כשהאירוניה קופצת ראש לבריכה ריקה

לא חשוב איך, גיליתי לפני כמה ימים שאנשים עדיין מגגלים מעת לעת anat kamm wikipedia. אז הלכתי לבחון את העניין ולראות מה יש לד"ר ויקי להגיד עליי ויש כמה דברים בערך על שמי בעברית שמציקים לי, מאי דיוקים עובדתיים ועד לשגיאות כתיב והקלדה ר"ל. ניסיתי להכנס לערוך אותם – כי ויקיפדיה, כידוע, היא אנציקלופדיה של ההמונים – וגיליתי שהאיי פי שלי חסום לעריכה! בערך שלי!

מסתבר שאפשר להסיר את החסימה אם מדובר בניסיון לערוך את הערך של עצמך, אבל הדבר מצריך התכתבויות ארוכות עם הנודניקים שמנהלים את ויקי הישראלית (בזמנו כשניסיתי להחליף תמונה בערך שלי ממה שעידוק צילם ושנראה כמו הצרות שלי למה שמופיע שם עכשיו זה עלה לי בבריאות). אין לי עצבים לעשות את זה. אז אם יש פה מישהו שיכול לשחרר את החסימה שלי ו/או לתקן את השגיאות שיש שם (ובאותה הזדמנות להוריד את תאריך הלידה שלי. הוא לא רלוונטי לכלום ואני מתקרבת לגיל שבו צריך להתבייש בשנת הלידה שלך), אני אשמח. האיי פי החסום יועבר במייל. אה, ואף שהתמונה ששם עכשיו חביבה, זו תמונה מוצלחת הרבה יותר. תעשו מצווה.

ובהזדמנות זו, אם עברתם את היום בלי לראות תקציר של ליברפול-דורטמונד מה-14 באפריל, פרגנו לעצמכם צפייה בדבר המהמם הזה.

ע.

מכתב להוריו של אלאור אזריה

שהיום סוף סוף התירו לפרסום את שמו אחרי שכל עמישראל יודע אותו כבר חודש (ואפילו בלי עזרתה של ג'ודית מילר).

הולכים לעבור עליכם ימים מאוד קשים. כבר עכשיו אתם בטח מוצפים באנשים שמתיימרים לנסות לעזור ובתוך המהומה אתם בקושי מוצאים את עצמכם. רק לחלק קטן מהם באמת אכפת מכם ומהבן שלכם. השאר מנסים לתפוס טרמפ על משהו, או לגעת בתהילה דרך קירבה למישהו בכותרות (היוש רותם טוני), או סתם להרגיש טוב עם עצמם כי הם עושים משהו טוב.

מניסיון דל עם להיות בכותרות, עצתי לכם – אל תתנו להם. מחר עתידה להתקיים עצרת תמיכה בבן שלכם שכנראה תעסוק במיליון דברים שאינם הבן שלכם, הקושי שלו (בית סוהר זה לא פיקניק) או הקושי שלכם. אל תתנו לגופים אינטרסנטיים להפוך את הבן שלכם לסמל למשהו שאולי אינכם מאמינים בו. אל תתנו לאנשים לחבק אותו חיבוק דוב שרק יזיק לו.

למען הסר ספק: עמדותיי הפוליטיות ידועות ואין שום סיכוי בעולם שאני תומכת במעשה בו הבן שלכם מואשם. אבל א. בית המשפט טרם הרשיע אותו והאמינו לי שאני יודעת מהו נזקו של בית משפט ציבורי. ב. זה לא קשור כהוא זה לקושי האנושי האמיתי שאתם חווים. כי די בקרוב פרשה אחרת תדחק את הבן שלכם מהכותרות, אבל הוא כנראה עדיין יהיה בכלא. כל הגורמים שמכרכרים סביבכם עכשיו יעברו לכוכב הכותרות הבא ואתם עדיין תצטרכו להפקיד לו כסף קנטינה ולהתמודד עם מבטים של אנשים ברחוב.

המצוקה שלכם אמיתית ואני מבינה אותה ומזדהה איתה. אני גם לגמרי מקבלת את התמיכה הבלתי מסויגת שלכם בו. כך ראוי. אני מקווה בשבילכם, כבני אדם, שזה יעבור לכם בקלות ככל האפשר, ושתדעו לתת לסערה ולמי שרוצה לגזור ממנה קופון לחלוף מעליכם.

(כל הנ"ל מופנה גם למשפחות של הנאשמים ברצח בדומא ושאר עצורי המחלקה היהודית שהשב"כ נהנה לאונן עליהם בתקשורת)

ע.

רונית דומקה, תכירי: נשים אמיתיות

בעקבות פרסום תמונתה של דוגמנית הפלאס סייז אשלי גרהאם על שער גיליון בגדי הים של המגזין ספורטס אילוסטרייטד, טוענת רונית דומקה ש "אין ספק שיש שינוי באוויר". כמה דברים:

כבר כמה שנים שהלוק המקומר שולט בכיפת אידיאל היופי. קייט אפטון הלא טוויגית בכלל עשתה ספורטס אילוסטרייטד כמה פעמים ומגיעה כל שנה לצמרת דירוגי הנשים הסקסיות למיניהם. ביונסה, קים קרדשיאן ואסתי גינזבורג רחוקות מלהיות שדופות והן, על פי כל קנה מידה, נשים יפות ובעלות כח והשפעה על עיצוב דימוי גוף. הטענה לפיה קימורים על שער מגזין אופנה נחשב היא אקט מהפכני הייתה נכונה בשנת 2000.

