על הראיון עם ארז אפרתי

לא ראיתי את הראיון עם האסיר המשוחרר הטרי ארז אפרתי הערב ב "עובדה". בעיקר בגלל שאין לי טלוויזיה אבל גם אם הייתה לי זה לא באמת מעניין אותי. אני מבקשת להתייחס לקמפיין הרשת שקרא לא לצפות בתכנית הערב.

אני לא תומכת במעשי אונס (האם אפשר?) ויכולה רק לדמיין מה עובר על הקרבן שלו מאותו ערב וביתר שאת בימים שבהם שמו עולה לכותרות. אבל במקומות רבים נכתב עד כמה העונש לא מספיק חמור ובימים האחרונים שאסור לתת במה לאנשים כמוהו.

מה הוא העונש החמור מספיק על עבירות מין? אני לא יודעת. האם אפשר לאמוד את מידת הנזק שנגרמה לקרבן וממנה לגזור את העונש? אני לא יודעת. קראתי את דבריה כפי שהובאו הערב על ידי ספיר סלוצקר-עמראן באתר "שיחה מקומית" ולבי יוצא אליה. אני לא יודעת מה קרה שם באותו ערב (לא, זה לא פוסט מסנגר מעדות "אבל זו מילה נגד מילה") ואני לא יודעת אם ואיזה שד נכנס באפרתי. אבל כמי שנתקלה בנשים שהורשעו בביצוע פשעים מזעזעים, מפורסמים יותר ופחות, אני רוצה להגיד שדברים שנראים מבחוץ כהתפרצות של הרוע המוחלט הם לפעמים, רק לפעמים, יותר מורכבים מזה.

הכלא לימד אותי כמה דברים לגבי הגדרות של טוב ורע. האם אישה שמרצה מאסר עולם כי רצחה את בן זוגה המתעלל, או את המעסיקה שלה שרדתה בה ולחצה על אחרון כפתורי טראומות הילדות שלה, או את הילד שלה בהתפרצות פסיכוטית של דכאון אחרי לידה, היא-היא השטן המהלך בקרבנו? האם אשה שיושבת "רק" ארבע שנים על מרמה ועושק סדרתיים של קשישים וניצולי שואה, לא עבירות אלימות, יאללה, בקטנה, היא פחות נוראית? איך מכמתים רוע?

אלה שאלות כבדות משקל שלא ממקומן ובעיקר לא ביכולתן של הרשויות לדון בהן. אבל במדינה מודרנית, שבה הפרט נותן חלק מזכויותיו לרשויות, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקבל את הדין שלהן. ארז אפרתי קיבל עונש על ידי בית משפט שנחשב עדיין מקצועי וחף משיקולים לא ענייניים. הוא קיבל שחרור מוקדם מועדת שחרורים שבראשה שופט בדימוס, שמעמדה שקול לזה של הרכב בבית משפט ואליה מתנקזות חוות דעת של אלף ואחד גורמים כולל – התקדמות של השנים האחרונות – עמדת הקרבן. הרשויות שהענקנו להן מנדט לקבל בשמנו החלטות קבעו שהאיש יכול ללכת הביתה אחרי שהביאו בחשבון מכלול מאוד רחב של שיקולים. לא חייבים לאהוב את זה, צריך לקבל את זה. כי אלה הרשויות ששומרות עלינו מברבריות מוחלטת. האם לסקול את אפרתי בככר העיר היה עונש יותר הולם? אולי. אבל אנחנו כבר לא חיים בימי הביניים, לטוב ולרע.

חשוב לי להדגיש: אין הצדקה לאונס ויש מעט הצדקות לפשיעה באשר היא. אבל לו ארז אפרתי היה מרצה את מלוא עונשו זה לא היה מחזיר את הקרבן לחייה הקודמים, עם כל הצער שבדבר. כך גם עם כל עבריין אחר שמשתחרר חזרה לחברה. אפשר להחליט שאנחנו רוצים לחיות בחברה שבה כל כייס מקבל מאסר עולם, אבל ההשלכות תהיינה בעיניי כבדות הרבה יותר.

אין לי ממש שורה תחתונה. אני לא רוצה שתצטייר תמונה לפיה אני מצדיקה את המעשה של אפרתי. אני לא. בשום צורה. אני כן מצדיקה את זה שגם האנשים שנראים הכי רעים בעולם יכולים לחזור ולנסות לבנות לעצמם חיים חדשים ונורמטיביים. כי זה מה שמבחין בין חברה נאורה לחברה לא נאורה. ואם כן או לא צריך לתת להם במה? לא יודעת, אבל מניין הצפיות בסרטון השוקולד ובממשיכי דרכו מעיד שכנראה יש ביקוש לגועל.

