על קיצורי דרך

בכתבה שפרסם דה מארקר (כן, נכנסת לפעמים לדה מארקר. כניסות לאתר=הכנסות מפרסום=כסף למפעלי שוקן עבור פיצויים בשבילי) במסגרת סדרה על אודות אסירים בישראל נטען, בתמצית, שהפרעות קשב וריכוז הן "המסלול המהיר לבית הכלא" וזאת על סמך נתונים שמראים ששיעור הפרעות הקשב וליקויי למידה בקרב אסירים גבוה משמעותית מבשאר האוכלוסיה. בכתבה נטען על בסיס ניסוי ומחקר שנערכו במעשיהו ובחרמון כי זיהוי וטיפול מוקדמים בהפרעות קשב שגורמות לנשירה מוקדמת ממערכת החינוך ומשם להתדרדרות לפשע יכולים למנוע את אותה נשירה ואת השלכותיה.

בכתבה מרואיין ד"ר תומר עינת שהוא קרימינולוג שבאמת חרש את בתי הסוהר בארץ ואני מעריכה מאוד את עבודתו, כך שזה לא לגמרי בבל"ת. אבל יש כמה חורים משמעותיים בטיעון, לפחות כפי שהוצג בכתבה:

  • לא צוין מה סוג האסירים שהשתתפו בקבוצות הייעודיות לטיפול בבעלי הפרעות קשב המכונה בחרמון תכנית "חממה". האוכלוסיה של חרמון אינה מדגם מייצג של האסירים בישראל, לא מבחינת המאפיינים האישיים והסוציואקונומיים שלהם ולא מבחינת סוגי העבירות בהן הורשעו (כשמראש, ככלל, יש מתאם לא מבוטל בין הדברים). אין דין סוחר סמים מחמולת ג'ואריש כדין מנהל חשבונות שעקץ את המעסיק שלו, גם אם שניהם מאובחנים של ADD. כל קבוצה טיפולית תצליח יותר עם אסירים מהסוג השני. במעשיהו יש אסירים מכל הסוגים ולכן על אחת כמה וכמה חשובה ההסתכלות על סוג האסירים שמשתתפים בקבוצה. צריך גם לזכור שאנשים שמגיעים לקבוצות טיפוליים ומביעים נכונות לעמוד בדרישותיהן הם אפריורית יותר מועדים להצלחה בשיקום.
  • ההסתכלות על הפרעות קשב וריכוז כקיצור דרך לכלא היא קיצור דרך בפני עצמה. אפשר למשל לטעון כי הפרעות פסיכיאטריות הן המסלול המהיר לבתי הכלא, וזאת בהתבסס על כך שכ-60-70% מאסירים בארץ מטופלים בתרופות פסיכיאטריות מכל מיני סוגים (וזאת אף שריטלין הס מלהזכיר, על פי הכתבה). גם אם נשים בצד את האפשרות הממשית שלא כל המטופלים בתרופות פסיכיאטריות הם באמת חולי נפש, ביצירת קישור סיבתי בין מחלות נפש ופשע מוחקים בהנף סטיגמה שנים של מאבק של מתמודדים עם הפרעות נפשיות עם התדמית האלימה שמיוחסת להם, בדרך כלל שלא בצדק. באותה מידה, יצירת קישור סיבתי בין הפרעות קשב וריכוז ובין פשע היא גם עוול לכל מי שמתקשה בריכוז וגם מאפשרת להתעלם בקלות מסיבות אחרות (ומשמעותיות יותר, בעיניי) שמביאות אנשים לכלא. וזה עוד לפני שדיברנו על אבחון היתר של הפרעות הקשב והריכוז שהפכו למשהו נפוץ בקרב ילדי בית ספר כמעט כמו כינים.
  • אפשר גם לטעון שהמסלול המהיר לכלא הוא להיות ילד מחונן. גם ילדים מחוננים משתעממים בשיעורים ולכן מפריעים ומבריזים ומסתכסכים עם המערכת (האמינו לי, אני מכירה כמה כאלה מאוד מקרוב). גם ילדים מחוננים לא תמיד רוכשים הרגלי למידה נכונים בזמן ועוברים את שנותיהם במערכת כשהם "שורדים בעזרת פיצויים כמו הפעלת הזיכרון או מערכת שלא ממש עוקבת אחריהם" (כמו שהכתבה מייחסת לאותם בעלי הפרעות קשב שמגיעים לכלא). וגם מבוגרים שהיו ילדים מחוננים מגיעים לכלא. ברור שאף אחד לא יראה עכשיו בשלוחה של מנזה תחנת מעבר של עבריינים צעירים. למה לראות את זה בהפרעות קשב וריכוז?

