כי כבר מזמן לא רבתי עם הפמיניסטיות. וזה לא שזה כל כך חסר לי, אבל אחרי שבדרך-לא-דרך שורבבתי לפרשת שרון פרי (פרספקטיבה גנטז'ו את גונטז' על שיחת הטלפון שלו עם מנכ"ל המשרד לבטחון פנים וביקשו ממני התייחסות לאייטם הזה) כן מתחשק לי להגיד כמה דברים לא פופולאריים ולגבות את אורלי וילנאי שהטילה אחריות על פרי (ובצדק, בעיניי). אתייחס כאן גם למאמרים של שני שטלריד ועו"ד קרן גרינבלט שתקפו את האשמת הקרבן, מצד וילנאי ובכלל.
פקודת הנזיקין המנדטורית הציגה את מושג ה "אשם התורם", זה שמטיל מידה של אחריות על קרבן העבירה, ובהתאם למידה זו של אחריות משית פיצויים על הפוגע. בתי המשפט וחברות הביטוח אימצו את העקרון הזה וכיום ברור לכל בר דעת שאדם שהשאיר את רכבו פתוח והוא נפרץ, כנראה לא יפוצה על הנזק, וכולם בסדר עם זה. כי זה הגיוני: אסור לפרוץ לרכב אחר, אבל פורצים היו ויהיו, ועל בעל הרכב להיות אחראי ולהגן עליו. נפרץ הרכב למרות שבעליו היה אחראי? אזי אין אשם תורם והוא יפוצה.
למה כל כך קשה לאמץ את גישת האשם התורם בעבירות מין? שטלריד טוענת ובצדק שקשה להגדיר את גבולות הפירצה הקוראת לגנב, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא אומרת שבחורה שהולכת עם מיני באזור חשוך מזמינה אונס. אף אחת לא מזמינה אונס. אבל יש בהחלט התנהגויות שמשדרות פירצות (לא פריצות, זה משהו אחר). עובדה שיש בנות שמוטרדות ויש בנות שלא מוטרדות (היוש אחת מתוך אחת. הסטטיסטיקה שלכן לא מדויקת). זו לא רק החוויה הסובייקטיבית שגורמת לבחורה אחת להרגיש מוטרדת (או קרבן) מהערה כלשהי שלבחורה אחרת תעבור מעל הראש. זה שיש בחורות שמלכתחילה לא יפנו אליהן הערות מסוימות.
עו"ד גרינבלט מחתה על דבריה של אורלי וילנאי שציפתה משרון פרי לקחת מידה של אחריות על מה שקרה לה וטענה שוילנאי הציגה "תפיסה פוריטנית של מיניות האישה". ובכן, הפוריטניות, לדעתי, היא של עו"ד גרינבלט ושל כל מי שרואה בעבירות מין משהו מיוחד שצריך להחריג מדוקטרינת האשם התורם. מין הוא רק מין, לא יותר, לא פחות. הקאנוניזציה של עבירות מין היא קאנוניזציה של מין והיא לא שונה כהוא זה מהתפיסה הדתית המיושנת לפיה מין הוא דבר טהור וקדוש ונעלה ומיוחד. הוא לא.
חשוב לי להדגיש שההורדה לקרקע של מין ועבירותיו אינה הצדקה לאונס. שום דבר לא מצדיק אונס. אבל אולי, אחרי מאה שנות מאבק פמיניסטי, אחרי שנלחמו כל כך על חירות האישה, אפשר להבין שעם חירות באה אחריות. על עצמך, גופך, התנהגותך והטלפון הסלולרי שלך.
anatkamm 
ענת, ראשית אפתח במידע שאת לא לבד. באקדמיה במשפטים יש מאמר של אלון הראל ולילך וגנר "על 'האשם התורם' של קורבן עבירת האונס", פלילים, ו, עמ' 235-259.
למרות המאמר הזה יש כאן נקודה מושגית חשובה. לפי המצב המשפטי והמסורת משפטית אשם תורם יש בדיני נזיקין ואין במשפט פלילי [דיני עונשין].
לכן, יש אשם תורם בפקודת הנזיקין. אבל בדיני נזיקין אין "עבירות" אלא "עוולות".
"עבירות מין" שייכות למשפט הפלילי ושם אין אשם תורם.
אז אם את רוצה שינוי, אז השינוי הרלבנטי הוא שיהיה אשם תורם בעבירה כלשהי או במשפט הפלילי בכלל. כרגע אין אשם תורם בעבירות מין כי אין אשם תורם בעבירות בכלל.
גם בפריצה לרכב אין אשם תורם על עבירת פריצה לרכב. יש אשם תורם על תביעה בנזיקין על אירוע הפריצה.
מצד שני אם תובעים בנזיקין על תקיפה מינית אז יש אשם תורם לדעתי.
הטרדה מינית היא גם עבירה פלילית וגם עוולה נזיקית. על העבירה אין אשם תורם. אבל על תביעה נזיקית בגין הטרדה מינית, לדעתי יש.
כך גם לגבי פגיעה בפרטיות שרלבנטית לשרון פרי. חוק הגנת הפרטיות כולל גם עבירה פלילית וגם עוולה נזיקית.
מכך שבעיקרון יש אשם תורם על תביעה נזיקית בהטרדה מינית עדיין נשאלת השאלה איך בתי המשפט מתייחסים לזה והאם בפועל הם קובעים אשם תורם של הניזוקה. יכול להיות שלא, אבל העיקרון שיש אשם תורם לדעתי קיים.
כשמדברים על אשם תורם בפלילים אפשר להפריד בין אשם תורם שמבטל את האחריות הפלילית לאשם תורם שמפחית את העונש.
