שני סיפורי מאסר קטנים

לא שלי, והם לא יזכו בכותרות, אבל הם מעניינים בעיניי.

הראשון הוא סיפורו של ברנרדו (בני) שפיצר, שהורשע בהריגת מתדלק במהלך שוד שביצע עם אביו ב-1998 ונידון ל-25 שנות מאסר. שפיצר סיים לרצות שני שליש מעונשו בשנה שעברה ובניכוי מנהלי (קיצור מאסר נוסף שניתן על פי שיקול דעת נציב שב"ס בזמנים של צפיפות גבוהה בבתי הסוהר ומחושב על פי גזר הדין; לי ירדו בערך חודשיים מהמאסר בזכות זה) יכול היה להשתחרר באפריל 2015.

אין לי כוח להתייחס לכל מה שנדון בעניינו בועדת השחרורים ובערכאות נוספות, תוכלו לקרוא על זה כאן ובטח בעוד מקומות בגיגול שמו. אבל יש דברים שנכתבו בהחלטה בערעור (על ערעור) שהגיש שפיצר נגד ההחלטה לא לאשר לו שחרור מוקדם ששווים התייחסות. בערעור (שנדחה) הכריע שופט העליון מני מזוז והוא נתן את החלטתו ביום חמישי האחרון עם תיקונים קלים בהחלטה שהתפרסמה היום.

דבר בולט 1: תאריך השחרור האפשרי של שפיצר, בניכוי שליש ומנהלי, היה 16 באפריל 2015. הרשות לשיקום האסיר (רש"א) הגישה את תכנית השיקום שנבנתה לו רק ב-14 בדצמבר, כלומר שמונה חודשים אחרי שתיאורטית כבר יכול היה להשתחרר. אתם מבינים את האבסורד? עוד לפני שנכנסים לפרטיה של התכנית, לפרטי העבירה, להתנהגות האסיר, לכל שאר המרכיבים שנכנסים למכלול השיקולים של ועדת השחרורים – אין בכלל תכנית שיקום לדון בה! ואין לכך שום הצדקה. מועד שחרור אפשרי של אסיר הוא לא דבר שמגיע בהפתעה. זה חשבון של כיתה ג' לבדוק מתי מסתיימים שני-שליש ממאסר של 25 שנה. למה אי אפשר היה להכין את תכנית השיקום קודם?

בהקשר זה יש לציין כי גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם בקיץ 2014 התייחס לעיוות הזה. המבקר התייחס לעתירת אסיר מ-2009 ששחרורו (הפוטנציאלי; לא בטוח שהוא היה מקבל בניסיון הראשון שלו בועדה) עוכב בלמעלה משנה עקב השתהות בהכנת תכנית רש"א שלו. בהכרעה בעתירתו נכתב כי "בעתירה זו נחשפה בפנינו תמונה עגומה של הטיפול בעניינם של אסירים הזכאים על פי דין להיות מובאים בפני ועדת שחרורים, אולם זכותם זו נמצאת מקופחת או כמעט מאויינת… מצב אשר בו אסירים אינם מובאים בפני ועדות שחרורים במועד אפקטיבי לדיון כאמור מהווה מצב שאין להשלים עימו". לאחר החלטה זו מינה שר המשפטים דאז ועדת בדיקה לראות איך מייעלים את הנושא, והמבקר מציין: "לפי דוח הבדיקה, כמעט מחצית מכלל הדיונים בבקשות לשחרור על תנאי מסתיימים בהחלטה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, היות והתיקים חסרים את החומר המלא הנדרש כתשתית להחלטת הוועדה. בין החומרים העיקריים החסרים בולטת תכנית השיקום של רש"א". (ההדגשה שלי)

