כדורגל (או: שיר מהצד הלא נכון של העיר)

בימים כתיקונם, או בחברות מתוקנות, דעות כדורגל מעוררות אמוציות וחילוקי דעות כמו שכאן מעוררות דעות קצת לא קונפורמיסטיות על שמאל או על פמיניזם. באנגליה, מולדת הכדורגל, כנופיות רחוב ביססו את פעילותן על חוגי אוהדים. אנשים הרגו ונהרגו בשם קבוצת הכדורגל שלהם (בהקשר זה מומלצים הסרטים The Football Factory ו-The Rise of the Footsoldier). כשמלכת אנגליה מצהירה שארסנל היא הקבוצה האהודה עליה, זה לא דבר של מה בכך (ולא בגלל "קדחת המגרש" הנדוש; יותר בגלל ההיסטוריה האנטישמית של אוהדיה).

אבל הימים אינם ימים כתיקונם, והחברה אינה מתוקנת, ואנחנו אוטוטו בספטמבר והליגה עוד לא התחילה כך שהיריבויות ההיסטוריות לכאורה בין הקבוצות הירושלמיות לתל אביביות תיאלצנה להדחק הצדה ועמן הויכוחים הסוערים שיריבויות כדורגל אמורות לעורר. היום עסקינן בליברפול, שהפסידה הערב לשיטי אוף מנצ'סטר 3:1.

ליברפול, הקבוצה שאיתרע מזלי לאהוד, היא סגנית אלופת אנגליה. שיטי זכתה באליפות בפוטו פיניש. ליברפול קבוצה עם מסורת, עם היסטוריה, והיא הקבוצה המעוטרת ביותר בתולדות אנגליה (ליונייטד יש יותר אליפויות, לנו יותר אליפויות אירופה. וגם יפות יותר, אם יורשה לי). שיטי הייתה במשך הרבה שנים הקבוצה השניה של מנצ'סטר. קבוצה אפורה של אוהדים אפורים מעיר אפורה, שמעוררת סימפטיה כי היא חוסה בצלו של הדינוזאור האדום (וגם כי למיטב ידיעתי היא הקבוצה המועדפת על מוריסי והאחים גלאגר). למגינת לב אוהדיה שיטי לא הייתה מספיק לוזרית כדי להנות מהרומנטיזציה שבאהדת קבוצה מעאפנה ("הפועל שוב הפסידה") והיא התמצבה למרבה הנוחות המשעממת כקבוצת מרכז טבלה שזוכה להישגים בזכות משחק הוגן או שקר כלשהו.

ואז הגיע הנפט.

הנפט הפך את שיטי למועדון העשיר ביותר בעולם, כזה שמשחק עם שמות כמו דויד סילבה, קון אגוארו, וינסנט קומפאני וסמיר נאסרי כאילו היו פיונים על כדורגל שולחן. אלא שבשונה מגאידמק ובית"ר שלו, הכסף של הנפט כאן כדי להשאר וכנראה שנאלץ להתרגל לכך שהתכולים הם הקבוצה החזקה של מנצ'סטר. התרגלות שאינה פשוטה או מובנת מאליה על רקע ההיסטוריה בין ליברפול ויונייטד.

ליברפול נראתה טוב במחצית הראשונה ואלמלא הנבדל הממש ממש גבולי במה שאמור להיות שער השוויון אולי המשחק הזה היה נראה אחרת. אבל חסר לנו מנהל משחק, מישהו במשבצת של שוויני/לאם בגרמניה/באיירן (ג'רארד עשה את זה טוב מאוד כשבניטז נתן לו לשחק הרבה יותר קדימה מאיפה שהוא משחק עכשיו). חסר לנו בלם מתאבד שיעי בסגנון של ג'יימי קראגר (סקרטל חסר את הרוח הסקאוזרית לעניין הזה). וחסר לנו, עם כל הכאב שבהצהרה, אחד לואיס סוארז. היו נקודות במשחק שיכולת הסיום שלו הייתה עושה את כל ההבדל.

בדרך הביתה שמעתי ברדיו את Home, השיר החביב עליי מבית טיפש מאוד, שנפתח בציטוט שבכותרת פוסט זה. אחרי הערב הזה כנראה שצריך לשנן שיונייטד, עם פתיחת העונה הגרועה שלה מאז 1992 יתברך שמו, היא הקבוצה מהצד הלא נכון של העיר, ולהיערך לעידן בו לארה"ב אולי יש עצמאות אנרגטית, שזה באמת חשוב, אבל את הפרמיירליג מנהלים ערבים מהמפרץ. רוצה לומר, איך מארגנים דייט בין דאע"ש לשייח מנסור?