מה שמביא אנשים לכלא הוא בעיקר שיפוט לקוי בהבחנה בין טוב ורע ונסיבות חיים קשות. אני לא כוללת שעמום בשיעורים כנסיבות חיים קשות, מצטערת. להתמקד בפקטור הזה כדרך למניעה עתידית של פשע זה קיצור דרך והקטנת ראש, שפונים למאפיינים האישיים של העבריין הפוטנציאלי ולא לנסיבות החברתיות שעלולות לגרום לו לפשוע. וכמובן, ברור למה: ההתגייסות המערכתית שנדרשת לתיקון חברתי שורשי ועמוק של עוולות מתמשכות שיוצרות תנאים לפשיעה, כמו גם חינוך להתנהגות  טובה ולמוסר בסיסי, הרבה יותר מורכבת (ויקרה) מאשר ההתגייסות שנדרשת כדי לתת לכל ילד משועמם עוד קצת צומי בבית ספר כדי שלא ינשור. אבל זה לא אומר שזה הפתרון הנכון.

עוד כתבה שפורסמה באותו דה מארקר מתייחסת לחוויות של נערים בתיכון שאינן החוויות הלימודיות. תסתכלו על הנתונים העגומים בדבר מספר התלמידים שהיו מעורבים באירועי אלימות; חוו חרם, איומים או השפלה; וכמה התלמידים מרגישים שלמורים שלהם – שרואים אותם לפעמים יותר שעות משההורים שלהם רואים אותם – אכפת מהם. הנה רעיון למחקר: כמה מהאסירים בישראל היו בילדותם קרבן לבריונות בבית הספר או בשכונת מגוריהם? בטוחתני שרבים. בזה הרבה יותר קשה לטפל, אבל אם אפשר ללטף על הראש כל ילד שיש לו קצת קוצים בתחת בטח נציל את החברה הישראלית.

מודעות פרסומת

אופטימיות זהירה

אתר ערוץ 7 דיווח היום בתדהמה וזעזוע כי בתיכון ליד"ה היוקרתי שבירושלים זוכרים "שכול" פלסטיני (המרכאות במקור) וביום הזכרון ערך טקס משותף עם משפחה פלסטינית שבתה חוסלה בכפר ענתא, ביוזמת פורום המשפחות השכולות. על פי הדיווח, לתלמידים ניתנה אופציה לא להשתתף בטקס (ראוי ומכובד) ולהשתתף בדיון עם המורה לאזרחות במקום. הם לא הסתפקו בכך ודרשו לבטל את האירוע אך ללא הועיל, כך לפי עדויות תלמידים שסירבו להזדהות בשמם (פחדנים).

ולמה אופטימיות?

לפני הרבה שנים, בחורף 2003, הייתי שותפה לארגון מסיבת כריסמוכה באותו תיכון מושמץ. המסורת באותן שנים הייתה שאת מסיבת החנוכה השנתית מארגנים תלמידי י"ב על פי נושא מסוים ואנחנו בחרנו לערוך מסיבת חג מולד. גם כי היו לנו תלמידים נוצרים בשכבה, וגם כי חג המולד הוא מזמן לא חג דתי אלא חג צבעוני ונחמד של תרבות המערב כולה שאנחנו שואפים להשתייך אליה. ארגנו עץ אשוח (מפלסטיק, אבל הוא היה מהמם) וקישטנו את רחבת חדר המורים שבה חגגנו בהתאם לנהוג, כפי שראינו כולנו (בקנאה) בכל הסרטים והסדרות האמריקאיות שצפינו בהם.

בסוף השבוע שלאחר מכן דיווח כתב "כל הזמן" דאז אילן ליאור כי "התלמידים הירושלמים בחרו לחגוג עם עץ אשוח" (לא מצאתי את הדיווח המקורי, כאן יש העתקה ופולואפ של "בחדרי חרדים"). ביום ראשון מיד אחר כך פורסם דיווח גם במעריב הארצי בנושא, ובמהלך אותו שבוע גם רזי ברקאי בגל"צ התייחס לנושא ואף העלה לשידור את שפחתכם הנאמנה להגן על ההחלטה לערוך את המסיבה. מערכת החינוך נכנסה לכוננות; היעלה על הדעת שתיכון ישראלי יחגוג את יום הולדתו של יש"ו שר"י?!