כאשר אומרים שבמשפט הפלילי אין אשם תורם הכוונה בראש וראשונה שאין ביטול או הפחתה בעצם האחריות הפלילית. פורץ שפרץ לרכב כאשר הנהגת השאירה את הדלת פתוחה או פורץ שפרץ לבית, לדירה שהבעלים השאיר את הדלת פתוחה, הפורץ עדיין אחראי בפלילים. אסור לפרוץ ולגנוב גם כאשר הדלת פתוחה.
אנלוגית, אסור לאנוס אישה מה שלא תהיה ההתנהגות שלה.
אם את מסכימה עם זה אז גם את בעד שלא יהיה אשם תורם על אחריות בפלילים. להגיד שיש אשם תורם בפלילים פירושו לבטל את העבירה בנסיבות שיש אשם כלומר שהמבצע לא יורשע, לא ייענש ובעצם מותר לו לעשות את מעשהו.
את נגד זה כי כתבת "שום דבר לא מצדיק אונס". אז אם שום דבר לא מצדיק אונס אז לא ייתכן שיהיה אשם תורם על עצם האחריות בפלילים.
אז איך יתבטא אשם תורם בפלילים?
אולי בהפחתת העונש. אפשר לומר שיש דבר כזה. אחת הנסיבות לזכות מרצח ולהרשיע בהריגה היא קנטור. פרובוקציה. החוק אומר שתנאי לרצח [כוונה תחילה] הוא "בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה". כלומר אם קורבן הרצח התגרה ברוצח כמשמעותו בחוק, אז ההרשעה תהיה בהריגה ולא ברצח.
אז אם יש קנטור ברצח למה לא קנטור בגניבה? קנטור באונס? קנטור בהטרדה מינית? קנטור בפגיעה בפרטיות?
קנטור ברצח מתבטא בהרשעה בעבירה יותר קלה וגם העונש יותר קל. קנטור בעבירות אחרות צריך להתבטא בהפחתת העונש. קנטור כנסיבה לקולא בענישה.
אני מסכים לכך.
עכשיו לדברים שאני לא מסכים:
אני לא הייתי קורא לזה אשם תורם מפני שאם יש ביטויים פוגעניים פחות עדיף לפגוע פחות. אשם תורם לדעתי הוא ביטוי טעון רגשית מבחינת האשמת הקורבן.
השאלה של אורלי וילנאי לדעתי לא ראויה. אסור היה לה "להגיד" (אני מדגיש להגיד) שלשרון פרי יש גם אחריות למרות שאני מסכים שיש לה אחריות. אני לא מתנגד לעצם הטענה אני מתנגד להעלאתה בעיתוי הזה ובצורה הזאת. זו הייתה שאלה פוגענית.
שרון פרי כבר הודיעה שהיא לוקחת אחריות עוד לפני הראיון. למה להציק לה עם זה עוד הפעם? לא מיותר?
יש חשיבות עצומה לאמפתיה וחמלה לקורבנות. הקורבנות במצב נפשי קשה גם בלי השאלה הזאת. מצב נפשי קשה זהו טעם חזק להתחשב ולא לפגוע עוד.
מכאן לא נובע שצריך לוותר על מסר אחריות הקורבן. אבל אפשר לרכך אותו. אורלי לא פעלה פעולות ריכוך. היא הייתה יכולה לומר [לומר ולא לשאול] כמובן כל הכבוד לך שלקחת אחריות ונסביר שלהבא לא יישנו מקרים נוראים כמו שקרו לך מה צריך לעשות.
ככה היא משיגה גם את מסר האחריות וגם לא פוגעת בקורבן.
מה המטרה? פגיעה בקורבן היא מטרה עצמאית או מסר האחריות הוא המטרה? אם ניתן להעביר מסר אחריות בלי לפגוע, לא עדיפה דרך זאת?
אם רוצים לבצע פעולות הסברה איך להימנע מעבירות לרבות עבירות מין לרבות אונס, למה לא לבצע את פעולות ההסברה במנותק מהטחה בקורבן? אין זה נכון שהדרך היחידה לבצע הסברה איך להימנע מקורבנות היא לא הטחה בקורבן בראיון איתו.
אם המטרה היא למנוע עבירות עתידיות בין השאר ע"י התנהגות מונעת של הקורבן הפוטנציאלי אז הדרך של אורלי היא בעייתית מבחינה פסיכולוגית.
אם את רוצה לשכנע אנשים במיוחד כשהם כאובים וסובלים את צריכה להתחיל מאמפתיה. אחרת הם לא יקשיבו לך במקרה הטוב והם יתקפו אותך ויאשימו אותך, או יריבו איתך במקרה הפחות הטוב. לפחות הם יינעלו. אם את רוצה להשיג הקשבה והשתכנעות אז צריך להכין את הרקע הנפשי להקשבה. לכן להתחיל מאמפתיה.
כשאני ראיתי את הראיון אני הזדעזעתי מהשאלה. שאלתי את עצמי איך שרון פרי לא קמה והולכת ומפוצצת את הראיון? אני משבח את שרון פרי על האיפוק שהפגינה מול השאלה הנלוזה של וילנאי ואני מגבה לחלוטין את שרון על הנזיפה שנזפה בוילנאי.
שאלה נוספת שצריך לשאול היא מה ייחשב להתנהגות שצריך להימנע ממנה על מנת למנוע סיכון לאונס? אנחנו לא רוצים לפגוע בזכויות וחירויות של בני אדם.
