הפרק בו הסכמתי עם גלעד ארדן

חי חדקי, לא חשבתי שאי פעם אסנגר על יוזמה של גלעד ארדן, אבל גם שעון לא מכוון מדייק מדי פעם במקרה. אז בעקבות דיון עם חבר – בעל כוונות טובות, אין לי שום ספק, אף שממש לא הסכמנו – סידרתי קצת את המחשבות לגבי היוזמה להקמת כלא אוניברסיטאי, שאני בסך הכל די בעדה, ואשמח אם אסירים ואסירות לשעבר יחוו דעתם גם כן. אפשר אנונימי.

אתמול (רביעי) פורסם שהשר לבט"פ גלעד ארדן ונשיא אוניברסיטת בר אילן פרופ' אריה צבן סיכמו על הקמת "בית כלא אוניברסיטאי, לראשונה בישראל". הידיעה לא התייחסה למודלים מקבילים בעולם, ככל שבכלל ישנם כאלה, ואין לי כוח לחפש כרגע. אם מישהו מכיר ויש לו בשלוף, אני אשמח. לשם ההבהרה, בית הכלא האוניברסיטאי אינו אוניברסיטה בתנאי כליאה, קמפוס עם סורגים, מקום בו האסירים משלימים השכלתם מצאת החמה עד ספירת לילה; לא לא, מי שיוכשר באותה אוניברסיטה יהיו דווקא אנשי הסגל, עובדי שב"ס וגם אלה שלא.

כל הגבות הליברליות כולל של יורז טרולי הורמו בתדהמה לרגע; לא מספיק שבפנאופטיקון של הכלא אסירים ממילא במעקב כל הזמן, עכשיו גם מוסיפים לזה כסות מדעית והופכים אותם רשמית לעכברים במבוך?

אלא שמחשבה נוספת שהקדשתי לעניין דווקא הפכה אותו להרבה יותר הגיוני, מכמה סיבות:

  1. המודל שארדן מכוון אליו הוא כשל בית חולים אוניברסיטאי. בואו נפרק את זה לרגע: מקום מאוד לא נעים וצפוף שאף אחד לא נמצא בו מרצונו, נטול פרטיות, מלא אנשים שאתה לא רוצה להיות קרוב אליהם, יחס סגל:לא-סגל גרוע מאוד ושאתה אמור לצאת ממנו (במהרה בימינו אמן כן יהי רצון) במצב טוב יותר משהיית כשנכנסת, יהיה ה "טוב יותר" אשר יהיה. בעצם, בתי חולים לא כל כך שונים מבתי סוהר. אז למה זה הכי מובן מאליו שרופאים מתלמדים יעשו ניסויים על מטופלים וסוהרים או עו"סים מתלמדים לא?
  2. סגל שב"ס בארץ, כמו ברוב המקומות בעולם, מורכב בעיקרו מאנשים מאוד פשוטים. אני זוכרת שבנווה תרצה נתקלתי בכמה סוהרות וסוהרים שרק משק כנפי פרפר מקרי בשלב כלשהו בהיסטוריה שלהם הוביל אותם להיות בצד ההוא של הסורגים ולא בצד שלנו. רקע סוציו-אקונומי נמוך, השכלה בסיסית בלבד והרבה פעמים גם דיבור נגוע (מכירים מג"בניקיות במחסום? אז כאלה) היה שילוב שחזר על עצמו אצל רובם. לא מעטים, אגב, כן השקיעו ברכישת "השכלה אקדמית" במקומות כמו מכללת אשקלון והמרכז האקדמי פרס, בעיקר לצרכי הטבות השכר הנלוות, אבל ממה שהצלחתי לראות הייתה שם בעיקר רכישה והרבה פחות השכלה. אם האנשים האלה יעבדו במקום שמראש מוגדר כחממה של אוניברסיטה, אני בטוחה שזה יתרום להם וישפר את איכותם והתנהלות והשקעה בהון אנושי היא משהו שכולם ירוויחו ממנו.
  3. כבר היום בתי הסוהר הם מעבדת ניסויים. קודם כל, כי כל כמה זמן יש איזו רפורמה או פיילוט לתכנית שיקום חדשה או פקודה שמחייבת שינוי תנאים או ווטאבר ולאסירים אין שום סיי בעניין הזה, כלומר ממילא קובעים בשבילם הכל ועורכים באמצעותם מחקרים כדי לבדוק את יעילות התכניות האלה. שנית, כי בתי הסוהר – בעיקר כאלה שנמצאים במרכז ונגישים יותר, או המטופחים כמו בתי ההבראה חרמון וצלמון – הם כבר מזמן יעד תיירותי (אני לא צוחקת: היה בנווה תרצה בזמני "סיור לחברים" שערך כתב פלילים בכיר כלשהו לאנשים שהיו חבריו אבל ממש לא קולגות). הפקודה בישראל קובעת שבתי הסוהר יהיו פתוחים לכל דמעוניין מטעמי שקיפות עשיית הצדק או משהו בסגנון. זה אומר שבערך אחת לשבוע בממוצע מגיעה חבורה כלשהי – החברים של הכתב, סטודנטים למשפטים או קרימינולוגיה, עובדים סוציאליים וכו' – ומסתובבת בכלא עם מדריך. זה מציצני ומשפיל אבל אף אחד לא שואל את האסירים לדעתם על הנושא. באיזשהו שלב זה נהיה מוגזם ואני זוכרת שביקשנו א' שלא יכניסו אותם לאגף בזמן ארוחת צהרים (כי אז זה ממש הקופים בשעת ההאכלה. אתם לא מבינים כמה זה לא נעים) וב' שיתנו התראה כשמגיע סיור כדי שמי שרוצה תוכל להתחבא. אסירות בפרופיל גבוה, נניח אני, מאוד השתדלו להמנע מלהיראות בסיורים האלה, כי הכלא מספיק קשה גם בלי להיות ליהוק בפריק שואו. רוצה לומר, אני לא רואה איך כליאה בבית כלא אוניברסיטאי תהיה בפועל שונה ממה שהיה היום (מסייגת: ממה שהייתה לפני ארבע שנים כשהייתי שם).
  4. אני מניחה שלפחות בהתחלה יאפשרו לאסירים לסרב להכנס לשם. אני לא יודעת מה יהיה מודל שילוב האסירות במקום כזה (כיום יש כלא נשים אחד ויחיד בישראל והערבוב עם אוכלוסיית גברים נדיר עד לא קיים) אבל אני יכולה להניח שהמקום יהיה פתוח רק לגברים שממילא יש להם יותר גמישות ואפשרויות מעבר בנוגע למתקן הכליאה שלהם. כלומר, אם תהיה אפשרות סירוב ולא יכפו על אף אחד להכנס לשם, לא יגרם שום נזק. זה לא כמו לנסות לחסן חיילים מאנתרקס ללא ידיעתם.
  5. סביבה מחקרית אקדמית תוכל להשפיע לטובה גם על האסירים. אם יהיו יותר ספרים נגישים, יותר אנשים מלומדים בסביבה המיידית של האסיר ובאופן כללי היחס ללימודים גבוהים יהיה יותר קז'ואל ופחות משהו שאסירים ירגישו שהוא מעבר להישג ידם, הם רק ירוויחו מזה ומתוקף כך גם החברה כולה (את המניפסטים שלי על חובת שיקום אסירים כבר פירטתי חזור ופרט וכנראה שאפרט גם פה בניכר באנגלית, אז אין טעם לחזור על הכל).