ועדת החינוך של הכנסת מיהרה להתכנס בעקבות פנייתה של חברת הכנסת גילה פינקלשטיין מהמפד"ל (זוכרים?) שהביעה את זעזועה מהאירוע חזור והבע. מנהל בית הספר ד"ר גלעד אמיר התייצב לדיון בועדה לומר דברי סנגוריה על תלמידיו הסוררים (שבימים כתיקונם ניסה לאלפם ללא הרבה הצלחה) אבל לא הרבה קרה מאז. זכינו לחומר להצגת הסיום ולסיפור נחמד לנכדים.

מה שכן קרה מאז הוא שמסיבות חג מולד (כריסמס, בלע"ז) הפכו לדבר שבשגרה במדינת היהודים. בכל דצמבר, ליד נרות חנוכה, כל מקום מקושט באיילים ואשוחים וחליפות סנטה קלאוס אינן מחזה נדיר. מה הלקח מזה? שאולי, שוב, התיכון שליד האוניברסיטה היה חלוץ במעשיו והיה לראשון שציין באומץ משהו שיהפוך מעתה להרגל בכל מקום ציבורי – טקסי זכרון משותפים לנו לשכנינו על האובדן שחוו שני הצדדים בסכסוך מיותר ששניהם שותפים לו וקרבנות שלו. מי ייתן וכך יהיה.

ע.

נ.ב. מזכירה לכם שליד"ה גם תלה בגאווה את דגל הגאווה על התרנים שלו לאחר רצח שירה בנקי ז"ל. בפעם הבאה שאתם מזדעזעים ממעשיו של תיכון ישראלי בעיר הקודש ובירתנו הנצחית, זכרו איזה מקום מגלה סולידריות אמיתית עם המיעוטים שסביבו ובקרבו.

כשהאירוניה קופצת ראש לבריכה ריקה

לא חשוב איך, גיליתי לפני כמה ימים שאנשים עדיין מגגלים מעת לעת anat kamm wikipedia. אז הלכתי לבחון את העניין ולראות מה יש לד"ר ויקי להגיד עליי ויש כמה דברים בערך על שמי בעברית שמציקים לי, מאי דיוקים עובדתיים ועד לשגיאות כתיב והקלדה ר"ל. ניסיתי להכנס לערוך אותם – כי ויקיפדיה, כידוע, היא אנציקלופדיה של ההמונים – וגיליתי שהאיי פי שלי חסום לעריכה! בערך שלי!

מסתבר שאפשר להסיר את החסימה אם מדובר בניסיון לערוך את הערך של עצמך, אבל הדבר מצריך התכתבויות ארוכות עם הנודניקים שמנהלים את ויקי הישראלית (בזמנו כשניסיתי להחליף תמונה בערך שלי ממה שעידוק צילם ושנראה כמו הצרות שלי למה שמופיע שם עכשיו זה עלה לי בבריאות). אין לי עצבים לעשות את זה. אז אם יש פה מישהו שיכול לשחרר את החסימה שלי ו/או לתקן את השגיאות שיש שם (ובאותה הזדמנות להוריד את תאריך הלידה שלי. הוא לא רלוונטי לכלום ואני מתקרבת לגיל שבו צריך להתבייש בשנת הלידה שלך), אני אשמח. האיי פי החסום יועבר במייל. אה, ואף שהתמונה ששם עכשיו חביבה, זו תמונה מוצלחת הרבה יותר. תעשו מצווה.

ובהזדמנות זו, אם עברתם את היום בלי לראות תקציר של ליברפול-דורטמונד מה-14 באפריל, פרגנו לעצמכם צפייה בדבר המהמם הזה.

ע.

מכתב להוריו של אלאור אזריה

שהיום סוף סוף התירו לפרסום את שמו אחרי שכל עמישראל יודע אותו כבר חודש (ואפילו בלי עזרתה של ג'ודית מילר).

הולכים לעבור עליכם ימים מאוד קשים. כבר עכשיו אתם בטח מוצפים באנשים שמתיימרים לנסות לעזור ובתוך המהומה אתם בקושי מוצאים את עצמכם. רק לחלק קטן מהם באמת אכפת מכם ומהבן שלכם. השאר מנסים לתפוס טרמפ על משהו, או לגעת בתהילה דרך קירבה למישהו בכותרות (היוש רותם טוני), או סתם להרגיש טוב עם עצמם כי הם עושים משהו טוב.