בעצם, יש לי שורה תחתונה. אי אפשר בעיניי לנתק את המעשה של אפרתי דווקא מהרקע הכל כך חיובי ונורמטיבי שלו כאיש צבא מוערך. מעמדה החברתי של מערכת הביטחון ובתוכה הכיבוש בשטחים והשליטה הכוחנית על שלושה מיליון וחצי אזרחים משחיתים אותנו. זה הטיעון הכי שחוק אוור אבל חייבים לחזור עליו: איש צבא שעומד במחסום ובכוחו לקבוע לשבט או לחסד מקבל כזה שכרון אלוהות שביום שישי בערב במועדון הוא לא מבין איך בחורה מעזה להגיד לו לא ואת מה שהיא לא תתן מרצונה הוא ייקח בכוח. זכרו את זה כשאתם שולחים את הילדים שלכם לשם. אז נכון שלא כל צנחן יחזור מפלצת מהשירות הצבאי שלו, אבל את ההשלכות של האלימות המובנית בשליטה צבאית על עם אחר אנחנו מרגישים באזרחות כל הזמן. את זעקתה של הקרבן של ארז אפרתי אפשר להפנות לאילנה דיין, אבל אפשר גם (אם היא תרצה ולאף אחד אין זכות לעשות זאת בשמה) להפנות לחברי הכנסת, לאו"ם, לבית הדין הבינלאומי בהאג, לכל מי שיהיה מוכן להקשיב: תראו למה המדיניות הזאת הפכה את הילדים שלנו, כולל ובעיקר טובי בנינו.

ענת

על הזכות לפרטיות

בהחלטה דרמטית (בתזמון, מבחינה משפטית היא הייתה סופר צפויה בעיניי) קבע היום בית המשפט המחוזי בלוד, אליו מופנות אוטומטית עתירות אסירים ממתחם איילון, כי תכנית התעודה "רוז" של ערוץ 1 לא תשודר לאחר שמארי פיזם עתרה נגד שידורה בטענה לפגיעה בפרטיותה. רשות השידור דבקה בעמדתה שלחשיפת קלטות החקירה יש ערך ציבורי כלשהו ואין לי אלא לתמוה על כך.

הכרתי את מארי במהלך המאסר. חיינו יחד שנתיים באותו אגף ומדי פעם, כשהתאפשר, גם חלקנו חדר. אני לא יכולה לומר שהכרתי אותה טוב ובכל מקרה, גם אם כן, לא הייתי מספרת עליה דבר בדיוק כפי שאיני רוצה שאסירות שהכירו אותי יספרו עליי. אבל אני מאוד מאוד מבינה את העתירה שלה.

צריך להבין: להיות אסיר אומר להיות כל יום תחת עין פקוחה של עשרות אנשי סגל מגובים במצלמות. אחת לזמן מה נעשים חיפושים רנדומליים בחדרים, לפעמים בלילה כשאת הלומת שינה כדי שלא תצליחי להחביא דברים אסורים (אלה חיפושים שנעשים גם לאסירות חיוביות, כולל כאלה בסבב חופשות, וגם בהיעדר מידע מודיעיני). לא זו בלבד, אלא שאין לך, חוץ מבמקלחת או אם יש לך מזל ואת בחדר קטן ושותפתך בדיוק בחופשה או בהתייחדות, שום רגע לבד ביחס לאסירות האחרות. זה אומר היעדר מוחלט של פרטיות. זה אומר שאת לא יכולה לכתוב יומן מבלי לחשוש שיקראו אותו, גם אם את כותבת בשפה אקזוטית. זה אומר שאת המכתבים הנכנסים והיוצאים שלך קורא לפחות בן אדם אחד שהוא לא את, ואם הם הגיעו בשפה זרה יימצא איש הסגל שיכול לתרגם את תוכנם. זה אומר שהסגל יודע כמה חולצות ומכנסיים יש לך בכל רגע נתון בארון (על לבנים, תודה לאל, אין הגבלה), איזה ספרים את קוראת, מה וכמה את אוכלת ומתי את הולכת לישון. ואם את אסירה מתוקשרת, כפי שהייתי וכפי שמארי עודנה, את צריכה להניח שאת כל האנשים סביבך שואלים עלייך. המשפחות והחברים של הבנות שיושבות איתך כמו גם המשפחות והחברים של אנשי הסגל שהכירו אותך קודם רק מהתקשורת.

אני לא חושבת שלאנשי הסגל בנווה תרצה יש עצבים לדבר על העבודה שלהם בסוף היום יותר ממה שלכל עובד מדינה אחר או לובש מדים או שניהם יש עצבים. וזה גם קצת אגומניאקי להניח שאת כל כך מעניינת. אבל זה כל הזמן אין דה בק אוף יור הד, וזה מעיק. כי הכלא הוא הבית שלך. הוא מקום שבמוקדם או במאוחר תתחילי להתנהג בו טבעי ולהרגיש בו נוח, אפילו קצת. וזה לא נעים להיות תחת עין פקוחה בביתך שלך, לא כל שכן לדעת בוודאות שמה שרואים יוצא לציבור הרחב.