דוח מבקר המדינה בעניין שיקום האסירים

"המקום הכי חם בגיהינום" ממשיך לסקר נושאים שמקומות אחרים בוחרים שלא. הפעם על הפרק: דוח מבקר המדינה בעניין שיקום אסירים, כתבה שלי מאתמול.

השורה התחתונה: "אסירים […] הם החצר האחורית של מדינת ישראל. הם לא ניצולי שואה, לא גיבורי מלחמה ואפילו לא "סתם" עניים שהגורל התאכזר אליהם. אבל הם כן, ברובם, תוצאות של כשלי מערכות מדינתיות אחרות (בראשן מערכת בריאות הנפש ושירותי הרווחה). כך שגם אם אין להם לובי אצל פקידי האוצר וגם אם קשה לשווק לאזרח את הצורך בתקצוב שיקומם – חייבים לעשות זאת. בשביל כולנו."

ענת

נ.ב. יש היום פופולריות פתאומית לפוסט הפוליטי שלי מלפני חודש כשכולם תוקפים את ההתנשאות האשכנזית שלי על מזרחים (אלג'דלי) על בסיס המשפט על סבא שלי vs. סבא אליאסי. לתשומת לב המגיבים הנזעמים, גם בתאילנד, שבדיה וספרד (ונכון ל39 גם באנגליה. היום יש חצר מלכה) הייתה "חצר מלך". חשבו לבד מה אומרת הדרך בה הבנתם אותו.

Back in business

היוש וזה,

התחלתי לעבוד בשבוע שעבר באתר קולנוען ואני חוזרת לסקר את נושא הברנז'ה, פלוס עולם הקולנוע ומינוס הסחי של הפרינט (סתם סתם, היה כיף עם הפרינט. לשם השתייך גם האייטם שאני תופסת כחשוב ביותר בתקופת עבודתי בוואלה). התחלתי לחדש קשרים עם דוברים ומקורות מהעבר וקלישאת האופניים מעולם לא הייתה נכונה יותר. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות לחזור לתחום שאני אוהבת וטובה בו. זה לא מובן מאליו לאסירה משוחררת בכלל ומקרה מתוקשר בפרט (ועל כך בפעם אחרת, איני רוצה להרוס את החגיגה).

לכל המעוניינים, אפשר להתייחס לתגובות בבלוג כאל מייל אדום לאייטמים בתחומים שציינתי מעלה. גם דברים שקשורים בזכויות עובדים בתעשיה, הפקות חדשות, ובכלל מידע פנים מכל סוג (גם כזה שיועיל לתיק ההשקעות שלי) – אני לרשותכם. מאחר שכל התגובות עוברות אישור לפני פרסום אפשר לכתוב בהם דברים לעיניי בלבד ובעילום שם. דומני שכולכם יכולים להיות בטוחים שאם יש מישהו עלי אדמות שלא יסגיר מקור, זו אני.

ענת

זהירות, טקסט פוליטי (עם תוספות)

הדברים האלה עומדים לי בגרון מאז עצרת השמאל החמודה בככר החתולות בירושלים לפני עשרה ימים והם מקבלים משנה תוקף היום, אחרי שגיליתי שהלילה הוא הלילה שבו נהיה מסוכן להפגין בתל אביב. יש לי לא מעט חילוקי דעות עם חגי מטר, אבל דבר אחד חשוב אני חייבת להגיד לזכותו, וזה משהו שאני יכולה להגיד על מעט מאוד מחבריי השמאלנים – הוא מוכן לשלם מחיר אמיתי בשביל המטרות שהוא מאמין בהן.