בנוסף, להגיד שאשה מלאה היא "אשה אמיתית" זה הדבר הכי שמרני ולא מקדם, לא נשים ולא בכלל. קודם כל, כי אידיאל יופי שמקדש את התפקידים הנשיים הביולוגיים – הריון, לידה והנקה – הוא פטריארכלי במהותו. שנית, וחשוב יותר: אישה אמיתית לא נמדדת בגוף שלה. נשים, לדעתי, הן persons לפני שהן נשים (לצערי אין בעברית מילה נייטרלית מגדרית להבהרת הטענה). הן שכל ורגשות וכישורים לפני שהן שדיים ורחם. אשה אמיתית נמדדת בהישגים וביכולות שלה, לא במראה שלה ולא במבטה המצועף. רונית דומקה, ככתבת כלכלה עולמית, ודאי נתקלה פעם או פעמיים בשמותיהן של מריסה מאייר, ג'נט ילן ואנגלה מרקל. האם הן נשים פחות אמיתיות מדוגמנית, מלאה ומקומרת ככל שתהיה?

אגב, אין לי שום בעיה עם נשים שמתפרנסות מהמראה שלהן. כפי שכתבתי בעבר בהקשר של זנות, אין לאף אחד זכות להגיד לאישה ממה היא כן או לא יכולה להרוויח כסף. ובמה שכתבתי למעלה לא התכוונתי לומר שדוגמנית היא אשה פחות אמיתית מאסטרופיזיקאית או מנכ"לית תאגיד. הביקורת שלי היא על טענת המהפכנות של דומקה.

נשים

(בתמונה: אשה אמיתית)

טעות, טועים, טעינו

לפני עשרה חודשים הימרתי שאהוד אולמרט לא יכנס לכלא. במסגרת ההימור אף הסכמתי לצאת לדייט עם אחד המגיבים בגלל בטחוני המופרז בצדקתי. ובכן, טעיתי, ומאחר שאני גם אדם של מילתו וגם רווקה ממורמרת יום אחרי ולנטיינס, אני מזמינה את המציע האלמוני ליצור קשר ונתאם משהו. אם הוא עדיין מעוניין.

ע.

חבל שלא פגעתי בבטחון המדינה

טוראי אלעד יעקב סלע שהדליף מספר פעמים מידע בזמן אמת על תנועת כוחות צה"ל לחבריו בגבעות נידון היום ל-45 חודשי מאסר בפועל, שכוללים כמובן את תשעת החודשים שהוא כבר יושב במעצר. כלומר, עם ניכוי שליש, הוא יישב שנתיים וחצי כולל הכל. לשם השוואה, ולידיעת הטוקבקיסטים הדבילים בווינט (אני דבילית יותר שאני בכלל טורחת לקרוא את התגובות): אני קיבלתי 54 חודשי מאסר אחרי שכבר ישבתי שנתיים במעצר בית. בהודעת דובר צה"ל מהיום נמסר שמעשיו של טוראי סלע (כן, הוא גם הורד לדרגת טוראי, תודה באמת שלי לפחות נתנו לשמור על הסמלת) פגעו בבטחון המדינה, בעוד במקרה שלי לא נקבע כך.

למען הסר ספק, אלמלא ההפחתה בעליון והקיצור של ועדת השחרורים הייתי עדיין יושבת בכלא. גזר הדין המלא שלי מסתיים במאי 2016.

בואו נשחק עוד קצת בהשוואות. מתי לאחרונה שמעתם על אלעד סלע? האם הגיעו עשרות מצלמות לכל אחד מהדיונים במשפטו? האם ראש השב"כ כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת בעניינו שאחריה פרצו במבזקים בכל ערוצי הטלוויזיה באמצע היום? האם עד סוף חייו יופיעו לו סעיפי ריגול חמור ברקורד הפלילי? לא, לא ולא.

הנה עוד השוואה קטנה: עורך הדין עדי קידר שייצג את סלע, אמר ש "מדובר בחייל טוב, בעל מוטיבציה רבה לשרת, שתרם רבות בשירותו". בחוו"ד השחרור שלי נכתב עליי: "רצינית, אחראית, יסודית, ביצעה תפקידה כקצינה". אני יכולה למצוא לא קצין ולא שניים שיעידו על התרומה שלי למערכת (סתם, לא, כולם פחדנים. אבל אני יודעת שהם חושבים את זה). זה השפיע במשהו על שיקול הדעת של המערכת? Hell no.

העונש שקיבלתי לא נגמר. אני עדיין לא מצליחה למצוא עבודה שתתאם את כישוריי וניסיוני (ליברל זה כיף, אבל לא מספיק). אנשים עדיין צועקים לי ברחוב "הנה המלשנית" או לחלופין מרשים לעצמם לפנות אליי בסופר בלי שיש לי מושג מי הם (קרה רק אתמול). אני עדיין שקועה בתביעה משפטית נגד העיתון שהסגיר אותי להחזרת ההוצאות העצומות שנגזרו על משפחתי בגלל הפרשה הזו כי אותי לא ייצג אף עורך דין מעמותה שכולכם מממנים באדיבות סעיף 46א'.