מכך שיש מוטרדות יותר ויש מוטרדות פחות לא נובע שאנחנו יודעים לזהות למה זה קורה. אם אנחנו לא יודעים אז אין דרך מעשית לעשות עם זה משהו. גם אם נניח שיודעים למה זה קורה מכאן לא נובע שהדבר קשור להתנהגות שניתן לשלוט עליה או אם ניתן לשלוט עליה מכאן לא נובע שראוי ורצוי לצפות שאנשים ישלטו עליה בהתחשב בזכויות אדם ובזכות לחירות, חופש ואוטונומיה אישית.
אם בתי המשפט לא קובעים אשם תורם בנזיקין להטרדה מינית או עוולות בהקשר מיני, אולי מפני שלא הגיעו למסקנה מה נחשב בדיוק אשם תורם כאן?
תפישת אחריות חזקה מדי זה לא טוב. זה לא טוב לקורבנות וזה לא טוב למבצעי עבירות. אני מזדהה עם האמרה של אמך ז"ל שאם אדם נופל מהעץ ושובר יד או רגל אז קודם מטפלים בפציעה ולא שואלים ומטיחים למה טיפסת על העץ. אני מזדהה עם האמרה שלך בכתבה "נעולות" שצריך לקחת בחשבון שכל אחד מועד לטעויות ולכן צריך למתן את הקשיחות. אני מזדהה עם האמירות שלך על כבוד האסיר למשל שושנה ארז. תפישות חזקות יותר של אחריות היו חולקות עלייך בדברים האלה. אני תומך בתפישה חלשה יחסית של אחריות גם לאסירים, אבל גם לקורבנות שעשו טעויות.
א. לא הייתי קורא למקרה כזה עבירת מין.
ב. מסכים איתך לגבי האשם התורם, כמה אפשר להיתמם ולנהוג בחוסר אחריות.
ג. אחת הפרשיות המאוסות של הזמן האחרון, מצד כל הנוגעים בדבר.
אגב, אני לא בסדר עם זה שאדם שהשאיר את רכבו פתוח, אז באופן גורף הוא לא יפוצה בכלל. אני לא יודע מה פוסקים בתי המשפט במקרים כאלה, אבל אני כותב מבחינת הדין הרצוי או הראוי ולא הדין המצוי.
צריך להבחין בין פיצויי נזיקין לבין תגמולי ביטוח.
אם אדם השאיר את הדלת פתוחה שלא בכוונה, כלומר ברשלנות, בהיסח הדעת, בחוסר זהירות, אז אם תובעים בנזיקין את הפורץ אישית ואין מבטח בתמונה, לדעתי לא ראוי לפסוק אשם תורם 100% כלומר אפס פיצוי. גם אם הדלת הייתה פתוחה עדיין אסור לפרוץ ולגנוב. דלת פתוחה אין פירושה בהכרח הסכמה להיכנס ולקחת נכסים. הדבר לא נקרא לקיחה ברשות הבעלים, אלא עדיין ללא רשות. עדיין לפורץ יש אשמה ועל האשמה שלו הוא צריך לשלם פיצויים. יש שיקולים להפחית מהפיצוי, אבל למה את הכל?
עם כל האשמה של הניזוק עדיין גם למזיק יש אשמה. אשמת הניזוק לא מבטלת את אשמת המזיק לחלוטין. חשוב לשמור על הפרופורציה. הניזוק לא פרץ לרכב של עצמו. מישהו אחר פרץ ללא רשות.
גם אם נניח שיש מקרים בהם השארת דלת פתוחה בכוונה תפורש כאדישות לשאלה אם יפרצו או לא וכהסתכנות מרצון אין כאן היקש לשרון פרי מפני שברור שהיא לא רצתה ואף לא הייתה אדישה או אינדיפרנטית לשאלה האם יפרצו לה, יגנבו לה ויעשו את השימוש שעשו בנכסיה לרבות פגיעה בפרטיותה.
ביטוח זה משהו שונה מאחריות בנזיקין. ביטוח הוא חוזה-חוזה ביטוח. האחריות של המבוטח כלפי חברת הביטוח היא אחריות חוזית ולא נזיקית. בחוזה יש את אוטונומית הרצון של הצדדים. עיקרון הסכמת הצדדים וגמירת הדעת שלהם. הייתה הצעה והיה קיבול. הצדדים יכולים להסכים שאם המבוטח לא נקט אמצעי זהירות אז הוא לא יקבל את תגמולי הביטוח גם אם קרה מקרה הביטוח. בעיקרון הצדדים חופשיים לעצב את תוכן החוזה כרצונם. אם חברת הביטוח מוכנה לשלם בקרות מקרה הביטוח רק בתנאים א, ב', ג' והמבוטח מסכים, אז החוזה מחייב. כל זה עם כל ההסתייגויות של חוזה אחיד ותנאים מקפחים, תחרות לא משוכללת כי השוק הוא אוליגופולי כשלי שוק, הגנת הצרכן, חוקים קוגנטיים, תום לב, עושק, והתחשבות בפערי הכוחות והמידע בין הצדדים. אם אחרי כל זה עדיין יש תוקף לסעיף בדבר הקטנת תגמולי הביטוח, או ביטולם בשל כך שהמבוטח לא הקטין את סיכון המבטח-אז מוצדק שיהיו תוצאות להחמרת סיכון המבטח מכוח ההסכם.