לא יודעת אם שכנעתי אתכם, וזה ממש בסדר אם לא. אבל חשוב לי שכל המצקצקים ההמומים שלא מכירים את חווית בית הסוהר יבינו שהתגובה שלהם לא הוגנת כי היא לא מבוססת. נורא קל לדבר על "סוגיות אתיות" כשמסתכלים על היוזמה הזאת מבחוץ; רוב הסוגיות האתיות האלה מופרות ממילא, אז למה לא לנסות להרוויח מזה?

מודעות פרסומת

כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה

כנראה שהרבה יותר ממה שכותבים בפועל. וגם פוסטים הם באר ללא תחתית כך שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אבל אני כבר שבוע פה, ומאחר שבאפליקיישן שלי לקולומביה ציינתי שאני גם בלוגרית, כדאי שזה יהיה נכון.

הטריגר לפוסט הוא מותה המצער בטרם עת של קים וול, בוגרת מחזור 2013 של בית הספר לעיתונאות של קולומביה שנרצחה בעת מילוי תפקידה. הערב (רביעי) ערכו בבניין פוליצר טקס לזכרה בהשתתפות כמה עשרות מבני המחזור שלה, שלחלקם זו הייתה הפעם הראשונה לפגוש את חבריהם לספסל הלימודים מאז הסיום. זה היה אירוע מוזר, שנבע משילוב בין הנסיבות הביזאריות של מותה של קים, עצם הצורך לדבר על אישה צעירה בלשון עבר בכלל ובאופן מפתיע בפרט וההתרגשות והשמחה של האנשים להפגש מחדש על אף הנסבות שהפגישו אותם. עבורי האירוע היה טעון מעוד כל מיני סיבות שזה לא המקום לפרטן.

מוות של עיתונאים בעת מילוי תפקידם הוא לא דבר חדש. אילן רועה נהרג בג'יפ של ארז גרשטיין בלבנון; מארי קולווין נהרגה בחומס לפני כמה שנים; שיפה גרדי נהרגה לפני כחצי שנה במוסול; ויש עוד רבים שאני לא זוכרת. כל עיתונאי שנוסע לאזור קרבות יודע שעבודתו כרוכה בסיכון ואולי בסתר לבם אנשים גם לא מאוד מפחדים מזה, כי מה יותר הרואי ורומנטי מלמות על משמרתך המקצועית?