אז אולי, למרות שאני מתחרטת ומצטערת על המעשה שלי וכך אמשיך עד סוף חיי, עדיף היה שהייתי פוגעת בבטחון המדינה. מקבלים על זה פרס.

בהזדמנות זו, ממליצה לכולכם לבדוק מי קצין המודיעין שלקח למחשבו האישי רשימה של סוכנים פעילים של 504 שאך בנס לא הגיעה לידיים הלא נכונות (בהצלחה בלשכנע אותי שזו לא פגיעה בבטחון המדינה) ומה הוא קיבל. רמז: קידום.

משנכנס אדר אמא שלך זונה

יש כאלה שמתמידות בכך All year long ולהן אני רוצה להקדיש את הפוסט הזה. הוא היה אמור להכתב סמוך יותר לאירוע ברחוב הירקון 98 אבל אז עוד לא היה לי הציון לעבודה על הזונות שכתבתי באותה עת ולא ידעתי אם אני יכולה להחיל את טענותיי על המקרה. עכשיו שקיבלתי את ה-95 ואני מומחית לזונות (סתם, לא, התואר הזה שמור לורד לי. למרות שאני חייתי שנתיים עם זונות והיא רק חוקרת אותן מרחוק בניחוח אוריינטליסטי) הנה כמה דברים לא מאוד פופולריים על המקצוע העתיק ביותר בעולם והעוסקות בו.

העבודה שלי נכתבה בסמינר על איטליה ברנסנס והיא ניתוח של ספר שכתבה ד"ר שריל כהן, "The Evolution of Women's Asylums since 1500: From Refuges for Ex-Prostitutes to Shelters for Battered Women". בספר נסקרים שלושה מוסדות לשיקום זונות ונשים מסכנות אחרות בפירנצה ופיסטויה (עיר סמוכה לה) במאה ה-16 וכהן טוענת שהם היו בסיס להתפתחות של מוסדות מודרניים לנשים אבל לא רק להן, כמו בתי ספר, בתי סוהר, בתי חולים פסיכיאטריים ומקלטים לנשים מוכות. מסיבות ברורות האבולוציה הזאת לא קשורה לפה, אבל הטענות שחילצתי מהסקירה התקופתית לצד מאמרים וביקורות על אודות ספרה של כהן, מעניינות ורלוונטיות גם היום.

מבלי להלאות במספרים ונתונים, אציין שהזנות בטוסקנה שגשגה ברנסנס, עד כדי כינויה של פירנצה ב-1486 "עיר הזונות" על ידי האפיפיור דאז. למה היא שגשגה? כי היא הייתה ממוסדת, מפוקחת וממוסה על ידי השלטונות (פירנצה ממש לא הייתה היחידה בתחום; רבעי "חלונות אדומים" הוקמו בערים רבות ברחבי אירופה כבר מימי הביניים). במשך זמן מה הכל היה בסדר, אבל סביב הקונטרה-רפורמציה ועוד התפתחויות היסטוריות שלא זה המקום בשביל רובן הוחלט שצריך להשקיע יותר בשיקום זונות והוקמו מוסדות שהציעו מחסה, עבודה ואף לימודים לנשים שרצו להפסיק לעסוק בזנות.

הנה התפתחות היסטורית שזה כן המקום בשבילה: הקונטרה-רפורמציה והרפורמציה הקתולית (שאינן לגמרי זהות) כללו, בין היתר, חזרה לשמרנות ואדיקות דתית שבין עיקריה גם ערכי משפחה וצניעות נשים. בנקודה הזאת זונות היוו בעיה מסיבות לא צפויות:

  • זונות היו נשים נראות ונוכחות במרחב הציבורי. באותן שנים, אשה מכובדת הסתגרה בביתה. בעידן של ריאקציה שמרנית וצניעות מעושה, אשה ברחוב זה דבר מפוקפק.
  • חשוב מזה: לזונות, יותר מכל אשה עובדת אחרת ובוודאי יותר מנשים בנות המעמד העליון, הייתה עצמאות כלכלית. הייתה להן גישה לכסף מזומן שהן יכלו להשתמש בו כרצונן, היה להן מעמד משפטי מיוחד ומשטרת הסדר שנועדה לפקח על הבורדלים סיפקה בכובעה השני גם הגנה על הזונות מפני אלימות ומפני הצקות של רשויות שלטוניות אחרות.

איך פירנצה הרנסנסית קשורה לרחוב הירקון 98?