אבל, גם אם נניח שלמבוטח אין זכות לתגמולי ביטוח בשל אי נקיטת אמצעים למניעת הנזק, עדיין אם הוא יכול לתבוע את המזיק אישית אז ההסכם עם המבטח לא חל כאן כי לא היה כל הסכם בין המזיק לניזוק. כאן שיקולי החבות הם מהדין ולא מן מהחוזה. בדין יש אשם תורם, אבל אשם תורם הוא לא בהכרח 100% ולא בהכרח שולל את הפיצויים. לפעמים הוא רק מפחית את הפיצוי כאשר האשם התורם הוא פחות מ- 100%, אבל יותר מאפס.
גם אם האשם התורם הוא 100% הפורץ עדיין אשם בפלילים וגם אשם מוסרית.
כל כך נכון, השכל הטוב, הנבון נעלם פה לגמרי ואנו עסוקים בטמטום של שרון פרי ועוד שכמותה וכן אף אחד לא לוקח אחריות על כלום זה ממזמן כבר לא במודה.
כשאדם עושה טעות ומגזימים איתו בהחמרה ועושים לו שיימינג אז מאדם שעושה טעות הוא כבר הופך בעצמו לקורבן. שרון פרי עשתה טעות אבל עכשיו היא כבר קורבן של המתלהמים עליה ולא רק של הפורץ.
על הטעות של שרון פרי היא כבר שילמה. בגלל הטעות שלה היא סבלה מהעבירות עצמן. אז מי שדואג שיש כאן מישהי שלא משלמת על הטעויות שלה, אז היא כבר כן שילמה. גנבו לה ופרסמו את תמונותיה. אז היא כבר חטפה על הטעות. אז למה צריך עוד ועוד? שרון פרי לא אומללה מספיק? יש רף אומללות ששרון פרי עוד לא הגיעה אליו? מתי היא תגיע אליו? אני כבר לא מדבר על משפחתה שלא חטאה בכלום. אבל הצדקנים בטח יגידו שאין מה לעשות. שיסבלו שיש להם בת משפחה כזאת. להצדקת הסבל אין גבול.
מה עוד שהיא כבר אמרה שהיא לוקחת אחריות. אז למה עוד פעם להזכיר לה את זה? גם ענת כתבה למישהו כאן פעם שהמשיך להזכיר לה את העבירה. אני פשעתי וישבתי את הזמן שלי והבעתי חרטה ואני לא חיבת יותר דין וחשבון.
כך שרון פרי יכולה לומר: אני טעיתי ושילמתי כקורבן עבריינות גם לקחתי אחריות ואני לא חייבת יותר דין וחשבון.
נראה שבני אדם לא יודעים שובע.
ואת הפורץ צריך להעניש. אין אשם תורם במשפט פלילי באופן שנותן טענת הגנה לפורץ. טוב מאוד שאין כי אין לזה הצדקה מוסרית. אני רק מקווה שלא יחמירו איתו מדי בשל האווירה הציבורית.
יש ביטוי במסכת גיטין דף מה, עמוד א: "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". יש להאשים לא את הגנב, אלא את החור היות וחורים מעודדים את העכברים לגנוב לכן החורים אשמים.
ובאופן כללי הרעיון הוא שאין להאשים את העבריינים אלא את התנאים שגרמו לעבריינים להיות עבריינים. אין להאשים את הגנבים, אלא את התנאים שמייצרים גנבים.
הפורץ הזה הוא הפורץ. אבל להאשים אותו או [גם] את מי שיצר לו את הפירצה הקוראת לגנב? את שרון פרי.
בעיה: אבל האנשים שיצרו את התנאים שבגללם מבצעים עבירות וגנבים גונבים, למה הם יצרו אותם? אולי בגלל שלא היו להם תנאים שלא ליצור תנאים שבגללם מבצעים עבירות וגונבים?
אולי לשרון פרי גם היה חורא? אולי שרון פרי פעלה בתנאים כאלה שגרמו לה להתרשל? אולי החינוך שהיא קיבלה? אולי האישיות שלא היא בחרה אותה? אולי הגנטיקה והתורשה שלה?
אז גם שרון פרי יכולה לומר "לא אני התרשלתי אלא חורא התרשל". כך מבצע עבירה יכול לומר: לא אני ביצעתי את העבירה אלא המוח שלי ביצע. אני מתופעל ע"י המוח.
פרי יכולה לומר: כפי שהפורץ התפתה לחורא שאני יצרתי כך אני מה שאני בגלל נסיבות שלא תלויות בי.
וכך אפשר לגלגל ברגרסיה אינסופית וברקורסיביות את האחריות הלאה. למה לעצור באחריות של שרון פרי?
המילה "אחריות" לא אומרת הרבה כי לאחריות כולם מסכימים השאלה על מי היא מוטלת.
גישה אחת אומרת שאת האחריות צריך להטיל רק או בעיקר על הפורץ. גישה זו היא לא נגד אחריות. להיפך. לפורץ יש את מלוא האחריות. לפי גישה זו מי שמעמיס עוד אחריות על פרי הוא זה שמחליש את האחריות –הוא מפחית אותה מהפורץ.
לפי הגישה האחרת גם יש אחריות, אבל האחריות היא במידה משמעותית של פרי ולפי גישה זו מי שמעמיס את כל האחריות על הפורץ מחליש אותה מפרי.
כל צד רוצה אחריות אבל הויכוח הוא על מי. כל צד נגד החלשת אחריות אבל הויכוח הוא למי.
יש הטוענים שמבצעי עבירות אחראים רק חלקית. החברה כולה היא גם האחראית לכך שהיא יצרה תנאים לעבריינות. זה חוסר אחריות שהחברה לא מכירה באחריותה ליצירת התנאים לעבריינות.
מהצד השני הטענה היא שזה חוסר אחריות להטיל על החברה אחריות אפילו חלקית ולא על מבצע העבירה עצמו.