מניסיון דל עם להיות בכותרות, עצתי לכם – אל תתנו להם. מחר עתידה להתקיים עצרת תמיכה בבן שלכם שכנראה תעסוק במיליון דברים שאינם הבן שלכם, הקושי שלו (בית סוהר זה לא פיקניק) או הקושי שלכם. אל תתנו לגופים אינטרסנטיים להפוך את הבן שלכם לסמל למשהו שאולי אינכם מאמינים בו. אל תתנו לאנשים לחבק אותו חיבוק דוב שרק יזיק לו.

למען הסר ספק: עמדותיי הפוליטיות ידועות ואין שום סיכוי בעולם שאני תומכת במעשה בו הבן שלכם מואשם. אבל א. בית המשפט טרם הרשיע אותו והאמינו לי שאני יודעת מהו נזקו של בית משפט ציבורי. ב. זה לא קשור כהוא זה לקושי האנושי האמיתי שאתם חווים. כי די בקרוב פרשה אחרת תדחק את הבן שלכם מהכותרות, אבל הוא כנראה עדיין יהיה בכלא. כל הגורמים שמכרכרים סביבכם עכשיו יעברו לכוכב הכותרות הבא ואתם עדיין תצטרכו להפקיד לו כסף קנטינה ולהתמודד עם מבטים של אנשים ברחוב.

המצוקה שלכם אמיתית ואני מבינה אותה ומזדהה איתה. אני גם לגמרי מקבלת את התמיכה הבלתי מסויגת שלכם בו. כך ראוי. אני מקווה בשבילכם, כבני אדם, שזה יעבור לכם בקלות ככל האפשר, ושתדעו לתת לסערה ולמי שרוצה לגזור ממנה קופון לחלוף מעליכם.

(כל הנ"ל מופנה גם למשפחות של הנאשמים ברצח בדומא ושאר עצורי המחלקה היהודית שהשב"כ נהנה לאונן עליהם בתקשורת)

ע.

רונית דומקה, תכירי: נשים אמיתיות

בעקבות פרסום תמונתה של דוגמנית הפלאס סייז אשלי גרהאם על שער גיליון בגדי הים של המגזין ספורטס אילוסטרייטד, טוענת רונית דומקה ש "אין ספק שיש שינוי באוויר". כמה דברים:

כבר כמה שנים שהלוק המקומר שולט בכיפת אידיאל היופי. קייט אפטון הלא טוויגית בכלל עשתה ספורטס אילוסטרייטד כמה פעמים ומגיעה כל שנה לצמרת דירוגי הנשים הסקסיות למיניהם. ביונסה, קים קרדשיאן ואסתי גינזבורג רחוקות מלהיות שדופות והן, על פי כל קנה מידה, נשים יפות ובעלות כח והשפעה על עיצוב דימוי גוף. הטענה לפיה קימורים על שער מגזין אופנה נחשב היא אקט מהפכני הייתה נכונה בשנת 2000.

בנוסף, להגיד שאשה מלאה היא "אשה אמיתית" זה הדבר הכי שמרני ולא מקדם, לא נשים ולא בכלל. קודם כל, כי אידיאל יופי שמקדש את התפקידים הנשיים הביולוגיים – הריון, לידה והנקה – הוא פטריארכלי במהותו. שנית, וחשוב יותר: אישה אמיתית לא נמדדת בגוף שלה. נשים, לדעתי, הן persons לפני שהן נשים (לצערי אין בעברית מילה נייטרלית מגדרית להבהרת הטענה). הן שכל ורגשות וכישורים לפני שהן שדיים ורחם. אשה אמיתית נמדדת בהישגים וביכולות שלה, לא במראה שלה ולא במבטה המצועף. רונית דומקה, ככתבת כלכלה עולמית, ודאי נתקלה פעם או פעמיים בשמותיהן של מריסה מאייר, ג'נט ילן ואנגלה מרקל. האם הן נשים פחות אמיתיות מדוגמנית, מלאה ומקומרת ככל שתהיה?

אגב, אין לי שום בעיה עם נשים שמתפרנסות מהמראה שלהן. כפי שכתבתי בעבר בהקשר של זנות, אין לאף אחד זכות להגיד לאישה ממה היא כן או לא יכולה להרוויח כסף. ובמה שכתבתי למעלה לא התכוונתי לומר שדוגמנית היא אשה פחות אמיתית מאסטרופיזיקאית או מנכ"לית תאגיד. הביקורת שלי היא על טענת המהפכנות של דומקה.