במקביל לכתיבת העבודה ראיתי את "בת זונה", הסרט המופתי של נירית אהרוני על חיי זונות בדרום תל אביב שלמרות שיש לי בעיה לא פשוטה איתו (חלק מהמרואיינות מדברות למצלמה מסטוליות מהתחת. לוידעת מה וכמה הן הבינו על איך שהן נראות ומה הן אומרות), הוא מדהים ואם עוד לא ראיתם וכו'. סצנה אחת מתוכו נחרטה אצלי עמוק עמוק: אחת הבנות מספרת שלקוח ביקש ממנה לקרוא לו אבא כי הוא מפנטז על בתו בת השמונה. האמירה הזאת, יחד עם הטענות מהספר, חידדה אצלי את התפיסה שלא זו בלבד שאין לאסור על זנות, אלא חייבים לאפשר אותה ולמסד אותה.

הזנות מימי הביניים נחשבה כרע הכרחי (כולל בהכשר של אחד מגדולי התיאולוגים הנוצריים, אוגוסטינוס) למניעת משכב זכר וניאוף עם נשים נשואות שהיו חטאים חמורים בהרבה. בעיניי, גילוי עריות והתעללות מינית בקטינים הם פשעים חמורים בהרבה מתשלום עבור מין. על כן, מציאותן של זונות כ "כליאי ברק" לספיגת פנטזיות חולניות של הורים על ילדיהם חשובה. כמובן שבעולם אוטופי לא היה צורך בכך, אבל אנחנו לא בעולם אוטופי.

נקודה חשובה נוספת שהזכרתי קודם: הזונות ברנסנס איימו על הסדר הציבורי לא רק בגלל התועבה הדתית והמוסרית שבעיסוק, אלא בגלל שבעצמאותן הכלכלית הן פגעו בהגמוניה הפטריארכלית (ביקר לי, נפלט לי פמיניזם וכתבתי את הביטוי הזה בעבודה). גם היום, קריאות לאיסור על זנות הן אחד הדברים הכי אנטי-פמיניסטיים שאני יכולה לחשוב עליהם. באיזו זכות ובאיזו פטרונות מעזים אנשים – וחמור מזה, נשים! – להגיד לנשים ממה אסור להן להתפרנס? באיזו זכות מבקשים אנשים לאסור על אישה להתפרנס מהאינסטרומנט הכי מיידי, הכי שלה, שאין צורך בהשכלה או הכשרה מקצועית שעולות כסף כדי להשתמש בו?

סיפורה של הזונה מהירקון 98 שהתאבדה בחדר העבודה שלה עצוב גם בעיניי ויש להמנע ממקרים כאלה (אגב, קל לחשוב שהיא התאבדה בגלל הזנות. סביר יותר להניח שהיא התאבדה מאותן סיבות וקשיים שהביאו אותה לעסוק בזנות מלכתחילה). לטענתי, הדרך לעשות זאת אינה באיסור על זנות, אלא במיסודה. בחזוני ראיתי בורדלים מורשים, מפוקחים על ידי משרד הבריאות, עם אספקה שוטפת של אמצעי מניעה וניידת החלפת מחטים שתגיע בתדירות קבועה, כאלה שהמשטרה תשגיח שלא מועסקות בהם קטינות ושלא מתבצעים בהם פשעים (למשל, גניבה מהבנות שיעבדו שם. כיום זונה לא ממש יכולה להתלונן אם לקוח כייס את היומית שלה). דמיינו האמסטרדם של שירותי מין (כן, עם ה'. לא ראיתם "הסמויה?"). תועלת נוספת שיכולה לצמוח מכך, וגם היא בהשראת הספר: ההכנסות מזנות בטוסקנה שימשו, בין היתר, למימון המוסדות לשיקום זונות. אם הבורדלים שהזכרתי קודם יפעלו בפיקוח של המדינה הם ימוסו כחוק ואפשר יהיה גם לקבוע הפרשה בשיעור כזה או אחר מהכנסותיהם לטובת הוסטלים לשיקום זונות, כך שמהרע (ההכרחי) תצמח גם תועלת.

תגידו שעדיף שלא יהיו זונות וכך לא יהיה צורך בהוסטלים לשיקום זונות. זה נכון, אבל בואו לא נתמם. זנות הייתה ותתקיים כל עוד יש חברה אנושית בעולם. אני מעדיפה שהיא תתקיים לאור יום ובפיקוח מאשר מתחת לגשרים אפלים ובדירות מסתור מטונפות.

עדכון תקופתי

הייתי היום (23/10) באירוע חגיגות השנתיים ל "המקום הכי חם בגיהינום" שהייתה לי הזכות לכתוב עבורו את אחת הכתבות החשובות בתולדות הקריירה הקצרה שלי, על דו"ח מבקר המדינה בעניין שיקום אסירים. "המקום" גם היה אחד המקומות שפרסם את ראיון השחרור שלי ותמונה מתוכו הייתה תלויה היום על הקיר. אך בנס (ובאדיבות מזג האוויר המהביל) לא הגעתי עם החולצה שאני מצולמת בה. היה יכול להיות מביך.

