כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה

כנראה שהרבה יותר ממה שכותבים בפועל. וגם פוסטים הם באר ללא תחתית כך שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אבל אני כבר שבוע פה, ומאחר שבאפליקיישן שלי לקולומביה ציינתי שאני גם בלוגרית, כדאי שזה יהיה נכון.

הטריגר לפוסט הוא מותה המצער בטרם עת של קים וול, בוגרת מחזור 2013 של בית הספר לעיתונאות של קולומביה שנרצחה בעת מילוי תפקידה. הערב (רביעי) ערכו בבניין פוליצר טקס לזכרה בהשתתפות כמה עשרות מבני המחזור שלה, שלחלקם זו הייתה הפעם הראשונה לפגוש את חבריהם לספסל הלימודים מאז הסיום. זה היה אירוע מוזר, שנבע משילוב בין הנסיבות הביזאריות של מותה של קים, עצם הצורך לדבר על אישה צעירה בלשון עבר בכלל ובאופן מפתיע בפרט וההתרגשות והשמחה של האנשים להפגש מחדש על אף הנסבות שהפגישו אותם. עבורי האירוע היה טעון מעוד כל מיני סיבות שזה לא המקום לפרטן.

מוות של עיתונאים בעת מילוי תפקידם הוא לא דבר חדש. אילן רועה נהרג בג'יפ של ארז גרשטיין בלבנון; מארי קולווין נהרגה בחומס לפני כמה שנים; שיפה גרדי נהרגה לפני כחצי שנה במוסול; ויש עוד רבים שאני לא זוכרת. כל עיתונאי שנוסע לאזור קרבות יודע שעבודתו כרוכה בסיכון ואולי בסתר לבם אנשים גם לא מאוד מפחדים מזה, כי מה יותר הרואי ורומנטי מלמות על משמרתך המקצועית?

האתגר והדילמות מתחילים היכן שהסכנה לא מובהקת כמו אצל כתבי מלחמות. אנה פוליטקובסקיה נהרגה בעת ובגין ביצוע עבודתה העיתונאית, גם אם אזור הקרבות שסיקרה היה מסדרונות הקרמלין ולא אפגניסטן. קווין קרטר התאבד בגלל דכאון שנבע בין היתר מדברים שנחשף אליהם במהלך עבודתו. וגם קים וול – בחורה בגיל שלי – נרצחה בזמן שעבדה על סיפור, על ידי הסיפור. אני לא חושבת שבחרתי במקצוע הלא נכון, אני באמת ובתמים רואה את עצמי כותבת ומסקרת לפרנסתי כשאהיה גדולה. אבל זה מקצוע שהסיכון המקצועי בו לא תמיד ברור וידוע מראש.

(בצילום: הטקס לזכרה של קים הערב)IMG_20170823_204350_HHT

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה

  1. במישור האלימות הלא קטלנית אפשר להוסיף את גלעד שלמור שהותקף ע"י המון ערבי ביפו

    הנושא של העיתונות כשק אגרוף מורחב גם לתדמית של העיתונות בישראל והתקפות מילוליות. ראש הממשלה תוקף את העיתונות, פרשת נתניהו-מוזס לא מיטיבה עם תדמית העיתונות, אסא כשר מבקר בחריפות את העיתונות וטוען שהעיתונות היא צנרת הביוב של ישראל והיא משליטה אווירת ערפדים.
    אילנה דיין הקריאה את התגובה המשתלחת בה של נתניהו. לא בטוח שזה יעיל לבריאות הנפשית.

    התדמית של העיתונות כ:

    רודפת רייטניג, התוכן העיתונאי כתוכן שטחי משיקולים מסחריים, התחנפות לעם ולמכנה המשותף לעיתים הנמוך דבר המתבטא בכתיבה עיתונאית פופוליסטית המתחנפת לישראלי הטיפוסי הסטיראוטיפי, טענות על הוצאת לשון רע ופגיעה בפרטיות למען התפוצה והרייטינג, מצלמות המכוונות לבני אדם ברגעים הכי נמוכים שלהם כמו בהיותם בחשודים בדיון בהארכת מעצר מכסים את פניהם ובהיותם נאשמים, אמירות שאי אפשר לבדוק אותן כי הן מסתתרות מאחורי חיסיון מקורות, פרשנית פוליטיים שמתיימרים לדעת דברים שאין להם בסיס והם לא משלמים כאשר תחזיתם הנחרצת לא מתממשת.

    נושא הקרוב לליבי (האם לא לליבך לאור מה שאת עברת?), הטענה שלתקשורת יש חלק בכך שהציבור רוצה ענישה פלילית מחמירה וחושב שרמת הענישה מגוחכת. כותרות בעיתון כמו ביצע עבירה כזאת וכזאת וקיבל "רק" עונש כזה וכזה. למשל הפרשן המשפטי המרכזי של קול ישראל משה נגבי תומך בענישה דרקונית על כל צעד ושעל תוך הסתמכות על תקדימים משפטיים במקום על מחקרים אמפיריים.

    הפופוליזם העיתונאי כמתבטא בתמיכה בהחמרת הענישה

    לאור הדברים האלה מתבקשת השאלה, למה בכל זאת את רוצה להיות עיתונאית?

  2. לא ממש ברור מקריאה ראשונה שמדובר בקולומביה האוניברסיטה ולא המדינה. מעבר לזה, מקסיקו היא כנראה המקום המסוכן ביותר לעיתונאים. שיהיה המון בהצלחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s