אופטימיות זהירה

אתר ערוץ 7 דיווח היום בתדהמה וזעזוע כי בתיכון ליד"ה היוקרתי שבירושלים זוכרים "שכול" פלסטיני (המרכאות במקור) וביום הזכרון ערך טקס משותף עם משפחה פלסטינית שבתה חוסלה בכפר ענתא, ביוזמת פורום המשפחות השכולות. על פי הדיווח, לתלמידים ניתנה אופציה לא להשתתף בטקס (ראוי ומכובד) ולהשתתף בדיון עם המורה לאזרחות במקום. הם לא הסתפקו בכך ודרשו לבטל את האירוע אך ללא הועיל, כך לפי עדויות תלמידים שסירבו להזדהות בשמם (פחדנים).

ולמה אופטימיות?

לפני הרבה שנים, בחורף 2003, הייתי שותפה לארגון מסיבת כריסמוכה באותו תיכון מושמץ. המסורת באותן שנים הייתה שאת מסיבת החנוכה השנתית מארגנים תלמידי י"ב על פי נושא מסוים ואנחנו בחרנו לערוך מסיבת חג מולד. גם כי היו לנו תלמידים נוצרים בשכבה, וגם כי חג המולד הוא מזמן לא חג דתי אלא חג צבעוני ונחמד של תרבות המערב כולה שאנחנו שואפים להשתייך אליה. ארגנו עץ אשוח (מפלסטיק, אבל הוא היה מהמם) וקישטנו את רחבת חדר המורים שבה חגגנו בהתאם לנהוג, כפי שראינו כולנו (בקנאה) בכל הסרטים והסדרות האמריקאיות שצפינו בהם.

בסוף השבוע שלאחר מכן דיווח כתב "כל הזמן" דאז אילן ליאור כי "התלמידים הירושלמים בחרו לחגוג עם עץ אשוח" (לא מצאתי את הדיווח המקורי, כאן יש העתקה ופולואפ של "בחדרי חרדים"). ביום ראשון מיד אחר כך פורסם דיווח גם במעריב הארצי בנושא, ובמהלך אותו שבוע גם רזי ברקאי בגל"צ התייחס לנושא ואף העלה לשידור את שפחתכם הנאמנה להגן על ההחלטה לערוך את המסיבה. מערכת החינוך נכנסה לכוננות; היעלה על הדעת שתיכון ישראלי יחגוג את יום הולדתו של יש"ו שר"י?!

ועדת החינוך של הכנסת מיהרה להתכנס בעקבות פנייתה של חברת הכנסת גילה פינקלשטיין מהמפד"ל (זוכרים?) שהביעה את זעזועה מהאירוע חזור והבע. מנהל בית הספר ד"ר גלעד אמיר התייצב לדיון בועדה לומר דברי סנגוריה על תלמידיו הסוררים (שבימים כתיקונם ניסה לאלפם ללא הרבה הצלחה) אבל לא הרבה קרה מאז. זכינו לחומר להצגת הסיום ולסיפור נחמד לנכדים.

מה שכן קרה מאז הוא שמסיבות חג מולד (כריסמס, בלע"ז) הפכו לדבר שבשגרה במדינת היהודים. בכל דצמבר, ליד נרות חנוכה, כל מקום מקושט באיילים ואשוחים וחליפות סנטה קלאוס אינן מחזה נדיר. מה הלקח מזה? שאולי, שוב, התיכון שליד האוניברסיטה היה חלוץ במעשיו והיה לראשון שציין באומץ משהו שיהפוך מעתה להרגל בכל מקום ציבורי – טקסי זכרון משותפים לנו לשכנינו על האובדן שחוו שני הצדדים בסכסוך מיותר ששניהם שותפים לו וקרבנות שלו. מי ייתן וכך יהיה.

ע.

נ.ב. מזכירה לכם שליד"ה גם תלה בגאווה את דגל הגאווה על התרנים שלו לאחר רצח שירה בנקי ז"ל. בפעם הבאה שאתם מזדעזעים ממעשיו של תיכון ישראלי בעיר הקודש ובירתנו הנצחית, זכרו איזה מקום מגלה סולידריות אמיתית עם המיעוטים שסביבו ובקרבו.