נורא רציתי שיהיו מכות בהפגנה שהייתי בה בחתולות. נורא רציתי לכתוב אחר כך, בגאווה, "ענת קם, דור שלישי לחוטפי מכות בהפגנות" (אמא שלי בהפגנות של שלום עכשיו באייטיז, כולל ההפגנה ההיא; וסבא שלי בהפגנות נגד הספר הלבן, אי אז ב-39', כשהסבים של יואב אליאסי אוננו בחצר המלך או משהו). אבל כמו כל הפגנות השמאל שראיתי בשנים האחרונות, הכל היה מנומס ושקט עד גועל, השוטרים דווקא הרימו לנו להנחתה בזה שלא סגרו את רחוב סולומון למכוניות למשך רוב ההפגנה, ויכולנו לחסום אותו בנוכחותנו – אבל לא, השמאל המנומס עומד יפה על המדרכה, רק לא להפריע (ואפילו לא היה בין שתיים לארבע!). וגם מעט הערסים שהסתובבו באזור לא באמת היוו איום (או אתגר, אם אתם מעדיפים).

יום קודם התקיימה הפגנת של הימין בכניסה לירושלים, הפגנת פריקת תסכול מובן ומוצדק על רצח שלושת הנערים. איני יודעת מה היו האישורים שניתנו להפגנה זו, קשה לי להאמין שהמשטרה מיוזמתה סגרה את הכניסה הראשית לירושלים בשביל 400 מפגינים. המסקנה המתבקשת היא שהמפגינים לא ראו בעיניים וירדו לכביש, כי הם רצו שיראו וישמעו אותם, גם במחיר של כמה שעות במגרש הרוסים או של פנס בעין. ואכן, ראו ושמעו אותם הרבה יותר מששמעו בערך את אותה כמו מפגינים שהייתה למחרת בחתולות.

הנה משהו שהימין למד ואנחנו מסרבים להכיר בו, כי זה לא נעים ולא מנומס ולא יפה נפש: אלימות משיגה מטרות. תשאלו את יגאל עמיר. אבל על אלימות משלמים, תשאלו את יגאל עמיר. עכשיו השמאל חייב לשאול את עצמו, האם הוא ימשיך להפקיר את הזירה לאלו שמוכנים לשלם מחיר בשביל המטרות שהם מאמינים בהן, או לצאת לרחובות גם אם הוא כבר אחרי מקלחת וגם אם צריך קצת לחטוף בדרך. רק ראו כמה סמלי הדבר שאת המכות חטפו יושבי נחמה וחצי, אולי ה-מקום של השמאל התל אביבי השבע שמחשב את דרכו לברלין.

צאו כבר לרחובות, קיבינימט.

תוספת. בעקבות הדיון שהתפתח אצל ולווט ועדיף להשאירו בעבר, מספר חידודים:
1. לא הורשעתי בבגידה. ולא זו בלבד, אלא ששירות בתי הסוהר חויב להחזיר לי הוצאות עבור עתירה שהגשתי בגין הרישום הלקוי במחשביו.
2. התאבלתי כמו כולם על רצח שלושת הנערים (אגב, זו גם הייתה כותרת ההפגנה שהייתי בה, "מתאבלים. לא נוקמים"). כל מוות מיותר הוא עצוב ומצער. יותר מזה, אני גם לא שותפה לביקורת הבעיקר-שמאלנית ממשפחת "למה הם בכלל נוסעים בטרמפים". אני מבינה שלצעירי השטחים נסיעות בטרמפים הן הנורמה שבנורמה, בדיוק כמו שהיו בשבילי כנערה שלומדת רחוק מהבית נסיעות באוטובוסים, גם בימים שהם נטו לעלות בסערה השמימה. אני לא יכולה לבקר בחור בן 15 שכל שהוא חפץ בו זה לקיים חיי שגרה, גם אם הוריו בחרו לחיות במקום, אממ, שנוי במחלוקת. עוד יותר מזה, אני מקווה בשבילם שהם מתו מוות מהיר וחסר כאבים, מה שלמרבה הצער אי אפשר להגיד על מוחמד אבו חדיר.
3. כצפוי, במקום להבין שהצל ואנשיו הם סכנה ברורה ומיידית לשלומנו כחברה בכלל ונאורה בפרט, הפכתם אותו לדאחקה. גם טיימאאוט וגם כל האנשים שהוא מצטט. וזה בדיוק מה שניסיתי להבהיר בפוסט: בזמן שאנחנו יושבים ומחליפים שנינויות בטוויטר הם צוברים כוח, והטקסט המרטין נימלרי שייכתב אחר כך לא יוכל לטעון שלא נשאר אף אחד שיפצה פה בשבילנו; הוא ייאלץ להודות שהאמת דפקה בדלת בכל אמצעי קיים, מפטיש יום עצמאות ועד קונגו, ואנחנו לא טרחנו לקום ולהפנים עם מה יש לנו עסק. והעסק הזה מחייב לקום מהכורסא וכן, גם לתת ולחטוף קצת מכות.