האתגר והדילמות מתחילים היכן שהסכנה לא מובהקת כמו אצל כתבי מלחמות. אנה פוליטקובסקיה נהרגה בעת ובגין ביצוע עבודתה העיתונאית, גם אם אזור הקרבות שסיקרה היה מסדרונות הקרמלין ולא אפגניסטן. קווין קרטר התאבד בגלל דכאון שנבע בין היתר מדברים שנחשף אליהם במהלך עבודתו. וגם קים וול – בחורה בגיל שלי – נרצחה בזמן שעבדה על סיפור, על ידי הסיפור. אני לא חושבת שבחרתי במקצוע הלא נכון, אני באמת ובתמים רואה את עצמי כותבת ומסקרת לפרנסתי כשאהיה גדולה. אבל זה מקצוע שהסיכון המקצועי בו לא תמיד ברור וידוע מראש.

(בצילום: הטקס לזכרה של קים הערב)IMG_20170823_204350_HHT

על פסח בכלא

נתקלתי בכתבה הזאת של יעל שרר על ההיערכות של נווה תרצה לליל הסדר ונראה לי שכדאי להעמיד כמה דברים על דיוקם. אין לי טענות ליעל, היא קיבלה הצצה יח"צנית שנותנים לאורחים ומבחוץ יש דברים שנראים מאוד נחמד בכלא. אבל זה הרבה פחות מרשים מאיך שהדברים תוארו.

אני זכיתי לחגוג רק סדר אחד בנווה תרצה (בפסח השני יצאתי לחופשה הראשונה שלי). זה היה כמה חודשים אחרי שנכנסתי והייתי משובצת אז לעבודה בחוליה – עובדות הרס"ר של האגף שאמונות על ניקיונו. קראתי פעם בכתבה על כלא גברים כלשהו שאסירי חוליה זוכים לפריווילגיות ושזה תפקיד מועדף; הוא כזה רק אם את ג'אנקי של ריח של אקונומיקה (יש אנשים כאלה, מסתבר). ההטבה המשמעותית היחידה שזכינו לה הייתה שהיה טלפון באגף שהיה מיועד רק לנו ובשעות העומס יכולנו להתחלק בו בינינו, כלומר רק ארבע-חמש בנות, מה שעקרונית איפשר יותר זמן טלפון. אותי זה לא ממש הלהיב כי לא הייתי צריכה כל כך הרבה זמן טלפון. הבעיה בלהיות אסירת חוליה, בעיקר לקראת פסח, זה שמנקים כמו משוגעים. את הכלא מכשירים בצורה מחמירה, כולל הרחקת כל דבר עם חמץ ואף קטניות מהמרחב הציבורי (בחדרים מותר להחזיק חמץ, בתקווה שאין לך שותפה ששומרת כשרות ושזה מפריע לה). ניקיון פסיכי זה אומר גם לקרצף את האריחים של הקירות, עבודה שנראתה לי מיותרת בעליל. הניקיונות לקראת פסח נופלים בעיקר על אסירות החוליה כי שאר הבנות עובדות, אם יש עבודה. האם מקבלים על זה תשלום נוסף? ממש לא. אותם עשרה שקלים עגומים ליום.

יעל חוזרת ומדגישה כמה הכל בכלא מבהיק מניקיון. ובכן, זו אשליה נחמדה כי אכן רואים את כולן מנקות כל הזמן. זה לא אומר שהוא נקי. ביום השני או השלישי שלי במתחם (הבקו"ם של הכלא, לאן שמגיעים מיד כשנכנסים) שאלתי סוהרת אם יש להם משהו נגד חרקים כי יש לי ג'וקים בחדר. היא גיחכה ואמרה "נו אז מה, יש ג'וקים בכל הכלא". היא לא טעתה. המזל היה שאלו ג'וקים קטנים שמתרגלים אליהם מאוד מהר, לא תיקנים ארוכי מחושים.

ליל הסדר עצמו מושקע מאוד, באמת, עם המון אוכל מאוד מגוון. אפשר לשבת עם הגדה ולארגן ממש סדר, אפשר רק לקחת אוכל ולחתוך לחדר כשמסיימים אם רוצים. שזה נחמד. מה שפחות נחמד זה שכל הפסח היינו כבולות לדיני הכשרות המחמירים ביותר, מה שמתיר לנו לאכול תפוחי אדמה. ועוד תפוחי אדמה. ועוד תפוחי אדמה. מי שלא היה לה כסף לאגור מראש קרקרים או פריכיות אורז – מה שנכון לחלק ניכר מהאסירות – עלולה להיות בבעיה. אני מבינה את הסטטוס קוו ולמה מוסדות ממשלתיים צריכים לדבוק בעקרונות יהודיים. אני אפילו מסכימה עם זה במידה מסוימת. אבל בשום מקום לא נכתב שהסטטוס קוו מחייב ציות להלכה המחמירה ביותר במקום למצוא דרך שלא תחנוק את אלו שפחות אכפת להן מהמסורת.