אז נכון שהחומר שעתיד היה להיחשף בסדרה לא כולל את מארי מאחורי הסורגים, לפחות לפי הפרומואים, אבל הוא כן כולל חומר שהיא לא העלתה על דעתה שייצא החוצה. מארי לא צריכה עוד דמוניזציה מעבר למה שכבר נעשה לה. היא שפוטה למאסר עולם ועדיין לא קצובה, מה שאומר שהכלא הוא ביתה לעוד הרבה מאוד זמן. זה פשוט לא אנושי לגרום לה להרגיש עוד יותר רע במקום הזה. לגרום לאנשים שם להסתכל עליה בעין עוד יותר עקומה, אם בכלל אפשר. הכלא מלא אמהות, חלק לא קטן מהן לא מגדלות את ילדיהן שנלקחו לאומנה ופנימיות והלב נקרע לשמוע על הגעגועים שלהן לילדים (כן, גם אם לא מתפקדת יכולה להתגעגע לילדים שלה). אתם יכולים רק לדמיין מה זה לאישה שהורשעה ברצח בתה להסתובב בקרב אמהות שהיו נותנות עולם ומלואו כדי להיות עם הילדים שלהן. למה צריך להזכיר, בצורה כל כך גרפית, מי היא ומה היא עשתה? למי זה מועיל?

על כן אני מברכת על החלטת בית המשפט מהיום, שמזכירה שיש במערכת עוד קמצוץ של הומניות. מארי פיזם היא אולי השטן בהתגלמותו, לא ממקומי לקבוע, אבל גם לה מגיע שמשהו מחייה, ולו הכי קטן, לא יהפוך לנכס ציבורי.

צחוק הגורל. או אירוניה היסטורית. או משהו

שולה זקן תשתחרר היום (שני) ממאסר, בדיוק – על התאריך – ביום בו אני מציינת שנה לשחרורי. מקורביה מבטיחים חאפלה? נראה אותה מפזזת עם תא הכשט"חים בתחריר (כי בתזמון מפוקפק העלו את זה לאחרונה מהאוב כדי לנגח מישהו שהיה שם).

אני קצת מתבאסת שלא זכיתי לחלוק איתה זמן מאסר. זה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להיות מאוד מאוד מצחיק.

בהצלחה בחיים החדשים, למרות שאני בטוחה שאת דאוגה ומרופדת היטב.

(מתנצלת [ככה זה אצלנו בשמאל, מתנצלים] על הפוסט הקצר. אם היו לי פייסבוק או טוויטר זה היה הולך לשם. אבל אין לי)

ומכאן, בהזדמנות זו, לקראת חגיגות השנה לחירותי שתתקיימנה הערב אם ירצו השם והמוזמנים שבתקווה לא יעשו לי הקיץ של אביה – איחולי שחרור מהיר גם לצ'לסי אליזבת' מאנינג ולאדוארד סנודן.

ענת

האזרח ד'

(אפשר להסתפק בעשרים השניות הראשונות)

שעה וחצי. שעה וחצי התאפקתי לא לעשות דאריל לי קאלום ליובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, שהגיע היום לפרוס את משנתו המדינית והחברתית (הוא יילך לפוליטיקה, אבל לא עכשיו, או משהו כזה) באוניברסיטת תל אביב. התאפקתי כי הנחתי שיעיפו אותי מהאוניברסיטה על דבר כזה, אבל ממש דגדג לי באצבעות.

אז מה המשנה המדינית והחברתית של אקס קודקוד?

מול אולם מלא כמו שלא ראיתי אותו גם בהרצאות של חביב השומעות החופשיות פרופ' שלמה זנד הביע כבודו חוסר סובלנות מול טרור יהודי (סבבה), תמיכה נחרצת באבו מאזן כפרטנר החלש אך היחיד (סבבה), התנגדות לנסיגה חד צדדית מיהודה ושומרון אבל תמיכה בתהליך שזו תהיה תוצאתו (סבבה) ואפילו קיבל בהבנה את אכילת הראשים של כמה ימנים עם שאלות צפויות (היי! נמצא ימני בגילמן!). אפילו הופרחו לחלל כמה סיסמאות על זה שהדור שלנו כאילו מפונק אבל בעצם קשה לו בחיים מבחינה כלכלית הרבה יותר מלהוריו ועוד בלה בלה פסבדו-חברתי. מה יש לומר, כזה מיינסטרים בנאלי לא ראיתי מאז יאיר לפיד.

בתחילת הדברים הוא דיבר על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולזכותו של מציג השאלות ד"ר אודי זומר הועלתה השאלה (בניסוח מכובס ואקדמי, אבל היא נשאלה) "אתה מגיע מעולם הצללים, מה לך ולדמוקרטיה". אחרי ההרצאה הקדיש האדון קצת זמן לסטודנטים שבאו והמשיכו לאכול לו את הראש בשאלות באמת מפגרות ("אני מחכה למלחמת העולם השלישית"? באמאש'ך?) אבל זמן לכמה שאלות אישיות, בלי קהל, בלי מצלמות, רק הוא ואני, לא היה לו. לכן אנסה לתרגם את הדגדוג באצבעות לכמה שאלות לאזרח ד', בגרסת "שומרי הסף" המפוכחת:

1. בשמונה באפריל 2010 עמדת באופן חסר תקדים מול נציגי כל כלי התקשורת ואמרת "המטרה שלנו גם כעת היא להחזיר את המסמכים ולאתר את המסמכים שעשויים לפגוע בחיי אזרחים וחיילים". נקוב בשם של מסמך אחד שסיכן חיי אדם בצורה מובהקת.

2. כמעט חמש שנים אחרי, אתה עדיין חושב שאני הסכנה הכי חמורה שהייתה במדינת ישראל ב <השלם לפי שיקול דעתך> השנים האחרונות?