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “אופטימיות זהירה

  1. אין לי התנגדות לציון שכול משותף פלשתיני-ישראלי ואני אפילו בעד הדבר הזה בתנאי שלא מושמעות שם התבטאויות של תמיכה בטרור והזדהות עם הטרור. לא הייתי שמח אם ציון שכול משותף יהפוך לציון מאבק משותף באמצעות הטרור.

    השכול של האויב מצוין אף בתנ"ך [או במקרא במילה אחרת] באשר לאם סיסרא בשירת דבורה "בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא, בעד האשנב מדוע בשש רכבו לבוא מדוע אחרו פעמי מרכבותיו" [שופטים, ה, כח]. לפי אחת הפרשנויות [יש גם פרשנות הפוכה] מדובר באמפתיה לשכול של אם סיסרא. זאת הפרשנות של חיים גורי בשיר "אימו" שכתב על אם סיסרא.

    לגבי התלמידים שרוצים לשמור על עילום שם, האם הם פחדנים או שהם זהירים? אולי הם לא נמהרים ולא פזיזים? שונאי סיכון? לפעמים מוצדק לא להסתכן ופחד הוא מנגנון אדפטיבי אבולוציוני חשוב. הדבר תלוי בשאלה עד כמה יש להם בסיס לחשש ריאלי, שיתנכלו להם אם לא ישמרו על אנונימיות. למשל, אני מניח שאת רצונך לשמור על חיסיון עיתונאי לא היית מכנה פחדנות וכך גם את רצונך לא להסתכן בפרסום תגובה של גולש שאת תגובתו ערכת מחשש ללשון הרע, או את החשש שלך לעזור לאסירות בעניין מסוים על מנת לא להסתבך עם ההנהלה.

    ברור שהם לא גילו אומץ וגבורה. אבל לא כל מי שנמנע מאומץ וגבורה נוהג בפחדנות.

    חלקנו לפחות רוצים להידמות למערב מבחינת הליברליזם, אבל ייתכן שהמצב שונה מבחינת חגים וסמלים של "דת אזרחית" גם אם לא דת במובן הרגיל, שמבטאים תרבות ספציפית שלא משותפת לתרבות הישראלית להבדיל מנורמות וערכים משותפים של ליברליזם, הומניזם, דמוקרטיה ואינדיבידואליזם.
    בצד רצון להידמות יש גם רצון לשמור על ייחוד תרבותי-לאומי.

    לגבי הנימוק השני אני בעד. לערוך מסיבת חנוכה שהנושא שלה הוא חג המולד לאות הזדהות עם המיעוט הנוצרי.

    יהיה מה לספר לנכדים כתלות ברצון להיות הורה לילדים, או שילדיו יהיו מעוניינים להיות הורים. חשוב להזכיר שלא מובן מאליו שכל אחד רוצה להיות הורה לילדים. אמנם בישראל יש יותר הליכה בתלם של הורות וסבאות/סבתאות, לכן חשוב להזכיר שיש אופציה לגיטימית אחרת.

  2. היי ענתי, שאלה לא קשורה, האם יש לך מושג מה ניתן לעשות הערב בירושלים למי שלא אוהב המולה, צפיפות, רעש, עשן, משטרה בכל מקום וכו'?

    גם בליד"ה וגם בגבעת רם היו דגלי גאווה תלויים עד לאחרונה 🙂

  3. שמחתי לגלות את הבלוג שלך.
    אני מאד נהנה לקרוא אותו. הלוואי שתמשיכי לכתוב.
    ישר כוח (או ישרי, אני בטוח שאת תבררי)

    • מוטב מאוחר מאשר אף פעם

      בהמשך לפוסט על שידור הראיון עם ארז אפרתי כתבתי בבלוג פוסט על אחד הטיעונים שהועלו בדיון-הטיעון מן הנזק הנפשי שעלול להיגרם לקורבן שלו או לקורבנות עבירות מין בכלל

      פוסט ששולל את הטיעון הזה מההיבט של פסיכופתולוגיה-פסיכיאטריה

      http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/7358846

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s