יעל כותבת בחביבות על מתקן התעסוקה של הכלא שגם הוא "קטנטן ומבהיק מניקסיון". הוא לא אף אחד מהם, אבל מילא. שרה פרידמן מספרת בגאווה שהבנות מקבלות כסף על עבודתן, מה שנכון, היא רק לא מספרת כמה מעט. כמה שורות אחרי כן יעל מציינת בלקוניות ש "בחול המועד האסירות לא עובדות". תבינו מה זה אומר: שני ערבי חגים וחגים וחול מועד שלא עובדים בו – עשרה ימים בלי עבודה. מאחר שאף אחת בכלא לא עובדת בשכר גלובלי אלא לפי תפוקה (או לכל היותר פר יום אם העבודה שלה לא מדידה), עשרה ימים בלי עבודה זו חתיכת מכה כלכלית. זה אומר שבקנטינה הבאה, זו של תחילת מאי, הרבה בנות יוכלו לקנות את המינימום שבמינימום אם בכלל. זה אומר שרבות יצטרכו ללוות קופסאות סיגריות וטלכרטים (אם עוד משתמשים בזה בכלל) מאחרות, הלוואות שהן יגררו כנראה במשך חודשים עד שיוכלו להחזיר הכל. אחרות יצטרכו להשפיל מבט ולבקש כסף מהמשפחה.

הבעיה הגדולה יותר בלא לעבוד כמעט שבועיים רצופים היא חוסר המעש. הדבר הכי נורא בכלא עבורי – ולי יש מזל גדול שזו הייתה הבעיה הכי קשה שלי, יש גרועות ממנה – היה השעמום. הלטפס על הקירות. להסתכל על השעון כל כך לא זז שכבר נדמה לך שהוא זז אחורה. ארבע עשר ימים הם נצח שנמשך שבועיים, כמאמר המשורר. קראתי עד זוב עיניים, ישנתי בכל פעם שהצלחתי להירדם, שיחקתי רמי ושש בש וארץ עיר וקצת שחמט, ועדיין מתתי משעמום. עכשיו תחשבו מה זה לקחת שישים בנות משועממות עד קצות שערן ותסגרו אותן באגף בלי חצר. זה נהדר כמו שזה נשמע. לפעמים העבודה באמת משחררת.

יעל מצטטת את נלן בוקובזה, מפקדת אגף כלנית. זה מצחיק שהיא מציגה אותו ככה, אני בטוחה שרוב הבנות שם לא יודעות בכלל שזה שמו, לא כל שכן אנשים מבחוץ. למעשה, אם זאת לא הייתה נלן, לא הייתי יודעת בכלל באיזה אגף מדובר. זה אגף א', אם תהיתם. וק' שלא יוצאת לחופש בגלל שהיא בדרך לשחרור? סביר להניח שהיא ממילא לא זכאית לחופשות. אגפים א' וב' הם אגפים "מלוכלכים", שמאוכלסים בעיקר במשתמשות או של נשים עם עבר של שימוש או של עבירות שקשורות בסמים. בנות עם רקע של שימוש תהיינה חסומות קטגורית מלצאת לחופשות, ובחורה נקייה שנמצאת בא' או ב' כנראה תועלה לסביון לפני שיתנו לה חופשות. אז גם כאן, חשוב לדייק בפרטים: לא השחרור הקרב מונע מק' לצאת לחופש; אני יצאתי לחופשה האחרונה שלי פחות מחודש לפני שהשתחררתי. רוב הסיכויים שהיא פשוט לא זכאית לחופש.

***

ובמעבר חד, כמו שאומרים. באוגוסט הקרוב אני מתחילה לימודי תואר שני בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. אם אתם בסביבה, תגידו שלום.

ע.

בין ערוץ 10 להפועל תל אביב (סמולנים, הם בכל מקום)

בהמשך לטור החכם שכתב עודד שלו, שבאופן רשמי לא קראתי כי אני לא קוראת ישראל היום. כמו כן הביאו בחשבון שאני צהובה בת צהובים ולכן לא אובייקטיבית.

בגלגוליי השונים ככתבת מדיה ערוץ 10 כמעט תמיד היה במשבר קיומי. העונה הראשונה של הישרדות הייתה הצלחה מסחררת (ליטרלי; אנשים שם איבדו את הראש) ולצדה היו כמה פיקים רייטינגיים בתקופה שמכבי בחמישי הייתה מוסד מקודש. אפשר נגיד להקביל את זה לעונת הדאבל הארורה ב2010 ולכמה נצחונות בדרבי מאז, אבל בגדול גאוותה של הפועל היא בלוזריות שלה. גם החולשה של ערוץ 10 לאורך השנים הייתה בעיני רבים ליתרון שלו: ערוץ שפועל בתנאי גרילה ומצליח מעמדת נחיתות לעקוץ פעם אחר פעם.

בשני המקרים ברור שהמצב הקשה אליו הגיעו שני הגופים הוא שילוב של ניהול כושל, בעלים מגלומניים שהפסידו הון עתק מכספם הפרטי, חוזים מופרזים – ואזלת יד של הרשות המפקחת. הרשות השניה התנהלה בצורה שערורייתית מול ערוץ 10, בצורה שאפשרה לו להפר את חובות זכיונו שנה אחרי שנה, כי חשבו (בצדק) שאסור לסגור ערוץ טלוויזיה בישראל. אלא שגרירת הרגליים של הרשות שיכולה הייתה להוריד את ערוץ 10 ליגה כבר בפעם הראשונה שלא עמד במחויבויותיו, שזה בערך בשנה השניה לקיומו, הפכה כל צעד רגולטורי נדרש להרבה יותר קשה לביצוע בהמשך; הערוץ קבע עובדות בשטח ונעשה יותר ויותר נחוץ בנוף הציבורי. כבר באוגוסט 2009 כתבתי על עוד הסדר אליו הגיעה הרשות עם הערוץ, הסדר שעשה ממנה צחוק במקום לקבע את מעמדה כמבוגר האחראי בשוק סורר.