חיים הר זהב, שלמרות שהוא אוהד הפועל אני מעריכה ומחבבת, דיבר על התקופה בה חיפש עבודה והתקשה בגלל שהוא "בעייתי". כי הוא נאבק למען זכויות עובדים, כי הוא תומך בעבודה מאורגנת וכל מיני דברים אחרים שמעסיקים נורא מפחדים מהם. למרות שאני סוציאליסטית קטנה מאוד, הזדהיתי עם מה שחיים הגדיר "להיות ברשימה שחורה", כשגם חברים שלך – או אנשים שאתה חושב שהם כאלה – נרתעים מלהעסיק אותך. נכון שאני רק מרגלת מורשעת ואסירה משוחררת ולא, לא עלינו, פעילה בועד עובדים, אבל גם אותי לא ששים להעסיק. לפני חודשיים וחצי עזבתי את קולנוען כדי לפנות זמן לעניינים אקדמיים ועכשיו אני מחפשת שוב עבודה. שלחתי כמה קורות חיים, דיברתי עם כמה אנשים, אבל אין התקדמות קונקרטית. כל האנשים שהיו נוראאאאאא נחמדים ותומכים בכל התקופה של "הפרשה"? זו שעת המבחן שלכם. כל הסמסים המחזקים שלכם לא שווים כלום כשברגע האמת אתם מפחדים שיראו את השם שלי על הפיירול שלכם. אז היי, אני ענת קם (כן, ההיא) ואני מחפשת עבודה. אני יודעת לכתוב, קצת לערוך, חרוצה ולומדת מהר.

(תוספת חשובה: כפי שירמיהו ציין, אני אכן כותבת בליברל וכיף לי שם מאוד. תודתי והערכתי נתונות למערכת שלא מתביישת בשמי. אבל זה לא דיי-ג'וב וזה מה שאני מחפשת.)

ועוד מענייני האירוע היום: דובר לא מעט על כמה "המקום" נותן ביטוי לקולות שלא נשמעים בתקשורת המסורתית, הממוסדת, הכפופה לגחמות ההון-שלטון. זה נכון, אבל דבר אחד צרם לי. בין האוכלוסיות המדוכאות והמוחלשות שלא מקבלות זמן מסך ועמודים בעיתון הוזכרו קרבנות תקיפה מינית ונשים העוסקות בזנות. אז זה גם לא נכון (א' מאלנבי 40, אורלי אינס, כלמיני א'-יות אחרות) וגם צרם לי בהיזכרי במקרה של ארז אפרתי. האוכלוסיה שהכי לא מקבלת זמן מסך וביטוי היא אסירים משוחררים ופושעים. מאוד קל לזרוק אותנו לאיזו פינה חשוכה, "אין להם בכלל זכות לקבל במה". לי היה מזל שהפרשה שלי מרגשת מספיק ושאני לא העבריינית ה "קלאסית" כדי שתינתן לי האפשרות לדבר, אבל למעטים (ועוד יותר מזה, מעטות, לתשומת לבם/ן של כל העיתונאים שרואים עצמם חברתיים) יש את ההזדמנות. כשהייתי איפה שהייתי לא פעם ולא פעמיים ניגשו אליי בנות שרצו שאעזור להן בלמצוא עיתונאי שיפרסם את הסיפור שלהן. שום דבר נוצץ או סקסי, רק כרוניקה ידועה מראש של חיים אומללים. לרובן לא עזרתי כדי לא להסתבך עם ההנהלה אבל למיטב ידיעתי אף אחת לא הצליחה לעשות זאת לבד.

ואיך ארז אפרתי קשור? כי רק לא מזמן רצה עבריין מין מורשע לדבר בתקשורת ואתם זוכרים איזה רעש זה עשה (אפילו אני הקטנה תרמתי שני פני לדיון). הקרבן שלו, אגב, לו הייתה רוצה לדבר, היו עומדים אצלה בתור. או למשל, הילד הזה, שהסיפור שלו באמת קורע לב (וזכה לביטוי ובמה בתקשורת הממסדית). מה הסיכוי שירצו לראיין את אמא שלו? אני מכירה אותה. הסיפור שם מאוד מאוד לא פשוט. אבל היא העבריינית, הפוגעת, למה שנרצה להקשיב לה?

אז לא נעים לומר, אבל קרבנות תקיפה מינית ונשים בזנות הן ממש לא אוכלוסיות שהתקשורת הממסדית לא נותנת להן ביטוי. אם כבר, הן בוחרות (ובוחרים) לשתוק בעצמן, וזו כמובן זכותן. גדולתה של תקשורת ביקורתית, שמחפשת באמת את הקולות של המושתקים, תמדד דווקא במתן במה לאלה שאף אחד אחר לא רוצה לתת להם: לרוצחים, לאנסים וגם "סתם" עברייני מרמה. תופתעו כמה נוכל ללמוד על עצמנו כפרטים וכחברה מלהקשיב להם.

בדיחמין לשבת

ואחרי הכבדות והחפירה, אתנחתא קומית. אמרו שלום למלך מלכי המלכים, ברוך הכשרונות ורב הפעלים (מתוך הזמנה לאירוע שמצאתי בצוותא):

זההבי בצוותא

שבת שלום,

ע.