3. אם זה היה תלוי בך, הייתי ממשיכה לשבת בכלא, על אף שאין חולק כי החזרתי כבר ביום חקירתי הראשונה (!!!) את כל החומרים המסווגים שהיו ברשותי? האם תקין בעיניך שדווקא אורי בלאו שלקח איתו מסמכים לאלוהים יודע איפה יצא בארבעה חודשי עבודות שירות?

4. בכנס בבית סוקולוב לפני ארבע שנים טענת ששמעת על ההדלפה בפעם הראשונה בשיחות שערכת עם הרמטכ"ל שביקש ממך לחקור את ההדלפה. האם ראש השב"כ מקבל פקודות מהרמטכ"ל? האם פתחתם בחקירה כטובה אישית לגבי אשכנזי שלו חשבון אישי עם אורי בלאו (כתבת הקשרים העסקיים המפוקפקים של בנו)? האם צה"ל, שלו מחלקת ביטחון מידע מפותחת על סף ההיסטריה, צריך את השב"כ כדי לחקור הדלפת מידע? האם בכל חקירת מקרה אחר של הדלפות מצה"ל (שמואל זכאי, קלטת החדירה לזיקים, הארי אלקסלסי, רק תבחר) השב"כ היה מעורב או שרק בשביל פקידה סמלת עם דיסק און קי צריך את בחורינו הטובים מהשין בית?

5. באותו כנס אמרת שמה שעורר את הדחף לחקור היה סיבוב האצבע בעין שעשה לכם אורי בלאו עם פרסום המסמכים הסרוקים בעיתון. האם תסכים להעיד על כך בתביעה שאני מנהלת מול הארץ?

6. אתה מצטער?

השאלות הן פומביות, אבל אם תרצה לענות בפרטי, לא אתנגד.

ענת

החופש שבכלא

באיחור קל ראיתי עכשיו את הכתבה על ההצגה השנתית של קבוצת התיאטרון בנווה תרצה ובצירוף מקרים בדיוק היום דיברתי עם חברה מהלימודים על זה שלפעמים הכלא הוא חופש. חזרנו הביתה אחרי יום די ארוך (מחקרים מראים שביום ראשון יש 700 שעות), עייפות וקר לנו ורק רוצות להכנס למיטה חמה, ואמרתי לה שבכלא אפשר לעשות את זה כמעט בלי הגבלה. את חוזרת מהעבודה/לימודים בסביבות הצהרים ואלא אם יש לך קבוצה טיפולית כלשהי אחרי הצהרים, את חופשיה להכנס למיטה החמה עד מתי שתרצי. אין מטלות לכתוב, אין חוגים של הילדים שצריך לרוץ אליהם ומהם, אין דברים על הראש, רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים. אני לא מתגעגעת לכלא, חלילה, אבל לפעמים חסר לי לא להצטרך לעשות כלום. כמאמר השיר, "צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה". וזו בשבילי גם ההוכחה לטענה הקלישאתית שהחופש הוא בראש – כי יש בלי סוף ממה להתבאס בכלא. באמת. אבל אפשר ורצוי להוקיר את הרגעים האלה שאין שום דבר שרודף אחרייך וזה רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים.

ואגב דברים שרודפים אחרייך. א' שמופיעה בכתבה הייתה השותפה שלי לחדר בשבעת החודשים האחרונים למאסרי וזה היה החדר הכי טוב שהיה לי כל המאסר. שקט, נקי, כל אחת נותנת ספייס לשניה, לא רבות על שטויות ("אבל אני קניתי אבקת כביסה בחודש שעבר!!!" – לא היה). אני לא יכולה לדמיין איך נראו החיים שלה לפני שהגיעה לכלא. אני לא יודעת מה זה לחיות בבית מתעלל בחברה מסורתית בה הדרך שלך החוצה יכולה להיות רק למקום יותר גרוע. אבל אני גם יודעת שהיא, ושאר הנשים שיושבות על רצח בן זוגן המתעלל, מצליחות לישון בלילה כמו שהן מעולם לא הצליחו לישון לפני כן. זה לא מצדיק את המעשה, וחייבים להיות פתרונות אפקטיביים יותר לנשים ערביות שחיות עם בן זוג מתעלל (הפחד מהנידוי של המשפחה מונע מהן הרבה פעמים לצאת למקלטים) כדי שהן לא יגיעו לכלא, אבל זה גם חופש שלמרבה הצער יש בנות שרק בכלא יכולות לזכות בו: החופש לישון בלילה בלי שבן זוגך יכה אותך או יאנוס אותך, החופש להתקלח בלי שמישהו יכנס למקלחת נגד רצונך, החופש לבשל לעצמך את האוכל שאת רוצה לאכול והחופש ללבוש מה שאת רוצה (חוץ מבמקומות בהן חייבים מדים), גם אם זו גופיה חושפנית שבעלך לא היה מרשה לעולם.

קצת על ינון מגל ועוד

עכשיו שיצא המרצע מן השק (סתם, לא) וגילינו שינון מגל ימני קיצוני, הנה סיפור, כי כבר שאלו אותי לא פעם בחודשים האחרונים אם לא רציתי לחזור לוואלה.