כפי ששלו מציג את הדברים וכפי שנחשף בשבועות האחרונים (כבוד לעמית גולדשטיין), האשמה המרכזית בקריסה של הפועל היא הבקרה התקציבית של ההתאחדות שכשלה כשלון חרוץ בביצוע משימתה. אלא שאת הבקרה אי אפשר לסגור, כפי שאי אפשר היה לסגור את הרשות השניה, ואת המחיר על רשלנותם כמעט שילמו ערוץ 10 וצופיו ועלולים לשלם הפועל תל אביב ואוהדיה. לא נעלמה מעיניי החפיפה הגבוהה בין הקהלים האלה וזו אחת הסיבות להקבלה שלי בין הסיטואציות.

רבים נלחמו על זכות קיומו של ערוץ 10 והסכימו לבלוע ים צפרדעים בדרך, בעיקר הפחתה בחובות ההשקעה בתוכן וקיצוצים במשכורות ותקני העובדים. בהתאם, ובמידה רבה אלה אותם אנשים, רבים נלחמים עתה על זכות קיומה של הפועל תל אביב ומוכנים לבלוע הרבה צפרדעים גם כן. אני מודה שאני חצויה בנושא. מצד אחד, ירידה של הפועל לליגה ג' נראית לי כמו דרך הולמת להקהות מעט את טראומת ליל הנכבה ההוא ובנוסף, כידוע, אין שמחה כשמחה לאיד. מצד שני, פירוק באמצע העונה ימחק את החמישיה מהדרבי וימנע עוד חמישיות כאלה בשנים הקרובות (ועוד שמחות לאידם של אוהדי הפועל, שעל חלקם הלא פרופורציונלי בתקשורת כבר נכתב די והותר).

ההערכה שלי היא שכפי שלפני שנתיים ויומיים היועץ המשפטי לממשלה דאז יהודה ויינשטיין עשה דאוס אקס מכינה והציל את ערוץ 10 מסגירה עמוק בזמן הפציעות, גם עתה ימצא פתרון שישאיר את הפועל בליגת העל ולו עד לסיום העונה. בשם הפלורליזם הספורטיבי או שקר כלשהו אחר. אבל את הבעיה המרכזית – התפקוד הלקוי של הבקרה התקציבית – לא יפתור הסדר אד הוק כזה או אחר לטובת קבוצה מסוימת. דרוש שם סדר יסודי.

וגם אם הכל יגמר השבוע, אוהדי הפועל תמיד יוכלו להתנחם באהבתם למי שתהפוך ללידס הישראלית. זה בטח שווה כמה נקודות בכמה פאבים באנגליה.

שני סיפורי מאסר קטנים

לא שלי, והם לא יזכו בכותרות, אבל הם מעניינים בעיניי.

הראשון הוא סיפורו של ברנרדו (בני) שפיצר, שהורשע בהריגת מתדלק במהלך שוד שביצע עם אביו ב-1998 ונידון ל-25 שנות מאסר. שפיצר סיים לרצות שני שליש מעונשו בשנה שעברה ובניכוי מנהלי (קיצור מאסר נוסף שניתן על פי שיקול דעת נציב שב"ס בזמנים של צפיפות גבוהה בבתי הסוהר ומחושב על פי גזר הדין; לי ירדו בערך חודשיים מהמאסר בזכות זה) יכול היה להשתחרר באפריל 2015.

אין לי כוח להתייחס לכל מה שנדון בעניינו בועדת השחרורים ובערכאות נוספות, תוכלו לקרוא על זה כאן ובטח בעוד מקומות בגיגול שמו. אבל יש דברים שנכתבו בהחלטה בערעור (על ערעור) שהגיש שפיצר נגד ההחלטה לא לאשר לו שחרור מוקדם ששווים התייחסות. בערעור (שנדחה) הכריע שופט העליון מני מזוז והוא נתן את החלטתו ביום חמישי האחרון עם תיקונים קלים בהחלטה שהתפרסמה היום.

דבר בולט 1: תאריך השחרור האפשרי של שפיצר, בניכוי שליש ומנהלי, היה 16 באפריל 2015. הרשות לשיקום האסיר (רש"א) הגישה את תכנית השיקום שנבנתה לו רק ב-14 בדצמבר, כלומר שמונה חודשים אחרי שתיאורטית כבר יכול היה להשתחרר. אתם מבינים את האבסורד? עוד לפני שנכנסים לפרטיה של התכנית, לפרטי העבירה, להתנהגות האסיר, לכל שאר המרכיבים שנכנסים למכלול השיקולים של ועדת השחרורים – אין בכלל תכנית שיקום לדון בה! ואין לכך שום הצדקה. מועד שחרור אפשרי של אסיר הוא לא דבר שמגיע בהפתעה. זה חשבון של כיתה ג' לבדוק מתי מסתיימים שני-שליש ממאסר של 25 שנה. למה אי אפשר היה להכין את תכנית השיקום קודם?