אבירם זינו הוא טרף קל

בן אדם התאבד (כנראה, לא מעודכנת בתיאוריות הקונספירציה) וכולם נרעשים ונרגשים כי אולי הוא עשה את זה בגלל שהוא נחשף כמקור על ידי כתב מעריב אבירם זינו. אז נורא לא נעים וזה וכולם ממהרים להתנער מההתנהלות הלא תקינה שלו ואיך הוא העז לרוץ למח"ש עם צילומי מסך של סמסים שהוא קיבל. כך לדוגמה, כתבה רוני לינדר-גנץ, כתבת כלכלת הבריאות של דה מארקר, היום בטוויטר (הציוצים הם חלק משיחה, תתעלמו מהקטע שבו היא עונה לאנשים ושימו לב לפואנטה): "תיכנס ללינק, יש פה צילום מסך של הסמסים. ואם הוא מושחת הדרך היא לתחקר ולכתוב על כך, ולא להסגיר אותו כמקור". ועוד: "מיכאל, קרה שמקורות הטעו אותי. התמודדתי בלי להסגיר אותם. זה מעשה אנטי עיתונאי (שמזיק לכולנו – לשאר העיתונאים ולציבור)". גידי וייץ, אולי עיתונאי התחקירים הכי טוב בארץ (בלי צחוק): "ובמשחק הזה נטלו חלק כמה עיתונאים שנדמה כי בגדו בשליחותם, אם אי פעם הייתה להם כזו. אחד מהם, אבירם זינו ממעריב, הגיע לפני מספר שבועות למחלקה לחקירות שוטרים ומסר עדות נגד ברכה. בין השאר הוא הציג בחקירה התכתבות בווטסאפ בינו ובין ברכה, בה שיתף אותו בהתפתחות בחקירת ההוצאות המופרזות של מעונות ראש הממשלה. אותו עיתונאי – שכך שרף מקור, החטא המקצועי החמור מכולם – הגיש שבועות לפני כן מידע ליועץ המשפטי לממשלה ובו פרטים אינטימיים מאוד על אחד מבני משפחתו של ברכה".

(כל ההדגשות שלי)

עכשיו ילדים, התדעו לומר מה משותף לוייץ וללינדר-גנץ? נכון! שניהם עובדים בקבוצת הארץ דה מארקר. עיתון לאנשים חושבים שלא תמיד טורח לחשוב בעצמו. עיתון מקצועי, רציני, מכובד, ששני מקורות שלו נחשפו תוך שנים ספורות, אבל לעובדיו אין שום בעיה להכריז בראש חוצות איזה נזק נוראי גורמת חשיפה מקורות והנה, אדם שם קץ לחייו ופתאום כולם נורא מצקצקים כמה אבירם זינו היה לא בסדר.

מקהלת הצקצקנות הזו דממה כשהיה מדובר באחד משלהם. במישהו שקוראים לו בלאו ולא זינו. שהיה כתב של הארץ ושל כל העיר הלבנבנים והשמאלנים ולא של ווינט (אתרי חדשות עדיין נתפסים נחותים מול העיתונות המודפסת) ואחר כך של מעריב (שלא קשה לדמיין את עיקום האף של גוורדיית העיתונות הוותיקה ביחס אליו). ונכון, אני רק ישבתי בבית סוהר ולא יריתי בעצמי, וליאורה גלט-ברקוביץ רק איבדה את מקום עבודתה ואת השם הטוב שלה (וגם, נכון להיום, לא ירתה בעצמה). אבל הצקצקנות לא יכולה ולא צריכה להשמע רק במקרים שבהם התוצאה כל כך טראגית. היא חייבת להשמע, מכל קצוות הקשת העיתונאית, בזמן אמת, ואפשר גם קצת אחר כך. למשל, כשמקור שבעליל נפגע מהתנהלות כלי התקשורת עמו עבד מבקש איזשהו פיצוי על הסבל שעבר, לא להתחבא בחורים ולשאת עיניים השמימה ולסרב לסייע לו עם תצהירים, כי "זה לא קולגיאלי" וכי "אורי חבר שלי". זו חכמה קטנה מאוד להכנס באבירם זינו ולעמוד מאחורי אורי בלאו כאיש אחד, להעלותו לדרגת מרטיר נרדף שלטון רק בגלל שהוא עבד בבית אבות ארבעה חודשים (שלמים!), ולשכוח כל כך בקלות שלסיפור עיתונאי יש שני צדדים ובדרך כלל רק אחד מהם מסתכן.

אני משתתפת בצערה של משפחת ברכה ואין לי אלא לקוות שהדי מקהלת הצקצקנות הצדקנית יגיעו לאזני מקבלי ההחלטות שצריכים, אחת ולתמיד, לעגן את מערכת היחסים בין עיתונאי ומקור, להבהיר בדיוק מי חייב מה ואיך, ולזכור שלהגיש מסמכים שקיבלת ממקור לשב"כ לא שונה, בשום צורה ואופן, מלהראות צילומי מסך למח"ש.

תוספת מאוחרת:

אחרי שיחת חידוד עם חבר, אזכיר ששתי ערכאות משפטיות דחו את תביעתה של ליאורה גלט ברקוביץ נגד הארץ ופסקו שלא הייתה התרשלות בעבודתם של כתב הארץ דאז ברוך קרא ומערכת העיתון. יחד עם זאת, בית המשפט כן הניח כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הפרסום לבין חשיפת מקור ההדלפה, גם אם לא היה די בכך כדי להוכיח קשר סיבתי-משפטי (ואני חשבתי שדיוני הסיבתיות של יום הם מורכבים). ברור כי המקרים של גלט ברקוביץ, של אבירם זינו ושלי הם שונים, אבל היה לי חשוב להגיד שמאוד חבל שאת כל מה שאומרים וכותבים היום נגד אבירם זינו מעטים כתבו נגד אורי בלאו.