נקודה נוספת לגבי אשם תורם:
האם לא צריך להיות הבדל בין אשם תורם לנזק שנגרם ברשלנות לאשם תורם לנזק שנגרם בכוונה ובזדון?
כאשר המזיק התרשל וגם הניזוק התרשל אז יש סימטריה בין הצדדים.
אבל כאשר הניזוק התרשל והמזיק פעל בזדון יש א-סימטריה. האם חלוקת האחריות לא צריכה להתחשב בכוונה ובזדון?
אין כאן סימטריה בין מי שפועל בכוונה למי שפועלת רק ברשלנות.
קשה יותר לאדם לא להתרשל מאשר לא לבצע מעשים בכוונה. כאשר אדם מתרשל אז הוא טועה. בזמן שהוא טועה הוא לא יודע שזו טעות. קשה לאדם לדעת את מה שבפועל הוא לא יודע. יכולת השליטה של אדם על הטעויות הלא מכוונות שלו היא בעייתית אם בכלל קיימת.
אבל מי שפועל בכוונה יודע בשעת מעשה שאסור לו לפרוץ. אין לו בעיה של חוסר ידיעה תם לב. כל מה שהוא צריך הוא להתאפק ולא לפרוץ. אבל המתרשלת צריכה הרבה יותר מזה. היא צריכה להגיע למסקנה שונה מאשר זו שהגיעה אליה בתום לב.
אחריות ושאלת העיתונאית:
כל צד יכול להתגדר באחריות. מצד אחד אורלי וילנאי שאלה איפה האחריות שלך. מצד שני אפשר לשאול, איפה האחריות של וילנאי לא לפגוע שלא לצורך בפרי?
הגישה שמגנה את פרי היא לא גישה שמתנערת מאחריות. להיפך, היא חושבת שגם למראיינת עיתונאית יש אחריות ולדעתה מי שמצדיק את וילנאי לא מחשיב מספיק את האחריות כי הוא לא חושב שגם למראיינות יש אחריות על השאלות שלהן.
האם לחברה אין אחריות כלפי נאנסות שלא מספיק שנאנסו והן במצב קשה עכשיו עוד בית המשפט יקבע שהפיצוי מופחת כי הנאנסת נכנסה איתו לדירה בדייט ראשון. האם לחברה אין אחריות על החמרת מצבן הנפשי ע"י קביעה כזאת? היו נאנסות שהתאבדו.
אז יש כאלה שיאמרו שמי שמתאבד זו אחריותו. מהצד השני יטענו שזו אחריות החברה.
לכן, לאף צד אין מונופול על האחריות. כל גישה מטילה אחריות על מי שהגישה השניה לא רוצה להטיל עליו אחריות ולהיפך.
השאלה היא חלוקת האחריות ולא שצד אחד הוא "נגד אחריות" והצד השני הוא "בעד אחריות". כולם בעד האחריות לבני אדם מסוימים ונגד לאחרים, אך כל צד חלוק בשאלה למי כן ולמי לא. למשל ענת את בעד אחריות לפרי אבל נגד אחריות מלאה לפורץ ונגד אחריות לוילנאי. אני בעד אחריות מלאה או כמעט מלאה לפורץ אני נגד אחריות מוגזמת לפרי כפי שיש הטוענים כאן ואני בעד אחריות לוילנאי.
מה שכן אני לא אוהב את אותן תגובות שלפעמים אני קורא שמרוב שאנשים רוצים לא להיתפס כמגנים על אנסים ועבריינים הם אומרים משפטים כאלה: "הפורץ/האנס הוא חלאה והוא צריך לקבל עונש חמור ולהירקב בכלא, אני רק טוען שיש גם אחריות על הקורבן שלא נזהר"
סליחה, זו כבר הגזמה לצד השני. גם עבריינים הם בני אדם ולא צריך להשתולל עם העונש שלהם.
יש לי ביקורת על שרון פרי ועל הפרשה אבל בהקשרים אחרים:
עניין אחד, הקריאה של השר לבטחון פנים גלעד ארדן לתעדוף החקירה הייתה לא במקום. יש כאן חשד כבד להעדפת סלב. האם מסעודה משדרות או גברת בוזגלו היו מקבלות תעדוף במקרה דומה?
עניין שני, שרון פרי מפחדת שהפורץ לא יקבל עונש מספיק חמור למען יראו וייראו
ראשית, יראו וייראו זו אליטרציה, אבל המקור בדברים יז, יג הוא "ישמעו וייראו" –"וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד"
שנית, כאן אני חושש אבל חשש הפוך. אני חושש שהפורץ יקבל עונש חמור מדי בשל ההיבט הציבורי והתקשורתי של המקרה וגם הפניקה המוסרית בעבירות מין. המחקר האמפירי מראה שהחמרת הענישה לא משפיעה או כמעט לא משפיעה על ההרתעה.
האשם התורן @@, איזה ביטוי….. אפשר לבטל את החוק, קל נורא למוצא אשם תרון.
פרצו לי לבית כשהייתי בתוכו, לפרוץ לא היה כלי נשק רק מראה שרירי שמכנע שאם התנגד הוא ישלח אותי למיון במו ידיו, אז בחרתי לא לעשות דבר ופשוט לצפות בו לוקח מה שבא לו הולך…. אני אשם? כי לא הפעלתי כל ניסון התנגדות סבירה? זו מחשבה אבסורדית, יש מותר ויש אסור, אסור לגנוב ואסור להפיץ תמונות ערום של אנשים (זה החוק). פה זה נגמר.