אז כן, מאוד רציתי לחזור לוואלה. זו הייתה עבודה שאהבתי, באתר מגניב, עם בוסים מפרגנים ומערכת גדולה ונוחה. לכן, זמן לא רב לפני שחרורי, התגברתי על הביישנות והתקשרתי לינון עוד מהכלא. רציתי לקבוע איתו פגישה באחת החופשות שלי כדי לנסות לשכנעו פנים אל פנים שיחזור להעסיק אותי. נתתי שנתיים וחצי טובות מאוד למדור הברנז'ה של האתר וחשבתי, לתומי, שמגיעה לי הזדמנות. אז נכון שדסק הברנז'ה התחלף מאז על עורכו וכתבו, אבל קיוויתי שיימצא לי תפקיד אחר, אפילו כזה שלא נמצא בפרונט או חתום על אייטמים. עד כדי כך רציתי לחזור לוואלה, שאמרתי לינון שאני מוכנה להתחייב על סודיות ולא לספר לאיש שהם מעסיקים אותי.

ינון, הרבה לפני "קודם כל ישראלי", ניסה להיות "דיפלומט" (aka למרוח) וטען שאין לו משרות פנויות גם אם היה רוצה. ולמה למרוח? כי בשבועות ובחודשים שאחרי כן פורסמו לא אייטם אחד ולא שניים על מינויים חדשים באתר. מה גם שוואלה אתר מספיק גדול כדי להמציא בו תפקידים, אם באמת רוצים לדאוג למישהו שהיה שותף בהפיכת וואלה ברנז'ה למדור מוצלח ומשפיע (עד כמה שהייתי רוצה לקחת את מלוא הקרדיט לעצמי, הדס ריבק העורכת שלי דאז הייתה הרוח החיה והמובילה של המדור).

כשראיתי שלא מינון תצמח ישועתי, פניתי למקום שבו טבעי שהיא תימצא – אילן ישועה, מנכ"ל האתר, שתמיד היה חביב אליי כשעבדתי שם. אילן, לזכותו, היה הגון מספיק כדי להגיד ש "יש לו בעלי מניות לחשוב עליהם" ולא ניסה להתחמק במחסור בתקנים. פייר אינף. אף שוואלה כבר מזמן לא חברה ציבורית וערך המניה ביום נתון כבר לא משפיע על מחירי הפרסום באתר, זכותו של בעל הבית שאול אלוביץ' – שכמו כל איש עסקים מוביל, נחשב מקורב לנתניהו – להחליט שהוא לא רוצה להעסיק אסירה משוחררת שמזוהה פוליטית. אז כן, זה מבאס, אבל זו תשובה כנה שעדיפה על כל תירוץ.

מיד אחרי השחרור מצאתי עבודה, לא בכתיבה, שנהניתי ממנה מאוד, ובחודשים האחרונים אני עובדת בקולנוען וחזרתי לסקר תחום שמעניין אותי. אז למה לשלוף עכשיו את הדיאלוג הכושל עם וואלה? כי היום בראיון לגלובס טען ינון שהוא "מחזיק מעצמו אדם עם אינטגריטי ויושרה" וכי לבוחרי הבית היהודי מגיע לדעת מי האיש החדש שלהם. תל אביבי חילוני מטכ"ליסט ומגניב, שכשהוא לא "קודם כל ישראלי" הוא מרחן. זכרו זאת בפעם הבאה שתכתבו לנבחר הציבור שלכם.

***

ומשהו לא קשור בכלל. ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר (ממש התיכון שליד האוניברסיטה, גיחי גיחי) קיבלה היום את בקשתה של אתי אלון לשחרור מוקדם. בעקבות הודעת המדינה כי תערער יעוכב השחרור בשבוע. אז ככה: לא הכרתי את אתי במאסר ולמעט מפגשים קצרצרים באירועים כלל בית סוהריים אפילו לא נתקלתי בה. יכול להיות שהייתי שונאת אותה ויכול להיות שהיא הייתה ה-BFF שלי. אני מדגישה את זה כדי שתדעו שאני אובייקטיבית.

תנו לה ללכת, בשם אלוהים. כן, היא גנבה מלא כסף. מלא מלא כסף. אבל אני לא חושבת שמישהו יכול להבין את מכבש הלחצים שתחתיו היא ביצעה את העבירה שלה. נכון, תמיד יש בחירה, והיא אכן בחרה לגנוב את הכסף – כפי שלימים היא בחרה להסגיר את עצמה ולחשוף את הפרשה – אבל היא נענשה די והותר על הבחירות שלה. עוד ארבע שנים במאסר לא יחזירו את הכסף. תנו לה את ההזדמנות לשקם את חייה, אף אחד לא מרוויח או מפוצה מזה שהיא ממשיכה לשבת.

פולמוס ציבורי (תגובה ליובל בן עמי)

הצהרה חשובה: יובל הוא חבר קרוב ואהוב ואני מעריכה את עקביותו בדעותיו, גם כשהרבה פעמים אני חולקת עליהן.