השנקל שלי על מירי רגב וענייני תרבות

הכרתי את מירי רגב בצבא, כשהייתה דוברת צה"ל. לומר "הכרתי" יהיה קצת מופרז, יותר התוודעתי. היא הייתה מגיעה לפעמים לבקר בלשכה בימים שנווה היה בקריה והייתה בה איזו שמחת חיים של פרחולות, משהו חמוד ובלתי מזיק. או משהו כזה. נווה לא סבל אותה והרבה לבוז לה מאחורי הגב, אבל זה כנראה לא קידם אותו הרבה בחיים כי היא שרת התרבות והוא, אממ, לא. כשהיא מונתה לשרת התרבות אני מודה שקצת דפקתי את הראש בקיר (מטאפורית, מירי רגב לא שווה מיגרנה) אבל זמן קצר מאוד. אין לי כוח לזה יותר. נשבר לי להיות מיואשת. תנו לי אסקפיזם בכוס גדולה עם חלב חם בצד ותעירו אותי כשבאמת יגיע הזמן לקום וללכת. עד אז, מירי רגב היא חומר מצוין לשיחות סלון ובדיחות מתנשאות ושתעשה כרצונה בתפקידה.

היום פרצה סערה גדולה כי עודד קוטלר עשה ענת וקסמן ואמר שמצביעי הליכוד הם עדר מלחכי קש וגבבה, או משהו בסגנון. הייתי באירוע בו נאמרו הדברים (תוכלו לקרוא על כך כאן) ודווקא הדברים של קוטלר, או למען הדיוק, הפאתוס המופרז בו שוחקו על הבמה, פחות הזיזו לי. מי שבעיניי עשתה טעות הייתה דווקא אופירה הניג, שלא ניסתה לייפות את הדברים ולא קראה לשום דיאלוג, בשונה מחלק מקודמיה. היא הכריזה מלחמה: קראה להחרים את טקס פרסי התיאטרון המתקרב, "ואם אתם כבר באים, אז קומו וצאו מהאולם כשמירי רגב עולה לנאום" (ציטוט חופשי מהזכרון, אל תתפסו אותי במילה). הדברים נאמרו על רקע מחיאות כפיים סוערות ובסופו של נאום שהתחיל בשטחים הכבושים ופשעי מלחמה מעבר לקו הירוק.

עכשיו תשאלו, למה טעות? כי אין טעות יותר גדולה שהסמול (כן, זו התנהגות סמולנית, צר לי) יכול לעשות יותר מלהשתלט על מאבק שהוא חשוב לכו-לם. הדיון על התרבות בישראל, תקציבה הנמוך מים המלח (זה לימור לבנת אמרה, לא אני), מעמד היוצרים וזכויותיהם וכל מה שמסביב – הוא דיון שאסור שיתקיים במשולש התל אביבי שבין הקאמרי-הבימה-בית ליסין. כי הוא מעגן את הניתוק של אנשי הרוח (ואנשי הרוח בעיני עצמם) מהעולם שסביבם. לא צריך ללכת רחוק, אפילו אם נשאיר את ירוחם, אום אל פחם או שלומי מחוץ לתמונה (ואסור, אבל לצורך העניין). תל אביב היא גם שכונת התקווה, נווה שלם וגבעת עמל, והאנשים שם כנראה לא הצביעו מרצ. ומגיעים להם תיאטרון וקולנוע ואמנות פלסטית שידברו אליהם ויתייחסו אליהם בלי לחשוב 24/7 על הטבח בעזה או על השפלות במחסומים. ומגיע להם שיזכרו אותם לא רק כשיש מאבק חברתי על פינויים שמצטלם טוב בטלוויזיה. פרדון מיי פרנצ', אבל אלה החיים עצמם. זו לא הצדקה לצנזורה או לתיעדוף תקציבים ליצירות על פי מידת הציונות שבהן. זו רק בקשה מאחיי השמאלנים לצאת קצת מהבעלבתיות שהם תפסו על התרבות.