בהקשר זה יש לציין כי גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם בקיץ 2014 התייחס לעיוות הזה. המבקר התייחס לעתירת אסיר מ-2009 ששחרורו (הפוטנציאלי; לא בטוח שהוא היה מקבל בניסיון הראשון שלו בועדה) עוכב בלמעלה משנה עקב השתהות בהכנת תכנית רש"א שלו. בהכרעה בעתירתו נכתב כי "בעתירה זו נחשפה בפנינו תמונה עגומה של הטיפול בעניינם של אסירים הזכאים על פי דין להיות מובאים בפני ועדת שחרורים, אולם זכותם זו נמצאת מקופחת או כמעט מאויינת… מצב אשר בו אסירים אינם מובאים בפני ועדות שחרורים במועד אפקטיבי לדיון כאמור מהווה מצב שאין להשלים עימו". לאחר החלטה זו מינה שר המשפטים דאז ועדת בדיקה לראות איך מייעלים את הנושא, והמבקר מציין: "לפי דוח הבדיקה, כמעט מחצית מכלל הדיונים בבקשות לשחרור על תנאי מסתיימים בהחלטה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, היות והתיקים חסרים את החומר המלא הנדרש כתשתית להחלטת הוועדה. בין החומרים העיקריים החסרים בולטת תכנית השיקום של רש"א". (ההדגשה שלי)

חשוב להבהיר שבלי תכנית רש"א אין דיון בועדה, ואם אין דיון בועדה – אין שחרור. תהיינה שאר חוות הדעת מוצלחות ככל שתהיינה, ולא משנה כמה יפה התנהגת במאסר, ואפילו אם המדינה לא מביעה התנגדות לשחרור המוקדם (מה שאפשר לגלות רק בגישושים של עורכי הדין כי את עמדתה הרשמית מציגה הפרקליטות רק בדיון הועדה), בלי תכנית רש"א אין לך סיכוי. כל עיכוב שחרור שנובע מעיכוב בהגשת תכנית רש"א הוא עוד זמן שנשללת חירותו של אדם, לעתים שלא בצדק כי יתכן שהיה זוכה בשחרור מוקדם לו דיונו היה מתקיים במועד. זה עוד זמן שאסיר חי על חשבונכם במקום להיות גורם יצרני ומועיל בחברה. זה עוד זמן שאנשים רחוקים ממשפחותיהם ושוהים במקום זה בחממת הפשע של בתי הסוהר. ולמה? אלוהים יודע.

דבר בולט 2: התכנית שרש"א בנתה לשפיצר כוללת שנתיים בלבד של שיקום, שנה אינטנסיבית ושנה קלה יותר אם יעמוד בתנאי השחרור שלו. השליש של שפיצר הוא כשמונה שנים וחצי – תקופה שבה הוא אסיר ברישיון עם שלל הגבלות ומחויבויות. חיים של אסיר משוחרר רחוקים מלהיות קלים. סביר להניח שהוא יזדקק לסיוע לאורך כל שנותיו כאסיר ברישיון ואולי גם אחר כך. למה הרשות לשיקום האסיר מוכנה לעזור לו רק לרבע מהתקופה? שוב, כנראה שרק אלוהים יודע. ומה עוד בעייתי? שבהתנגדותה לשחרור התייחסה המדינה גם לחלקיות של תכנית השיקום, שהיא עצמה – בזרועה כרש"א – בנתה לו! מה אשם הבנאדם שרש"א לא מוכנים להקדיש לו יותר זמן? למה הוא צריך לשלם על זה בחירותו?

לפני שנה הגישה ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה וטיפול בעבריינים את מסקנותיה. תוכלו לקרוא אותן ועליהן פה. הערכתי בעבר שההמלצות לא תיושמנה ואני דבקה בהערכה זו; הסחבת שמגלה המדינה עם תכניות רש"א והחלקיות שלהן היא בעיניי האינדיקציה המובהקת ביותר ששיקום אינו באמת בראש מעייניה של המדינה, וחבל.

***

סיפור מאסר שני, כדי לסיים בנימה אופטימית. בשבוע שעבר אישרו שופטי העליון רובינשטיין, מלצר ופוגלמן (שלושה גברים, וזה חשוב לענייננו) עיכוב ביצוע עונש מאסר לאישה שנמצאת בטיפולי פוריות משום שעל פי הפקודה הקיימת אינה יכולה להמשיך אותם במהלך המאסר (לפי איך שהבנתי מהחלטתם הרומזת לפגם בפקודת שב"ס בנושא, זה בגלל שאינה בזוגיות). מאחר שהיא בת 41 ומסמך רפואי קובע שהשנה הקרובה קריטית לסיכויי הצלחת הטיפולים, החליטו השופטים לדחות את מאסרה (28 חודשים בגין עבירות סמים) עד חודש יוני בתקווה שתכנס להריון עד אז, או שלחלופין תתוקן הפקודה והיא תוכל להמשיך בטיפולים במאסר. אפשר לבקר עד מחר (ובצדק, לדעתי) את מדיניות הפרו-ילודה של ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש בה גם ממד אנושי לא מבוטל.