אם היו פרוצים לגברת למכשיר מרחוק (אקרים וכאלה), אז מה, היא אשמה כי היא לא התקינה חומת אש שהיה לה סיכוי כל שהוא למנוע את הפריצה?
שאני וחברה שלי מדברים באופן שהוא קצת בוטה במרחב הציבורי (אנחנו שיכורים ובדרך חזרה לדירה המשותפת שלנו), אדם שמכיר אותנו שומע את השיחה ומבין ממנה משהו על העדפותיה של חברתי במיטה, עכשיו מותר לו לאנוס אותה כי היא דיברה איתי על זה במקום ציבורי, והוא שמע?
בבקשה תדרשו מהאנסים וגם מהאנוסות לשומר על מוסר, שאני רואה אדם שחלש ממני פיזית אני לא קורע אותו במכות סתם כי בא לי לפרוק קצת אדרנלין, ואם אני כן עושה את זה, אז זו אשמתי! לא אשמת הקרבן שלא היה מספיק חזק להדוף אותי @@, באמת שהטיעון נשמע לי לא מוסרי.
ראיון נוסף עם שרון פרי
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4866026,00.html
הראיון הזה מזעזע כל מי שיש בו קצת אנושיות והזדהות עם מצוקה. שרון מספרת על המצב הנפשי הקשה שלה.
שרון, עדיין כועסת על אורלי וילנאי. היא אומרת שהיא רצתה לקום וללכת באמצע הראיון ורק המחויבות האצילית גרמה לה להישאר.
אני תוהה האם האצילות הזאת היא לטובת העניין.אם מרואיינים במצבים דומים יפסיקו את הראיון בעודו באיבו לדעתי הדבר אולי יגרום לשינוי בכיוון של מיתון. מראיינות לא אוהבות שמרואיינים מפגינים דחייה מהן ועוזבים באמצע לעיני המוני צופים.
אמנם במקום אחר אורלי אמרה שהתנצלה [לא בשידור חלילה, אלא באופן פרטי] אבל היא ממשיכה לעמוד על צדקת התנהלותה. זה לא נקרא התנצלות כאשר את ממשיכה לחשוב שאת צודקת. יש הבדל בין הבעת צער להתנצלות.
מהצד השני אני מקווה שהסערה התקשורתית והציבורית לא תגרום להרשעת אדם למרות שאין ראיות מספיקות נגדו ולא תגרום לעונש חמור מדי.
אני לא יודעת אם ועל מה אורלי וילנאי כן או לא התנצלה, אבל אפשר למשל להתנצל על סגנון ולא להתנצל על תוכן. או לעמוד מאחורי הדברים אבל להצטער על הoutcome שלהם. מסכימה שיש בלבול בין התנצלות והצטערות.
ולצד זה, כמו וילנאי (כפי שהבנתי מדבריך), גם אני דבקה בעמדתי ולא מצליחה להזדעזע גם מהוירוס בן השלושה ימים. נכון שהטלפון נגנב והתמונות הופצו באופן לא חוקי ועל הגנב לבוא על עונשו. אבל, בניגוד למה שפרי טוענת ("בטווח הארוך אני לא יכולה להגיד שלא אצטלם. מי יכול להגיד דבר כזה? כולם עושים את זה") ממש לא כולם עושים את זה. בטח לא אחרי שהיו כל כך הרבה מקרים דומים בארץ ובעולם. ממש לא חייבים להצטלם בעירום ובטח לא עם מצלמה שהיא מחשב פרוץ פוטנציאלי. תצלמי עם פילם ותפתחי עותק אחד. היא לא יכולבה להמשיך ולהתנהג כאילו אין למעשים *שלה* חלק במה שקרה.
חוצמזה, אני מתנגדת לתקוותך שראיונות יעברו שינוי בכיוון של מיתון. ראיון לא צריך להיות דבר רך ומפרגן by definition. אדרבה, מראיין טוב חייב לשאול גם שאלות שלא יהיו נוחות למרואיין, ואם הוא בוחר לקום וללכת – זו זכותו, ושיביא בחשבון שהקהל עלול לחשוב שיש לו מה להסתיר. אם שרון פרי לא חשבה שישאלו אותה שאלות מהסוג שאורלי וילנאי שאלה, היא רק מוסיפה לנאיביות (ואני מתאפקת לא להשתמש במילים בוטות יותר) שליוותה את ההצטלמות הזאת מלכתחילה. הכל חוזר מבחינתי לאותה נקודה: קחו אחריות. גם אם זה אומר שישאלו אתכם שאלות מעצבנות ותיאלצו לענות עליהן מול הרבה אנשים. ואם לחזור לאמירה הקודמת, שלא כולם עושים את זה ואפשר גם לא – אז אפשר גם לא להתראיין וכך להמנע משאלות מעצבנות. בחרת להצטלם? בחרת להתראיין? הביאי בחשבון שלזה ולזה עלולות להיות השלכות שלא יהיו נעימות לך והיערכי בהתאם.
כן, התכוונתי לבלבול בין להצטער ללהתנצל.
ההזדהות עם הוירוס לא צריכה להיות קשורה לכך שפרי לא נזהרה מספיק. אם היא לא נזהרה מספיק עדיין הדבר לא סותר את העובדה שהיא סובלת בגלל הטעות שלה. הסבל הוא לא פחות קשה אם הוא תוצאה של חוסר זהירות. אולי אפילו דווקא בגלל חוסר הזהירות הוא יותר קשה.