חשוב להבהיר שבלי תכנית רש"א אין דיון בועדה, ואם אין דיון בועדה – אין שחרור. תהיינה שאר חוות הדעת מוצלחות ככל שתהיינה, ולא משנה כמה יפה התנהגת במאסר, ואפילו אם המדינה לא מביעה התנגדות לשחרור המוקדם (מה שאפשר לגלות רק בגישושים של עורכי הדין כי את עמדתה הרשמית מציגה הפרקליטות רק בדיון הועדה), בלי תכנית רש"א אין לך סיכוי. כל עיכוב שחרור שנובע מעיכוב בהגשת תכנית רש"א הוא עוד זמן שנשללת חירותו של אדם, לעתים שלא בצדק כי יתכן שהיה זוכה בשחרור מוקדם לו דיונו היה מתקיים במועד. זה עוד זמן שאסיר חי על חשבונכם במקום להיות גורם יצרני ומועיל בחברה. זה עוד זמן שאנשים רחוקים ממשפחותיהם ושוהים במקום זה בחממת הפשע של בתי הסוהר. ולמה? אלוהים יודע.

דבר בולט 2: התכנית שרש"א בנתה לשפיצר כוללת שנתיים בלבד של שיקום, שנה אינטנסיבית ושנה קלה יותר אם יעמוד בתנאי השחרור שלו. השליש של שפיצר הוא כשמונה שנים וחצי – תקופה שבה הוא אסיר ברישיון עם שלל הגבלות ומחויבויות. חיים של אסיר משוחרר רחוקים מלהיות קלים. סביר להניח שהוא יזדקק לסיוע לאורך כל שנותיו כאסיר ברישיון ואולי גם אחר כך. למה הרשות לשיקום האסיר מוכנה לעזור לו רק לרבע מהתקופה? שוב, כנראה שרק אלוהים יודע. ומה עוד בעייתי? שבהתנגדותה לשחרור התייחסה המדינה גם לחלקיות של תכנית השיקום, שהיא עצמה – בזרועה כרש"א – בנתה לו! מה אשם הבנאדם שרש"א לא מוכנים להקדיש לו יותר זמן? למה הוא צריך לשלם על זה בחירותו?

לפני שנה הגישה ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה וטיפול בעבריינים את מסקנותיה. תוכלו לקרוא אותן ועליהן פה. הערכתי בעבר שההמלצות לא תיושמנה ואני דבקה בהערכה זו; הסחבת שמגלה המדינה עם תכניות רש"א והחלקיות שלהן היא בעיניי האינדיקציה המובהקת ביותר ששיקום אינו באמת בראש מעייניה של המדינה, וחבל.

***

סיפור מאסר שני, כדי לסיים בנימה אופטימית. בשבוע שעבר אישרו שופטי העליון רובינשטיין, מלצר ופוגלמן (שלושה גברים, וזה חשוב לענייננו) עיכוב ביצוע עונש מאסר לאישה שנמצאת בטיפולי פוריות משום שעל פי הפקודה הקיימת אינה יכולה להמשיך אותם במהלך המאסר (לפי איך שהבנתי מהחלטתם הרומזת לפגם בפקודת שב"ס בנושא, זה בגלל שאינה בזוגיות). מאחר שהיא בת 41 ומסמך רפואי קובע שהשנה הקרובה קריטית לסיכויי הצלחת הטיפולים, החליטו השופטים לדחות את מאסרה (28 חודשים בגין עבירות סמים) עד חודש יוני בתקווה שתכנס להריון עד אז, או שלחלופין תתוקן הפקודה והיא תוכל להמשיך בטיפולים במאסר. אפשר לבקר עד מחר (ובצדק, לדעתי) את מדיניות הפרו-ילודה של ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש בה גם ממד אנושי לא מבוטל.

ע.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “שני סיפורי מאסר קטנים

  1. סיפור מאסר ראשון הוא עצוב:

    חשוב להבין למה בכלל חשוב שחרור מוקדם. אורן גזל-אייל כתב:

    "כשאסיר זוכה לשחרור מוקדם הוא עדיין מוגדר אסיר, ולכן עדיין מחויב בפיקוח. כך, ניתן להתנות את שחרורו בתנאים, ובדרך זו לסייע לו להשתקם. אם מחכים שהוא ירצה את מלוא תקופת מאסרו, אז ביום שחרורו הוא משתחרר בלא כל פיקוח או שיקום, ולמדינה אין זכות לדרוש ממנו יותר דבר".