אי אפשר שלא לומר שהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים היא מעשה מתועב של פחדנים שחכמים על ילדים ואינה שונה במאום מהתכניות להציב עגלת נפץ ליד בית הספר בא-טור שבגינן הוטלו על חברי מחתרת בת עין עונשי מאסר כבדים. ואחרי שאמרתי את זה, ומבלי להפחית מחומרת המעשה, צרמו לי דבריו של יובל היום בפייסבוק, שבטיולים שהוא מלווה הוא מספר למטיילים ש-Our schools are segregated. בצדק רב טען שמדובר במונח צורם ביותר, שלא כל כך בצדק טען שהוא מדוייק.

נתחיל בזה שסגרגציה היא מונח טעון, שממנו משתמע שההפרדה היא מכוונת מטעם שלטון גזעני או שוביניסטי או סתם אלים. כזה שאוסר על ילדים שחורים ללמוד בצוותא עם ילדים לבנים, או על ילדים דתיים ללמוד עם חילוניים. מיותר לציין שזה לא המצב בישראל: ההפרדה כאן נוצרת בשל רצון ההורים להעניק לילדיהם חינוך – ממלכתי, ציבורי, מסובסד – שהוא למרות זאת על פי ראות עיניהם. רוב מוחלט של ילדי ישראל לומדים במערכת החינוך הממלכתית, במסגרתה הם הולכים ביסודי לבית הספר הקרוב למקום מגוריהם (ושם, באופן טבעי, הם מוקפים בעיקר בכמוהם, כי רוב השכונות הן הומוגניות) ובתיכון חופשיים יותר לבחור את מוסד הלימודים לפי תכניות הבגרות שהוא מציע. שוק חופשי? מרכנתיליזציה של ההשכלה שאמורה להיות בסיסית? אולי, אבל זה ההפך מסגרגציה.

ההפרדה אינה מתבצעת מטעם השלטון ובאמצעות חקיקה מפלה. אדרבא, השלטון נותן להורים יד חופשית להחליט. ירצו חינוך ממלכתי דתי? יקבלו. ירצו חינוך חילוני? יקבלו. ירצו תגבור לימודי יהדות? יקבלו. הפערים ההולכים וגדלים (וזה נושא לדיון בפני עצמו) בין אורחות החיים הדתי והחילוני לא באמת מאפשר לימודים בכפיפה אחת, והיעדרן של ערים ושכונות יהודיות-ערביות מעורבות באמת (שגם הוא ראוי לדיון בפני עצמו) גם כן מונע התפתחות של מערכת חינוך לא מופרדת. אבל לא הגון לטעון שמישהו מונע – בחקיקה, בתקנה, בצו מנהלי – מילד ערבי ללמוד בבית ספר יהודי או להפך אם הוריהם מעוניינים בכך. ואם וכאשר תצאנה הנחיות מסוג זה, בג"צ עדיין לרשותנו.

וכמה מילים מתנשאות (בכל זאת, חייבת) על למה הפרדה במערכת החינוך לא גרועה כמו שהיא נשמעת. גדולים וחכמים ממני דיברו על הנזקים של האינטגרציה במערכת החינוך, הן להישגים האקדמיים של בוגריה, הן למשק שחסר פתאום ידיים עובדות בגלל היעלמות התיכונים המקצועיים והן לדימוי העצמי של תלמידים שבשם ערכים כאילו נעלים נכפה עליהם ללמוד תכנים שמעבר ליכולותיהם. אז אני אציג רק את הזווית האישית שלי. הייתה לי הזכות ללמוד בתיכון היחיד בישראל שהצמיח שלושה פרסי נובל; תיכון בו לימדו ענקי רוח, לא פחות, כפרופ' ישעיהו ליבוביץ', מרדכי ארדון, יצחק נבון, בתיה גור ועוד רבים ומוצלחים.

גדולתו של בית הספר נמדדה, בעיניי, בחוסר הפשרות שלו בתנאי הקבלה (לא, מבחני מיון הם לא מילה גסה), מה שיצר שכבות די הומוגניות מבחינת הרכב האוכלוסיה שלהן: בנים למשפחות אמידות ומשכילות (וכן, בעיקר אשכנזיות, זה בלתי נמנע) שהסכימו השקיע בחינוך ילדיהן הרבה יותר כסף ממה שנהוג בבתי ספר אחרים, אך גם לקבל על כך תמורה מלאה. ההומוגניות של השכבה איפשרה לנו להתעמק במה שחשוב באמת – לימודים, עיצוב אישיות ופיתוח תודעה פוליטית – ולא במאבקי קאסטות ממשפחת "חנונים", "צופיפניקים", "ערסים ופרחות", "פריקים" ושאר מרעין בישין הנהוגים בתיכונים רגילים. הקריטריון היחיד להערכה היה מי שאתה ולא מה שאתה; וקריטריון כזה יכול להתקיים, לדעתי, רק במקום שבו כולם פחות או יותר אותו דבר.

חוץ מליד"ה, שניים מבתי הספר הבולטים בירושלים מבחינת המצויינות הלימודית שלהם והחינוך לערכים שהם מספקים הם התיכונים הדתיים הימלפרב (בנים) ופלך (בנות). על פניו, הסגרגרציה בשיאה: גם הפרדה מגדרית וגם על רקע דת ואורח חיים, אבל, אני מזכירה, מדובר בשניים מבתי הספר הטובים בארץ. אז תראו לי הורה שיקריב את חינוך ילדיו על מזבח האחדות הצדקנית והמאולצת.