אני מסכים שלא כולם עושים את זה. אם פרי טוענת שהיא תמשיך להתנהג כך אני לא מסכים איתה. לדעתי על העתיד כן מוצדק לשאול אותה, איך זה שאת אומרת שתמשיכי עם הצילומים האלה אחרי מה שקרה? שאלה כזאת אינה האשמה על מה שהיא עשתה, אלא על מה שהיא עוד לא עשתה ומצהירה שאולי תעשה.
ראיון לא צריך להיות רך ומפרגן אבל מכאן לא נובע שהוא צריך להיות קשה ופוגעני שלא לצורך. אפשר היה לקבל את אותו מידע ע"י שאלות מרוככות יותר. למשל, אפשר היה להתחיל משאלות שכרוכות באמפתיה ורק לאחר מכן או בסוף לשאול על החלק שלה. סדר השאלות לדעתי הוא חשוב כי בתור שאלה ראשונה הדבר מבטא חוסר אמפתיה. אם שואלים את השאלה לאחר האמפתיה עדיים אינפורמציה לא הולכת לאיבוד.
גם נוסח השאלה וסגנונה יכול להיות מעודן יותר בלי לאבד מידע. במקום לשאול "האם לא צריכה לכעוס על עצמך" אפשר לשאול "האם יש לך לקח לגבי התנהגותך?" "האם גם להבא תשאירי את הטלפון כך ותצלמי כך או שתשני משהו בהתנהלותך?" "האם את כועסת על עצמך או סלחנית כלפי עצמך?" אלה שאלות יותר ניטראליות ופחות מגמתיות לכיוון של כעס עצמי בלבד.
אם היא תודה בטעותה וחוסר זהירותה אז אפשר לשאול "מה לדעתך גרם לך לטעות כך?" על מי את כועסת? רק על הפורץ? גם על עצמך?
הכי טוב היה לדעת ששרון פרי בראיון אחר שקדם לראיון עם וילנאי כבר לקחה אחריות. אז אפשר היה להשתמש במידע מהראיון ההוא ולומר "בראיון קודם לקחת אחריות גם על ההתנהגות שלך…"
לדעתי, אלה שאלות יותר מרוככות ולדעתי מידע לא הולך לאיבוד, אז למה לא להשתדל להימנע מפגיעה היכן שאפשר? האם חייבים ישר לנחות בשאלה ראשונה לא מרוככת שמכוונת לכעס עצמי בלבד?
אם רוצים לברר למה בני אדם טועים ולא נזהרים בבטיחות אפשר לראיין פסיכולוגית ולשאול אותה על רשלנות כלפי עצמנו ואפשר לראיין פסיכולוגית או פילוסופית [טוב, אולי קשה יחסית למצוא פילוסופית כי זהו תחום בשליטה גברית] האם ראוי וטוב שנכעס על עצמינו? אולי שנסלח לעצמינו? על מושג האחריות והכעס העצמי לעומת סלחנות עצמית?
ראיון לא צריך להיות מפרגן, אבל מכאן לא נובע שצריך לתת משקל אפסי להתחשבות ברגשות המרואיינת. מהטענה הראשונה לא נובעת השנייה ולטענה השנייה אם יטענו אותה אז אני מתנגד.
אולי פרי הייתה נאיבית כשבחרה להתראיין. אני מסכים שאם אדם יודע שהוא צפוי להישאל שאלות כאלה והוא יסבול מהשאלות האלה, לא חכם מצידו להתראיין. אבל אפשר בלי קשר לשאול על ההתנהגות הראויה של המראיינת. זה היה נושא הפוסט.
משהו על פמיניזם [בלי קשר לדברייך אלי]. אני לא כתבתי את הדברים מבסיס פמיניסטי. אני לא רואה את הפמיניזם כסוגיה עיקרית כאן. אי התחשבות ברגשות הקורבן יכול להיות כלפי אדם שנפצע בתאונת דרכים שהוא גרם לה באשמתו. השאלה העיקרית שאני רואה כאן היא אמפתיה והתחשבות ברגשות, צמצום סבל מיותר ולא פמיניזם. אני לא מניח שוילנאי הייתה נמנעת משאלה דומה כלפי גבר שפרסמו תמונות עירום שלו.
בהמשך לדברי, מקצוע העיתונות והתקשורת כפוף לאתיקה מקצועית כמו כל מקצוע אחר. אני לא מתכוון לאתיקה מקצועית במובן המשפטי של הדברים, אני לא מתכוון לאיזשהו מסמך או תקנון כלשהו. אני מתכוון לאתיקה מקצועית ברמה המוסרית-נורמטיבית: תפיסה סדורה של האידיאל המעשי של התנהגות, במסגרת מקצועית, שהיא מסגרת מוגדרת של פעילות אנושית מיוחדת [אסא כשר, מהי אתיקה מקצועית, בתוך מבואות לאתיקה, א, אסא כשר-עורך, ע' 1].
מקצוע העיתונות וחופש העיתונות משרתים את זכות הציבור לדעת או חופש המידע. הראיון העיתונאי הוא אחד הכלים שבאמצעותו ניתן לשרת את זכות הציבור לדעת או חופש המידע באמצעות ניסיון להוציא מהמרואיינת מידע המשרת את האינטרס הציבורי.
אבל, זכות הציבור לדעת או חופש המידע אינה זכות מוחלטת, אלא זכות יחסית במובן זה שהיא יכולה להתנגש עם זכויות אחרות או ערכים אחרים ובקונפליקט הזה ייתכן שלפעמים תהיה עדיפות לזכות האחרת או האינטרס האחר ואילו זכות הציבור לדעת תיסוג ותוכרע מפני אותה זכות.
למשל, זכות הציבור לדעת יכולה להתנגש בכבוד האדם. כבוד האדם של המרואיינת.