    בנושא השחרור המוקדם יש בעיות של עיכובים במתן החלטה. גם של רש"א אבל לא רק.

    לעיכוב בשחרור השלכות קשות שדוח ועדת דורנר ציין: אסירים שמתאימים לשחרור נשארים בכלא סתם, לכליאה יש אפקט קרימינוגני כלומר שהות בכלא מגדילה את מסוכנות האסיר ולכן שיהוי מיותר עלול להגדיל את הסיכון מהאסיר, לפעמים עיכוב פוגע באפקטיביות תוכנית השיקום היות ותקופת השחרור ברשיון מתקצרת, שחיקת התגמול על התנהגות טובה בכלא, עלויות כליאה למדינה שהן מיותרות. עלויות ושחיקה מיותרות עקב הצורך של הפרקליט והסניגור להתכונן שוב לדיון.

    ב- 2009 רק כמחצית מהאסירים 53% החלטה בעניין בקשת לשחרור מוקדם התקבלה לאחר דיון אחד. יתר האסירים הובאו 2.3 פעמים בממוצע עד שניתנה החלטה בעניינם.

    הסיבות לעיכובים על פי דוח ועדת דורנר הם:

    היעדר מסמכים רלבנטיים הנחוצים להחלטה היות ואין גורם אחד האחראי להכנת התיק.
    לועדה יש נורמה של דחיית דיונים.
    יום הדיונים מנוהל באופן לקוי-ליקויים בתכנון סדר הבאת האסירים, אין קדימות לתיקים בהם יש הסכמה בין הצדדים, חברי הועדה לא קוראים דוחות מראש, אלא במהלך הדיון, דיונים שצפוי בהם היקף נרחב לא משובצים בנפרד מיתר הדיונים השגרתיים.

    גורם נוסף קשור לנושא הפוסט והוא בעיות אצל הגורמים האמורים להעביר חוות דעת. בנוסף לרש"א מדובר גם במב"ן [מחלקה לבריאות הנפש] שם יש מחסור בכוח אדם אדמינסטרטיבי, פניות סרק לבירור מצב נפשי, מועד הפנייה קרוב מדי למועד הדיון בועדה.

    גורם נוסף הוא אלמ"ב כלומר קושי באיתור נפגע העבירה לצורך שמיעת עמדתו.
    וכמובן רש"א שזו הכנת תוכנית שיקומית.

    הבעיות ברש"א:

    בשל משאבים מוגבלים רק 60% מהאסירים שמשתחררים [בין שחרור מוקדם ובין לאחר ריצוי כל מאסרם] זוכים לתוכנית שיקום. מתוכם 20% בתוכנית שיקום פרטית ולא ברש"א.

    רכזי שיקום פועלים ב- 46 יישובים בלבד ואסיר שלא גר באחד מהיישובים האלה בד"כ לא זוכה לתוכנית שיקום מרש"א.
    קיים מחסור ב- 40 רכזי שיקום בעיקר במגזר הערבי והבדואי.
    הכנת תוכנית השיקום מתבצעת בעת שהאסיר בחופשה ונפגש עם רכז השיקום לכן אסירים שלא זוכים לחופשות בד"כ לא זוכים לתוכנית שיקום.

    הרבה פעמים אין תוכנית שיקום מוכנה במועד הדיון בועדה וזה מסביר 50% מהדחיות של דיוני השחרור.
    מחסור ברכזי תעסוקה דבר המקשה על שילוב אסירים משוחררים בעבודה.
    מחסור בהוסטלים למשל לעברייני מין במסוכנות גבוהה, למחוסרי דיור.
    מענה חלקי למשפחות האסירים- רק מיעוט מילדי האסירים זוכה לפרויקט חונכות. אין תמיכה לבנות זוג של אסירים ולהורי אסירים.
    בסך הכל 2000 אסירים זוכים למענה שיקומי ע"י רש"א.