נשים

(בתמונה: אשה אמיתית)

טעות, טועים, טעינו

לפני עשרה חודשים הימרתי שאהוד אולמרט לא יכנס לכלא. במסגרת ההימור אף הסכמתי לצאת לדייט עם אחד המגיבים בגלל בטחוני המופרז בצדקתי. ובכן, טעיתי, ומאחר שאני גם אדם של מילתו וגם רווקה ממורמרת יום אחרי ולנטיינס, אני מזמינה את המציע האלמוני ליצור קשר ונתאם משהו. אם הוא עדיין מעוניין.

ע.

חבל שלא פגעתי בבטחון המדינה

טוראי אלעד יעקב סלע שהדליף מספר פעמים מידע בזמן אמת על תנועת כוחות צה"ל לחבריו בגבעות נידון היום ל-45 חודשי מאסר בפועל, שכוללים כמובן את תשעת החודשים שהוא כבר יושב במעצר. כלומר, עם ניכוי שליש, הוא יישב שנתיים וחצי כולל הכל. לשם השוואה, ולידיעת הטוקבקיסטים הדבילים בווינט (אני דבילית יותר שאני בכלל טורחת לקרוא את התגובות): אני קיבלתי 54 חודשי מאסר אחרי שכבר ישבתי שנתיים במעצר בית. בהודעת דובר צה"ל מהיום נמסר שמעשיו של טוראי סלע (כן, הוא גם הורד לדרגת טוראי, תודה באמת שלי לפחות נתנו לשמור על הסמלת) פגעו בבטחון המדינה, בעוד במקרה שלי לא נקבע כך.

למען הסר ספק, אלמלא ההפחתה בעליון והקיצור של ועדת השחרורים הייתי עדיין יושבת בכלא. גזר הדין המלא שלי מסתיים במאי 2016.

בואו נשחק עוד קצת בהשוואות. מתי לאחרונה שמעתם על אלעד סלע? האם הגיעו עשרות מצלמות לכל אחד מהדיונים במשפטו? האם ראש השב"כ כינס מסיבת עיתונאים מיוחדת בעניינו שאחריה פרצו במבזקים בכל ערוצי הטלוויזיה באמצע היום? האם עד סוף חייו יופיעו לו סעיפי ריגול חמור ברקורד הפלילי? לא, לא ולא.

הנה עוד השוואה קטנה: עורך הדין עדי קידר שייצג את סלע, אמר ש "מדובר בחייל טוב, בעל מוטיבציה רבה לשרת, שתרם רבות בשירותו". בחוו"ד השחרור שלי נכתב עליי: "רצינית, אחראית, יסודית, ביצעה תפקידה כקצינה". אני יכולה למצוא לא קצין ולא שניים שיעידו על התרומה שלי למערכת (סתם, לא, כולם פחדנים. אבל אני יודעת שהם חושבים את זה). זה השפיע במשהו על שיקול הדעת של המערכת? Hell no.

העונש שקיבלתי לא נגמר. אני עדיין לא מצליחה למצוא עבודה שתתאם את כישוריי וניסיוני (ליברל זה כיף, אבל לא מספיק). אנשים עדיין צועקים לי ברחוב "הנה המלשנית" או לחלופין מרשים לעצמם לפנות אליי בסופר בלי שיש לי מושג מי הם (קרה רק אתמול). אני עדיין שקועה בתביעה משפטית נגד העיתון שהסגיר אותי להחזרת ההוצאות העצומות שנגזרו על משפחתי בגלל הפרשה הזו כי אותי לא ייצג אף עורך דין מעמותה שכולכם מממנים באדיבות סעיף 46א'.

אז אולי, למרות שאני מתחרטת ומצטערת על המעשה שלי וכך אמשיך עד סוף חיי, עדיף היה שהייתי פוגעת בבטחון המדינה. מקבלים על זה פרס.

בהזדמנות זו, ממליצה לכולכם לבדוק מי קצין המודיעין שלקח למחשבו האישי רשימה של סוכנים פעילים של 504 שאך בנס לא הגיעה לידיים הלא נכונות (בהצלחה בלשכנע אותי שזו לא פגיעה בבטחון המדינה) ומה הוא קיבל. רמז: קידום.