ע.

הזמנה ללינצ'טרנט

כי כבר מזמן לא רבתי עם הפמיניסטיות. וזה לא שזה כל כך חסר לי, אבל אחרי שבדרך-לא-דרך שורבבתי לפרשת שרון פרי (פרספקטיבה גנטז'ו את גונטז' על שיחת הטלפון שלו עם מנכ"ל המשרד לבטחון פנים וביקשו ממני התייחסות לאייטם הזה) כן מתחשק לי להגיד כמה דברים לא פופולאריים ולגבות את אורלי וילנאי שהטילה אחריות על פרי (ובצדק, בעיניי). אתייחס כאן גם למאמרים של שני שטלריד ועו"ד קרן גרינבלט שתקפו את האשמת הקרבן, מצד וילנאי ובכלל.

פקודת הנזיקין המנדטורית הציגה את מושג ה "אשם התורם", זה שמטיל מידה של אחריות על קרבן העבירה, ובהתאם למידה זו של אחריות משית פיצויים על הפוגע. בתי המשפט וחברות הביטוח אימצו את העקרון הזה וכיום ברור לכל בר דעת שאדם שהשאיר את רכבו פתוח והוא נפרץ, כנראה לא יפוצה על הנזק, וכולם בסדר עם זה. כי זה הגיוני: אסור לפרוץ לרכב אחר, אבל פורצים היו ויהיו, ועל בעל הרכב להיות אחראי ולהגן עליו. נפרץ הרכב למרות שבעליו היה אחראי? אזי אין אשם תורם והוא יפוצה.

למה כל כך קשה לאמץ את גישת האשם התורם בעבירות מין? שטלריד טוענת ובצדק שקשה להגדיר את גבולות הפירצה הקוראת לגנב, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא אומרת שבחורה שהולכת עם מיני באזור חשוך מזמינה אונס. אף אחת לא מזמינה אונס. אבל יש בהחלט התנהגויות שמשדרות פירצות (לא פריצות, זה משהו אחר). עובדה שיש בנות שמוטרדות ויש בנות שלא מוטרדות (היוש אחת מתוך אחת. הסטטיסטיקה שלכן לא מדויקת). זו לא רק החוויה הסובייקטיבית שגורמת לבחורה אחת להרגיש מוטרדת (או קרבן) מהערה כלשהי שלבחורה אחרת תעבור מעל הראש. זה שיש בחורות שמלכתחילה לא יפנו אליהן הערות מסוימות.

עו"ד גרינבלט מחתה על דבריה של אורלי וילנאי שציפתה משרון פרי לקחת מידה של אחריות על מה שקרה לה וטענה שוילנאי הציגה "תפיסה פוריטנית של מיניות האישה". ובכן, הפוריטניות, לדעתי, היא של עו"ד גרינבלט ושל כל מי שרואה בעבירות מין משהו מיוחד שצריך להחריג מדוקטרינת האשם התורם. מין הוא רק מין, לא יותר, לא פחות. הקאנוניזציה של עבירות מין היא קאנוניזציה של מין והיא לא שונה כהוא זה מהתפיסה הדתית המיושנת לפיה מין הוא דבר טהור וקדוש ונעלה ומיוחד. הוא לא.

חשוב לי להדגיש שההורדה לקרקע של מין ועבירותיו אינה הצדקה לאונס. שום דבר לא מצדיק אונס. אבל אולי, אחרי מאה שנות מאבק פמיניסטי, אחרי שנלחמו כל כך על חירות האישה, אפשר להבין שעם חירות באה אחריות. על עצמך, גופך, התנהגותך והטלפון הסלולרי שלך.

על קיצורי דרך

בכתבה שפרסם דה מארקר (כן, נכנסת לפעמים לדה מארקר. כניסות לאתר=הכנסות מפרסום=כסף למפעלי שוקן עבור פיצויים בשבילי) במסגרת סדרה על אודות אסירים בישראל נטען, בתמצית, שהפרעות קשב וריכוז הן "המסלול המהיר לבית הכלא" וזאת על סמך נתונים שמראים ששיעור הפרעות הקשב וליקויי למידה בקרב אסירים גבוה משמעותית מבשאר האוכלוסיה. בכתבה נטען על בסיס ניסוי ומחקר שנערכו במעשיהו ובחרמון כי זיהוי וטיפול מוקדמים בהפרעות קשב שגורמות לנשירה מוקדמת ממערכת החינוך ומשם להתדרדרות לפשע יכולים למנוע את אותה נשירה ואת השלכותיה.