    גזל-אייל טוען שאם היה תקציב ראוי, ניתן היה לצמצם משמעותית את הכליאה. בעלות של פחות מאלף שקל לחודש יכולה הרשות לשיקום האסיר לחסוך מאסרים שעולים 10,000 שקל לחודש.

    תקצוב רש"א זו בעיה כי משרד הרווחה הוא מוחלש ומתקשה לגייס תקציבים. התוצאה היא שאסירים גם מוחזקים בכלא היקר במקום במוסד שיקומי זול הרבה יותר, גם לא עוברים שיקום וגם כשהם מסיימים לרצות את העונש שלהם יוצאים הרבה יותר מסוכנים.

    אכן המצב גרוע.

    אני מסכים לגבי הבעיה שהעלית בדבר תוכנית שיקום קצרה מדי כאשר תקופת השחרור על תנאי ארוכה יחסית.

    לגבי דו"ח ועדת דורנר כבר התקבלה החלטה לאמץ כמעט את כל ההמלצות למעט אחת, בחוק ההסדרים. כלומר, כבר התקבלה החלטה של משרד האוצר בנושא. האוצר תומך ברוב המלצות דו"ח ועדת דורנר.

    אני לא יודע מהם קשיי היישום מבחינת זמן למשל.
    אבל לי אין נתונים להעריך שדו"ח ועדת דורנר לא ייושם בסופו של דבר לכן אני לא שותף לפסימיות בשלב זה [אולי בעתיד כן, אך לא בשלב זה].

    לגבי סיפור מאסר שני, אני מברך על ההחלטה אם כי גם אני שותף לטענה שמדיניות תקצוב טיפולי הפוריות בישראל שהיא חלק מהפרו נטליזם הישראלי הוא מוגזם וחסר הצדקה.

    • "הכנת תוכנית השיקום מתבצעת בעת שהאסיר בחופשה ונפגש עם רכז השיקום לכן אסירים שלא זוכים לחופשות בד"כ לא זוכים לתוכנית שיקום":

      רק מעט אסירים זוכים לחופשות, אבל רכזי רש"א באים באופן סדיר לבתי סוהר כדי לפגוש אסירים ובמטרה לדון על תכנית שיקום … אך יש תורים ארוכים.

      • למרים

        בדו"ח ועדת דורנר נכתב [ע' 58] "אסירים שאינם זכאים לחופשות אינם זוכים במרבית המקרים לתוכנית שיקום."
        [אני מניח שהכוונה לתוכנית שיקום של הרשות לשיקום האסיר ולא תוכנית שיקום פרטית]

        ייתכן שאת חולקת על הנתון הזה.

        לענת

        היות וכבר היה מי שחרג מנושא הפוסט אלך ברשותך בעקבותיו ואחרוג גם אני ואתייחס לפוסטים מהעבר.

        לגבי הערך בויקיפדיה- נראה שבאתי לברך ויצאתי מקלל. לתומי ברכתי אותך פעמיים ליום הולדתך כאשר לגבי תאריך יום ההולדת הסתמכתי על ויקיפדיה. אלא שלא מזמן גיליתי דיון פנים ויקיפדי שבו חלק מהויקיפדים רצו להסתמך עלי בתור מקור לנכונות תאריך הולדתך, תאריך שאת מעוניינת שיושמט מהערך. אז אני מצטער אם גרמתי לתסבוכת כלשהי. בכל אופן, קשה להבין את אותם ויקיפדים שמסתמכים על מגיב אלמוני כמוני, שלא מכיר את ענת אישית וכך נוצרת הסתמכות מעגלית כאשר אני מסתמך על ויקיפדיה ואילו ויקיפדיה מסתמכת עלי וכולנו מסתמכים אחד על השני.

        אגב, נכנסתי לשם והבהרתי שאני הסתמכתי על ויקיפדיה ואין לי היכרות עם ענת. ההערה שלי נעלמה לי [נמחקה?] אבל לפחות ויקיפד אחד הפנים אותה.