בנימה אישית

הפוסט להלן היה אמור להתפרסם אתמול בגלל התאריך (26/10) אבל בגלל שהיה לי יום ארווווווווווך + ניתוק מפתיע מהאינטרנט ע"י השכנה שחשבתי שלא תשים לב שאני גולשת על חשבונה, זה יוצא היום. עמכם הסליחה.

(משפט הפתיחה קצת דרמטי ומלוקק, אתם רשאים לצחוק עליי מבעד למסך)

אתמול נולד הילד ש "הריתי" עם שחרורי. אתמול חגגתי תשעה חודשים בחוץ והילד, הוא החופש שלי, סיים להתבשל ונולד. במה זה מתבטא? בזה שחזרתי לאוניברסיטה. אני הראשונה להסכים ששגרת נוכחות, מטלות, מבחנים ועבודה תוך כדי אינם תמיד נכנסים להגדרה של חופש. אבל אתמול, סוף סוף ובאופן מוחלט, חזרתי לחיים הקודמים שלי. קמתי מוקדם כדי להספיק לעבור במשרד לפני הלימודים, נסעתי מהר לקמפוס, ישבתי בשיעורים ותלשתי שערות מתסכול על האינטרנט האלחוטי המגמגם, הסתמסתי באינטנסיביות תוך כדי ואפילו הספקתי להעלות אייטמים חשובים בזמן. איט וואז 2008 אול אובר אגיין, וזה היה מדהים.

העבודה שלי אינה עבודת סטודנטים שגרתית. לטוב ולרע, אני לא מלצרית שכשהיא בלימודים היא בלימודים וכשהיא בעבודה היא בעבודה. הכל מעורבב. אני מעלה אייטמים מתוך שיעורים (שוב, כשהרשת מאפשרת את זה, היוש הנהלת גילמן), אני עושה טלפונים בזמן קריאת מאמרים, ואני לא באמת מסיימת לעבוד בשום שעה של היום. אני אוהבת את האינטנסיביות הזאת, באמת, אבל זה אומר לפעמים לסיים את היום על ארבע (כמו שהיה לי אתמול, אבל הפקתי ממנו לקחים). בערב עוד הספקתי ללכת לסרט, בנפיט נוסף של העבודה החדשה שלי, וחזרתי הביתה, לבד, בשתים עשרה וחצי בלילה. גם זה חידוש שאני עוד מנסה להתרגל אליו: לפני חודש וחצי ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר קיבלה את בקשתי לביטול מעצר הבית הלילי, שהיה חלק מתנאי השחרור שלי. אז נכון שיצאתי יחסית בזול והייתי צריכה להיות בבית רק בין חצות לשש בבוקר (לרוב האסירים ברישיון המעצר הלילי מתחיל ב 22:00 ולמיעוטם כבר ב 20:00), אבל זו עדיין מגבלה קצת מעיקה ובמקרה שלי ממש מיותרת. שמחתי שהשופט בדימוס שלמה שהם (הוא טיפוס מעניין, ראו כאן) הסכים איתי.

אז בחודש האחרון התחלתי לצאת עד מאוחר, ישנתי מחוץ לבית כמה פעמים, עברתי דירה וחזרתי ללמוד. אני עוד קצת overwhelmed מכל החידושים האלה, ולרובכם הם ודאי בנאליים לאללה, אבל אתמול – תשעה חודשים מיום שחרורי – חשבתי שראוי לציין שהבנאליות הזאת היא תינוק שחיכיתי לו הרבה הרבה זמן.

בשורות טובות,

ענת

(ואם אתם בגילמן, בואו להגיד שלום. אני לא נושכת ועדיין לא מכירה פה אף אחד)

המלצות לא משוחדות

מיתרונות העבודה החדשה: לנסוע לפסטיבל הקולנוע הבין-לאומי בחיפה, משהו שמעולם לא עשיתי קודם. אז מלבד זה שכירושלמית, חיפה כשלעצמה היא סוג של חו"ל בשבילי, נסעתי לשם ברכבת, שזה משהו שכירושלמית אני מכירה רק מחו"ל (הרכבת הקלה לא נחשבת, היא טראם, וממילא אני בקושי נוסעת בה). כמה רשמים והמלצות:

1. חיפה די מגניבה. ההרריות הירושלמית עם ים תל אביבי, או משהו כזה.

2. סעו ברכבת! זה כיף, אם כי מומלץ לא בימים של חופש במערכת בחינוך. באופן מפתיע בשש הנסיעות שלי בה (שלוש הלוך-חזור) היא דייקה ברמה גרמנית שזה מוצלח כשלעצמו והישג לא מבוטל כשמדובר בישראל.