ומילה גם על הסרט על יגאל עמיר. זה סרט חשוב ואסור שהוא יסכן את תקציב או הלגיטימיות של כל פסטיבל שהוא יופיע בו. דווקא בגלל שהוא מראה את הרוצח הכי מושמץ של עשרים השנים האחרונות (אני יכולה לחשוב בשליפה על כמה מזעזעים ממנו, אבל נורא נוח להשליך את כל הרעות החולות של החברה על תימני עם כיפה) בתור בן אדם. בתור אב שמקריא לבן שלו סיפור לפני השינה. כי אחרת אנחנו חוטאים לעצמנו, לאותה הומניות אוניברסלית שבשמה כל אנשי הרוח מתיימרים לדבר. ראשית, כי לצנזר אותו זו צנזורה גרועה כמו כל אחת אחרת, ושנית, כי בעיניי זה דבר חשוב מאין כמותו להאניש את הפושעים שבקרבנו. כתבתי על זה כבר בהקשר של מארי פיזם, אבל זה דבר שחשוב לחזור ולומר: יגאל עמיר הוא בן אדם. הוא לא מפלצת. כל השתקה שלו והרחקה נוספת שלו מעיני הציבור היא טעות מעדות הפלנטה האחרת ואסור לעשות את זה. גם כי ככה קל (ומסוכן) לשכוח את הרקע שהוא צמח בו, וגם כי כל דחיקה של רוצחים לפינה אפלה ומושתקת מונעת מאיתנו את ההתמודדות איתם כשהם יחזרו לחברה. אמר את זה כבר רמי הויברגר – הוא ישתחרר יום אחד. אתם יודעים את זה. אבל אנחנו כבר כל כך נטבע בדמוניזציה שלו שלא יהיה לו שום סיכוי. תגידו שיגאל עמיר הוא מקרה קיצון? אולי. אבל צנזורה שמתחילה במקרי קיצון תגיע גם למקרים השכיחים. דמוניזציה מופרזת של פושעים היא דבר הרסני לשיקומם ומשם לחברה כולה. דווקא השמאל הנאור חייב להלחם נגד זה ולא לסתום פיות.

הציור השבועי לילד / לאן נעלם המקור?

ארגון העיתונאים מציע לכלול בחוזים הקיבוציים החדשים שייחתמו בין מו"לים לעובדיהם כלמיני סעיפים שמעגנים עקרונות אתיים שקשורים במקצוע. לפי הפרסום בדה מארקר, עיקרי ההסכם המוצע כוללים:

1. עיתונאי יהיה מחויב לפעול על פי כללי האתיקה

2. עיתונאי יהיה מוגן מפני פיטורים בגין פעולה שבה נהג לפי כללי האתיקה

3. במקרה של מחלוקת על יישום כללי האתיקה בין המנהל לעיתונאי – ימונה בורר מוסכם

4. אם פסק הבורר לא מתקבל ההכרעה תועבר לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות

5. עיתונאי לא יידרש לכתוב תוכן שיווקי ולהתאים את הפרסום לאינטרסים מסחריים

6. כלי התקשורת יגן על העיתונאי מפני תביעת דיבה

7. עיתונאים צעירים יעברו הכשרה מקצועית

כותב נתי טוקר: "עיגון כללי האתיקה העיתונאית (תקנון האתיקה של מועצת העיתונות, ע.ק.) בהסכם הקיבוצי הוא צעד משמעותי, שנותן תוקף לתקנון האתיקה ומחייב את המו"לים לפעול על פיו. הוא יכפה על המו"לים ועל המנהלים של גופי התקשורת לציית לכללי האתיקה – אחרת תהיה זו עילה לתביעה נגדם בבית הדין לעבודה. במקרי קיצון, כתוצאה מההסכם הקיבוצי שיכלול את הסעיפים האלה, עובדים גם יוכלו להשבית את העיתון אם יעבור על כללי האתיקה".

יושב ראש ארגון העיתונאים יאיר טרצ'יצקי מצוטט כאומר: "הכנסת סעיפים בנושא אתיקה עיתונאית להסכמים קיבוציים זו מהפכה אמיתית בעיתונות הישראלית, והיא תוכל להביא לחיזוק דרמטי של החופש העיתונאי. מצד אחד אנחנו נותנים לאתיקה העיתונאית מעמד משפטי מחייב, אבל מצד שני אנחנו משאירים בחוץ את הפוליטיקאים ולא תלויים בחסדי בתי המשפט. השינוי בסופו של דבר תלוי בנו, העיתונאים, ובכוח שלנו להגיע להסכמות מול המו"לים שלנו".

התדעו ילדים לזהות, מה נעלם מהכתבה ומהסעיפים המוצעים? נכון! המקור העיתונאי.

אותם עיתונאים שנלחמים כל כך חזק להגן על עצמם ועל עבודתם המקצועית מחדירה של אינטרסים מסחריים, שוכחים שעבודתם – אם היא מקצועית כפי שהיא מתיימרת להיות – מתבססת לא רק על דוברים ויחצ"נים, אלא גם על מקורות עלומי שם שנוטלים לעתים סיכון אישי ומקצועי כדי להעביר להם את המידע. מעניין שעל אותם מקורות מנסחי ההסכם הנכבדים לא חשבו להגן.

אז נכון, סעיף 22 של תקנון האתיקה של מועצת העיתונות קובע כי "לא יגלו עיתון ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור חסוי אלא בהסכמתו של המקור" ולכאורה סעיף 1 של ההסכם המוצע מעגן גם את הסעיף הזה. אבל מאחר שמנסחי ההסכם מצאו לנכון להדגיש נקודות חשובות שמופיעות בתקנון מועצת העיתונות בנפרד ממנו, תמהתני מדוע המקור, המחויבות אליו ולשלומו ועיגון היחסים בינו ובין העיתונאי נעלמו מעיניהם. היעדר הגנה ראויה על מקורות חמור ומסוכן לא פחות לחופש העיתונות, עצמאותה ואמינותה מחדירתו של תוכן שיווקי לתכנים המערכתיים.