        לגבי הזמנה ללינצטרנט. נראה שהתגובות בבלוג שאינן התגובות שלי קיבלו דפוס שכמותו אני רואה רבות בבלוגים ובפייסבוק של תגובות תמיכה קצרות שלפעמים מגיעות עד כדי הערצה ופולחן אישיות. תגובות חוויתיות-רגשיות מהסוג "כתבת נהדר" "מלכה" "ענק" "אהבתי" "אלופה". נראה שהמימד הביקורתי אולי מפציע פה ושם אבל הוא די חלש [לפחות בתגובות שקיבלו פרסום. אין לי מושג לגבי סינונים].

        כלומר, להתרשמותי בבלוגים המגיבים הנמשכים לתגובות הם מגיבים אוהדים ותומכים ומשום מה לביקורתיים יש נטייה לא להגיב בבלוג.

        נכון שהיה בעבר הפוסט על הטרדות מיניות שהביא מבול של ביקורת עוינת אבל אני משער שזה קרה מפני שהעיתונות הפיצה את הפוסט ההוא והוא הפך לויראלי. לעומת זאת התקשורת לא התעניינה בפוסט על שרון פרי ולכן הדבר לא חזר על עצמו.

        מעבר לכך אני נוקט בגישה של אסא כשר שמאפשרת תגובות ביקורתיות על הפוסטים שלו, אבל לא מאפשרת [לפחות ברמת הצהרת הכוונות] תגובות לא מנומסות. בבלוג שלי אני מוחק תגובות לא מנומסות או תגובות של התנגחות אישית. באופן זה ניתן להבטיח שלפחות בבלוג שלנו לא יהיה לינצטרנט.

  2. טוב לשמוע את קולך האותנטי והרהוט … וחבל שלא יוצא מכותלי הבלוג שלך … האם את פעילה בנושאים אלו?

  3. http://www.haaretz.co.il/news/law/1.3139078
    מעניין מה את חושבת על התנהגות המשטרה כלפי גונטאז'.
    לדעתי המשטרה פעלה בדיוק כפי שהיתה אמורה לפעול, אבל החדשות (לפחות בשבילי) הן, שלאף אחד מהשוטרים שם לא היה מושג מי זה גונטאז' ומה זה עיתון הארץ.
    אם זו היתה אילנה דיין או כל עיתונאי סלב אחר, השוטרים לא היו מתנהגים אליו בכזו אגרסיביות.
    יש כאן איזשהו צדק פואטי.

    • אם זו הייתה אילנה דיין או כל עיתונאי *מקצועי* אחר, כנראה שהם לא היו מטרידים ח"כית מכהנת בטלפון ולכן שאלת התנהגות השוטרים היפותטית. לא יודעת אם זה צדק פואטי או אחר, אבל אין לי שום בעיה שהמשטרה תערוך שיחות בירור למטרידנים, גם אם יש להם תעודת לע"מ.

  4. מחר 20.12.16 בשעה 10:00 תתקיים באוניברסיטת חיפה, הפקולטה למשפטים, חדר הסמינרים חדר 3021 בניין המדרגה, הרצאתה של פרופ' הדר אבירם מאוניברסיטת הייסטינג, קליפורניה על ספרה החדש Yesterday's Monsters "מפלצות דאשתקד: שימועי "משפחת" מנסון בפני ועדת השחרורים"
    ההרצאה היא באירוח המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה והקליניקה של הסניגוריה הציבורית.

    ההרצאה תעסוק בשחרור מוקדם בקליפורניה (הנושא בו עוסק הספר) תוך השוואה להחלטות שהתקבלו השבוע בישראל בעניין משה קצב ויונתן היילו והמקרה של בני משפחת מנסון בקליפורניה שבסוף שנות השישים ביצעו סדרת מעשי רצח שזעזעו את ארה״ב ובמידה רבה תרמו לשיח הענישה המחמיר של ממשל ניקסון.

    ההזמנה להרצאה ופרטים נוספים על הספר:

    http://weblaw.haifa.ac.il/he/Events/Pages/events/HadarAviram.aspx

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s