בכתבה מרואיין ד"ר תומר עינת שהוא קרימינולוג שבאמת חרש את בתי הסוהר בארץ ואני מעריכה מאוד את עבודתו, כך שזה לא לגמרי בבל"ת. אבל יש כמה חורים משמעותיים בטיעון, לפחות כפי שהוצג בכתבה:

  • לא צוין מה סוג האסירים שהשתתפו בקבוצות הייעודיות לטיפול בבעלי הפרעות קשב המכונה בחרמון תכנית "חממה". האוכלוסיה של חרמון אינה מדגם מייצג של האסירים בישראל, לא מבחינת המאפיינים האישיים והסוציואקונומיים שלהם ולא מבחינת סוגי העבירות בהן הורשעו (כשמראש, ככלל, יש מתאם לא מבוטל בין הדברים). אין דין סוחר סמים מחמולת ג'ואריש כדין מנהל חשבונות שעקץ את המעסיק שלו, גם אם שניהם מאובחנים של ADD. כל קבוצה טיפולית תצליח יותר עם אסירים מהסוג השני. במעשיהו יש אסירים מכל הסוגים ולכן על אחת כמה וכמה חשובה ההסתכלות על סוג האסירים שמשתתפים בקבוצה. צריך גם לזכור שאנשים שמגיעים לקבוצות טיפוליים ומביעים נכונות לעמוד בדרישותיהן הם אפריורית יותר מועדים להצלחה בשיקום.
  • ההסתכלות על הפרעות קשב וריכוז כקיצור דרך לכלא היא קיצור דרך בפני עצמה. אפשר למשל לטעון כי הפרעות פסיכיאטריות הן המסלול המהיר לבתי הכלא, וזאת בהתבסס על כך שכ-60-70% מאסירים בארץ מטופלים בתרופות פסיכיאטריות מכל מיני סוגים (וזאת אף שריטלין הס מלהזכיר, על פי הכתבה). גם אם נשים בצד את האפשרות הממשית שלא כל המטופלים בתרופות פסיכיאטריות הם באמת חולי נפש, ביצירת קישור סיבתי בין מחלות נפש ופשע מוחקים בהנף סטיגמה שנים של מאבק של מתמודדים עם הפרעות נפשיות עם התדמית האלימה שמיוחסת להם, בדרך כלל שלא בצדק. באותה מידה, יצירת קישור סיבתי בין הפרעות קשב וריכוז ובין פשע היא גם עוול לכל מי שמתקשה בריכוז וגם מאפשרת להתעלם בקלות מסיבות אחרות (ומשמעותיות יותר, בעיניי) שמביאות אנשים לכלא. וזה עוד לפני שדיברנו על אבחון היתר של הפרעות הקשב והריכוז שהפכו למשהו נפוץ בקרב ילדי בית ספר כמעט כמו כינים.
  • אפשר גם לטעון שהמסלול המהיר לכלא הוא להיות ילד מחונן. גם ילדים מחוננים משתעממים בשיעורים ולכן מפריעים ומבריזים ומסתכסכים עם המערכת (האמינו לי, אני מכירה כמה כאלה מאוד מקרוב). גם ילדים מחוננים לא תמיד רוכשים הרגלי למידה נכונים בזמן ועוברים את שנותיהם במערכת כשהם "שורדים בעזרת פיצויים כמו הפעלת הזיכרון או מערכת שלא ממש עוקבת אחריהם" (כמו שהכתבה מייחסת לאותם בעלי הפרעות קשב שמגיעים לכלא). וגם מבוגרים שהיו ילדים מחוננים מגיעים לכלא. ברור שאף אחד לא יראה עכשיו בשלוחה של מנזה תחנת מעבר של עבריינים צעירים. למה לראות את זה בהפרעות קשב וריכוז?

מה שמביא אנשים לכלא הוא בעיקר שיפוט לקוי בהבחנה בין טוב ורע ונסיבות חיים קשות. אני לא כוללת שעמום בשיעורים כנסיבות חיים קשות, מצטערת. להתמקד בפקטור הזה כדרך למניעה עתידית של פשע זה קיצור דרך והקטנת ראש, שפונים למאפיינים האישיים של העבריין הפוטנציאלי ולא לנסיבות החברתיות שעלולות לגרום לו לפשוע. וכמובן, ברור למה: ההתגייסות המערכתית שנדרשת לתיקון חברתי שורשי ועמוק של עוולות מתמשכות שיוצרות תנאים לפשיעה, כמו גם חינוך להתנהגות  טובה ולמוסר בסיסי, הרבה יותר מורכבת (ויקרה) מאשר ההתגייסות שנדרשת כדי לתת לכל ילד משועמם עוד קצת צומי בבית ספר כדי שלא ינשור. אבל זה לא אומר שזה הפתרון הנכון.

עוד כתבה שפורסמה באותו דה מארקר מתייחסת לחוויות של נערים בתיכון שאינן החוויות הלימודיות. תסתכלו על הנתונים העגומים בדבר מספר התלמידים שהיו מעורבים באירועי אלימות; חוו חרם, איומים או השפלה; וכמה התלמידים מרגישים שלמורים שלהם – שרואים אותם לפעמים יותר שעות משההורים שלהם רואים אותם – אכפת מהם. הנה רעיון למחקר: כמה מהאסירים בישראל היו בילדותם קרבן לבריונות בבית הספר או בשכונת מגוריהם? בטוחתני שרבים. בזה הרבה יותר קשה לטפל, אבל אם אפשר ללטף על הראש כל ילד שיש לו קצת קוצים בתחת בטח נציל את החברה הישראלית.