקחים קשה. יש בני אדם, שכיף להם להיות עם החב'רה בבסיס סגור ויש בני אדם "לחוצי בית" שעבורם הכליאה הזאת היא סיוט. ראיתי בצבא חיילים ממררים בבכי מר על כך, שהם הוגרלו להישאר בחג בבסיס אפילו לא כעונש. מצד שני אולי גם מאחורי סורג ובריח יכולה להיות אווירה של חב'רה והווי חברתי כך, שהדברים הם לא שחור ולבן והם מורכבים מבחינת השפעתם על מצב הרוח והמצב הנפשי.

      מעבר לכך, הנחה סבירה היא, שאלאור נמצא במצב פסיכולוגי לא טוב מעצם העובדה שחרב ההרשעה ועונש מאסר מתהפכת מעל ראשו. כאשר אדם ממילא במצב רוח לא טוב, דווקא אז יש חשיבות רבה יותר לכל הקלה באיכות החיים שלו ומצד שני לכל קושי נוסף כגון הקושי הכרוך בכך שהוא כלוא במחנה ולא חופשי ולא בחיק משפחתו או בחברת חבריו וידידיו שהם לא מתוך המחנה.

      לבסוף, אם הוא כן נהנה מהמעצר הפתוח שיהיה לו בכיף. מעצר אינו אמור להיות עונש וגם לא מקדמה על חשבון העונש. מאסר הוא עונש והוא לא אמור להיות קיטנה, אבל מעצר הוא אקט לא עונשי. אין בעיה שמעצרים יחוו בתור קיטנה [אבל כאמור הם לא]

  2. הערה לגבי "דעותי הפוליטיות ידועות"

    אני הייתי כותב "דעותי המוסריות ידועות". אילו היה מדובר בטרוריסט יהודי שנוטרל אני מניח שגם אז היית מסכימה שאין לפגוע בו.

    לדעתי לא לפגוע בטרוריסט מנוטרל זו סוגיה מוסרית ולא פוליטית. לדעתי זה עצוב שבישראל מחלוקת האם לא לפגוע במחבל מנוטרל היא מחלוקת פוליטית. על כך שלא פוגעים במחבל מנוטרל אמורה להיות הסכמה בין ניצים ליונים [שבישראל מכנים אותם בטעות ימין ושמאל. ימין ושמאל חלים על דעות בנושאים כלכליים לכן ענת לדעתי היא ימנית ולא שמאלית].

    לא לפגוע במחבל מנוטרל זו נורמה שהיא חלק מבסיס המשטר והמבנה הבסיסי של החברה של דמוקרטיה ליברלית וזכויות אדם. בני אדם דמוקרטים ליברלים לא אמורים להתווכח על זה גם אם הם ניציים בהשקפתם.

    אפשר להתווכח האם נכון לוותר על רמת הגולן במסגרת הסכם שלו. זהו ויכוח שבני אדם סבירים שכולם דמוקרטים ליברלים יכולים להיות חלוקים.

    אבל, לא לעשות לינץ באדם מנוטרל, בני אדם סבירים לא אמורים להיות חלוקים על כך. העובדה שבישראל גם שאלה זאת היא במחלוקת פוליטית מצביעה על המחלה של החברה הישראלית שבה הפלוראליזם חורג מהפלוראליזם הסביר.

    זו לא אמורה להיות שאלה פוליטית במובן זה שהתשובה אינה שונה אילו היה מדובר במחבל יהודי, שנוטרל לאחר שפגע בפלשתינים, שגם בו אסור היה לפגוע לאחר שנוטרל. לכן, לא לפגוע במחבל פלשתיני היא נורמה לא בשל הדעה הפוליטית אלא בשל הדעה המוסרית. לכל הרוחות, "ימניים" אמורים להסכים לזה. יש "ימניים" שמסכימים לזה, אבל למרבה הצער לא כולם.

  3. שלום ענת.
    בשרותי הצבאי הייתי בחברון כ-7 חודשים. בין השאר גם שעות רבות בצומת בו התרחש האירוע, בעליה החדה לכיוון תל-רומידה אם את מכירה.
    כאחד שהיה שם (ובלי קשר, גם התאהב במקום ובתושביו היהודים) אני חושב שכדאי שנזכור דבר פשוט-
    לא חשוב אם אתה שם כדי לתקן את העולם, כדי להיות סופרמן או פשוט כדי להעביר את ה3 שנים שלך בשלום תוך יסורי מצפון על תעסוקתך המבצעית ביו"ש-
    תנאי הפתיחה שם נמוכים מאד, והסיכוי שתצליח באחת מהמשימות שלך, הנ"ל, קלוש להחריד.

    כמו כן, אני חדש יחסית בתחום המחשבים והאינטרנט ולא מבין בזה הרבה. אני מניח שזאת הסיבה שלא מצאתי את הכתובת אימייל שלך בבלוג.
    בכל אופן, אשמח שתירצי עימי קשר.
    אם לא תמצאי את האימייל שלי בדרכים היצירתיות שלך פה דרך התגובה שלי- אשמח לתת לך אותו.
    בברכה,
    אלעד (לעת עתה) 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s