בצד זכות הציבור לדעת באמצעות טכניקת הראיון קיימת למרואיינים זכות לכבוד האדם. זו הזכות שהמראיינים שלהם בניסיון להוציא מהם אינפורמציה לא יפגעו בכבוד האדם שלהם.
הזכות לכבוד האדם אינה זכות לקבל ראיון מפרגן. אין זכות לקבל יחס מפרגן, אבל יש זכות ליחס השומר על כבוד האדם.
לפעמים יהיה מוצדק להפסיד מידע ושהציבור לא יקבל מידע העיקר שלא ייפגע או לא ייפגע בצורה חזקה מדי כבוד האדם.
אחרת, זכות הציבור לדעת הופכת להיות חזות הכל. היא לא חזות הכל. היא לא מטרה המקדשת את כל האמצעים. היא לא הכשר לדרוס ולרמוס כל דבר אחר שהוא לא חופש המידע.
האידיאל המעשי היא אותה מערכת ערכים ועקרונות שהוא בסיס להחלטות מנומקות בדבר התנהגות מקצועית ראויה.
לאידיאל המעשי שלושה חלקים [1] מקצועיות [2] הייחוד המקצועי [3] ערכי המעטפת החברתית.
הויכוח שלנו הוא על המעטפת החברתית.
כל מקצוע לרבות מקצוע העיתונות והתקשורת לא פועל בחלל ריק, אלא הוא פועל בהקשר חברתי-משטרי כאשר לחברה ולמשטר יש בעצמם ערכים. המעטפת החברתית היא משטר הנקרא דמוקרטיה ליברלית.
אם ניקח אח בבית חולים אז האח מחויב לא רק למקצועיות טיפוליות, אלא גם לפרטיות וסודיות רפואית. אפשר לטפל בחולים באופן מקצועי באופן מיומן ומוצלח גם בלי לכבד את הסודיות הרפואית. האח יכול לטפל בפציינט באופן מקצועי מוצלח ובה בעת לגלות לעיתונאי המראיין אותו את הפרטים של מצב המטופל.
הטעם לשמור על הזכות לפרטיות, צנעת הפרט הוא לא טעם שקשור [לפחות לא רק] לסוגיות מקצועיות של הסיעוד הרפואי, אלא ערכי המעטפת החברתית שמחוץ למקצוע.
המעטפת החברתית של דמוקרטיה ליברלית כוללת גם את כבוד האדם. לכן עיתונאית המראיינת את המרואיין, אמנם לא חייבת לפרגן לו, אבל היא חייבת בכבוד האדם שלו.
[מבוסס על כשר, שם, עמ' 7-8]
לפעמים הפגיעה בכבוד האדם תהיה כה חזקה והפגיעה אם לא ישאלו את השאלה תהיה לא כל כך אנושה, כך שעדיף לא לקבל מידע מאשר לפגוע בכבוד האדם.
נניח שאדם דרס בלי למוות בלי כוונה את הבן שלו והוא מדבר בבכי אל מקרופון המראיין. נניח שזה קרה לפני מספר דקות. אם המראיין שואל אותו "אתה בוכה ומילל אבל האם אתה לא צריך קודם כל לכעוס על עצמך? ובכלל איך עשית טעות כזאת?" אני חושב שזו שאלה הפוגעת בכבוד האדם. לא נראה ממש ביג דיל אם הציבור לא ידע באותו רגע את התשובה של אותו אדם. אם ישאלו את השאלה במועד מאוחר יותר או אם לא ישאלו אותו, אלא ישאלו מומחים איך קורות תאונות כאלה עדיין אפשר לקבל את המידע שלציבור יש אינטרס לדעת אותו. לכן, הפגיעה בחופש המידע נראית לי כאן נמוכה למדי והפגיעה בכבוד האדם גבוהה.
גם לגבי שרון פרי אם לא ישאלו אותה האם לא רצוי שתכעס על עצמה ולכן לא נדע את תשובתה אני לא רואה בזה הפסד ציבורי גדול. למה עד כדי כך חשוב לדעת אם היא כועסת על עצמה שלשם כך מוצדק לפגוע בה? גם לגבי השאלה למה היא טעתה. ברור ששרון פרי עשתה טעות, אז מה השאלה כאן? למה אנשים טועים? אנחנו טועים כי אנחנו בני אדם. איזה הסבר חדשני היא יכולה לתת אם בכלל היא מסוגלת להסביר למה היא טעתה? אם כל כך דואגים לזכות הציבור לדעת לסיבה שאנשים טועים אפשר לראיין פסיכולוגים. הרווח האינפורמטיבי לציבור מהסבר של מומחים לקבלת החלטות נראה לי הרבה יותר גבוה מאשר ההסבר של שרון פרי. לדעתי ערך הידיעה את תשובתה של פרי לא שווה את הפגיעה בה במיוחד כאשר זאת שאלה שאת התשובה לה ניתן לקבל ע"י אנשים אחרים.
גם אם רוצים להדריך את הציבור למנוע פגיעות כאלה אפשר לראיין מומחה למחשבים ואבטחת מידע.
לגבי הנאיביות של שרון פרי. אולי היא נאיבית. מה לגבי הנאיביות או האחריות של אורלי וילנאי? אורלי וילנאי התלוננה שסוקלים אותה על השאלה. האם היא לא הייתה צריכה לראות את הנולד ולצפות סקילה כזאת? האם זו לא נאיביות? האם תגובות ביקורתיות ומתלהמות לא צפויות אחרי ראיון כזה?
אני כמובן נגד סקילה של וילנאי. גם אם וילנאי טעתה לא צריך לסקול אותה וירטואלית.