3. תראו את "הרומן". לא הוט ולא חגי לוי משלמים לי לכתוב את זה (היי, אני פתוחה להצעות), אבל היא באמת מעולה. זכיתי להיות בהקרנת הבכורה שלה בסינמטק בחיפה ונראה לי שהיא הולכת להיות ממש, ממש מעולה. יש בה מיליון שחקנים מסדרות עבר שזה גן עדן לחובבי משחק "את/ה זוכר/ת איפה הוא/היא שיחק/ה" שבמלוא הצניעות אומר שאני מאוד טובה בו. לפחות בפרק הראשון זיהיתי את כולם (מהדמויות המרכזיות, ודאי היו ניצבים שפספסתי). מה שבמיוחד מגניב, לג'אנקיס של טלוויזיה, זה משחקי הרפרורים לתפקידי העבר של השחקנים, במכוון או שלא. לדמות הראשית של הפילגש קוראים אליסון לוקהארט, שזה היה שם המשפחה של אבי באי.אר – שאותה שיחקה מוירה טירני, האישה החוקית ב "הרומן". את אותה פילגש משחקת רות' וילסון, שכיכבה בלות'ר הבריטית, שם את הדמות הראשית משחק אידריס אלבה שאתם מכירים כסטרינגר בל; ומיותר להזכיר שאת הדמות הראשית ב "הרומן" משחק דום מקנולטי ווסט.

4. אם אתם רואים מישהו מוכר ברחוב, או שתגשו אליו או שתתעלמו. אל תבהו (זה בנימה אישית על בסיס חוויה בזמן אמת).

חג שמח

ע.

על בנות יחידות לאמהות חד הוריות

שמעתי הבוקר ברדיו את דורון לוי שהתייתמה מאמה שהורישה לה רק חובות. שמחתי לקרוא שהיא הצליחה להתארגן איכשהו וחשבתי שזו הזדמנות להכיר תודה פומבית לאמי, לה הייתי בת יחידה, שדאגה לי היטב עוד בחייה אבל גם בירושתה. תודה פומבית זו אני מבקשת לבטא באמצעות מה שאמי עשתה לפרנסתה ובדרך כלל מאהבה: עבודה סוציאלית ודאגה לחלשים.

בילדותי הוכרה אמי כחד הורית שכן הוריי מעולם לא נישאו ואלה היו ימים שהביטוח הלאומי לא שלח מרגלים לבדוק אם יש לך תחתוני גבר על החבל. הכרה זו התבטאה בין היתר בהחזר תשלומים עבור מעונות לילדה – אני – אלא שההחזר הגיע מאוחר. מאוד מאוחר. אי לכך, במרץ 1989 ואני עוד לא בת שנתיים, פנתה אמי לאשה אחרת שנודעה בעזרתה לחלשים, חברת הכנסת שולמית אלוני, וכך כתבה:

"ג.נ.,

אני פונה אלייך בעניין שאמנם אינו עומד ברומו של עולם, אך עם זאת הוא נוגע למיטב ידיעתי לנשים לא מעטות, ולנשים הנמצאות בתחתית הסולם החברתי מבחינת רמת הכנסתן (אולי משום שהנושא נוגע לנשים, אין הוא עומד ברומו של עולם): בהיותי אם לא נשואה, אני זכאית להחזר כספי ממשרד העבודה בהוצאות ההחזקה של בתי בת השנתיים במסגרת יום. בתי מסודרת זו השנה השניה במשפחתון המנוהל על ידי המתנ"ס בשכונת רמות בירושלים. הנוהל הוא, שבתחילת שנת הלימודים מעביר המתנ"ס למשרד העבודה את הבקשות להשתתפות. לאחר 2-3 חדשים מגיעה תשובה לגבי הזכאות ולגבי סכום ההשתתפות, ולאחר עוד כ 3 חדשים מתחיל הכסף להגיע טיפין טיפין. היום (9.3.89) קיבלתי את הכסף המגיע לי עבור החדשים ספטמבר-דצמבר 1988. ספור זהה לחלוטין היה גם בשנה שעברה – המתנה של כ-1/2 שנה עד לקבלת חלק מהכסף.

הנשים הזכאיות להחזר ממשרד העבודה הן נשים המצויות ברמת הכנסה נמוכה ביותר, או נשים עם רקע משפחתי קשה. אינני יכולה להתעלם מהמחשבה, שדוקא משום שמדובר בנשים קשות יום, שאינן יודעות היכן לשאת את זעקתן, מרשה לעצמו משרד ממשלתי התנהגות מחפירה שכזו.

אני פונה אליך מאחר שבעבר הוכחת עצמך כמי שיודעת לשאת את דברן של נשים שאיש אינו מוכן להיות להן לפה, גם אם מדובר בבעיה שולית כביכול.

בכבוד רב,

עדה גרשט"

שבועיים לאחר שליחת המכתב שלחה תמר לשם, אז עובדת הלשכה לפניות הציבור למען זכויות האזרח, בשם חברת הכנסת אלוני, את המכתב של אמי לשר העבודה והרווחה בתוספת הנספח הבא:

"אנו מצרפים לעיונך את מכתבה של גב' עדה גרשט, אם (לא נשואה) לילדה. נראה לנו – מתוך פניות רבות של אמהות לא נשואות המתמודדות בגבורה בקשיי פרנסה, שהמשרד שאתה עומד בראשו מקשה כאילו בכוונה על חייהן של הנשים הללו.

איננו רוצים להכביר מילים, המכתב מדבר בעד עצמו. נודה לך על התייחסותך".

עכשיו אמרו לי, 25 שנים וחצי לאחר מכן, האם התייחס המשרד? האין מכתב שנשלח כשדורון לוי בקושי הייתה רעיון במוחם של הוריה תקף כאילו נכתב אתמול?