ע.

על חופשות מהכלא

(הפוסט מכיל ספויילרים ל "כתום זה השחור החדש", ע2פ9)

פייפר יוצאת ל-48 שעות ללוויית סבתה והעין של כולן עליה – הבלונדינית הוואספית הצליחה להשיג את מה שבלתי אפשרי לכל חברותיה הצבעוניות. עוד נקודה לזכותנו: בארץ מעכבים לבנות חופשות ללא הבדל דת גזע ומין. הכוונה היא בעיקר לחופשה הראשונה (סחבק המתינה לה חודשיים מיותרים) שכן לאחריה את צריכה להיות ממש לא בסדר כדי שלא יתנו לך להיות יומיים-שלושה בחודש בבית. כל יציאה לחופשה כוללת, אצל רוב הבנות, טקסים שבתרבויות מסוימות היו נתפסים ברבריים: מריטת גבות ושערות אחרות, צביעת שיער, תספורת במספריים קהים וביום היציאה עצמו – התלבשות בבגדי חופשה שנמצאים הרחק מארון המדים ובגדי היום יום שלך, ואיפור איפור איפור. אסירה ביום יציאה לחופשה היא ככלה בחופתה (והכי טוב – שאחרי פחות מחודש את יכולה לחזור על כל הטקס הזה).

ב-25 במרץ 2013, ערב פסח, יצאתי לחופשה הראשונה שלי. הודיעו לי עליה ביום רביעי שלפני כן, מה שהשאיר לי ארבעה ימים וחצי להגיד להורים שלי ש "זה רק 48 שעות, לא צריך למלא את המקרר" (דיברתי ללאמפה). הבית היה מלא כל טוב וכמו פייפר נתפסתי לאוכלים שונים ומשונים שחסרו לי נואשות במאסר. המדהים הוא שפייפר יוצאת מכלא פדרלי בלי שום תנאים: אין לה ערב בשום חלק של החופשה, אין לה מעצר בית מלא או או חלקי, אין התייצבויות במשטרה ואין מגבלת רדיוס (שהייה בתחומי יישוב המגורים בלבד). מוזר. אני יצאתי במהלך המאסר ל-11 חופשות, האחרונה שבהן שבועיים לפני שחרורי. בשש הראשונות נדרשתי לשהות במעצר בית מוחלט, דרישה שבהתחלה לא מטרידה (היי! בית!) ואחר כך מתחילה לייאש. החל מחופשת ראש השנה הוקלו התנאים שלי ויכולתי לשהות בין 06:00-18:00 בחוץ, עם ערב/ה צמוד/ה.

אמא שלי ואחותי אושרו כשתי ערבות שיכולות להיות איתי בחופשות. ערב צמוד אומר שמי מהן שחותמת עליי ביציאה מהכלא (הסמל/ת מחתימ/ה אותה על טופס כלשהו כשהיא באה לאסוף אותי) חייבת להיות דבוקה אליי לכל משך החופשה, לבוא איתי לחתימות במשטרה שנדרשתי להן פעמיים ביום וגם להחזיר אותי ולחתום על אותו טופס מיום היציאה.

בחודש דצמבר, כזכור, השתוללה בארץ סופה חסרת תקדים. ירושלים נקברה תחת השלג. רצה הגורל והייתי בבית בתאריכים הרלוונטיים – יצאתי ביום שלישי ה-10 בחודש והייתי אמורה לחזור ביום שישי אחרי 72 שעות. ביום חמישי הסופה כבר התחרפנה לגמרי ומפה לשם לא יכולתי לחזור לבית הסוהר במהלך כל סוף השבוע. רק בראשון בצהריים ההורים שלי יכלו לחלץ את האוטו ולהחזיר אותי לכלא, כלומר זכיתי בתוספת של יותר מ-48 שעות על חשבון הבית. הייל טו דה וות'ר.

אמי כבר הייתה בטיפולים נגד הסרטן בדצמבר אך עוד הרגישה די טוב והסתובבה קצת גם מחוץ לבית, אבל לא בתנאי קיצון כמו שהסופה הביאה איתה. כמו שכתבתי קודם, מי שחותם עליי בצאתי חייב לחתום בחזרתי – מה שאומר שהיא הייתה חייבת לחזור איתי לכלא אחרת הייתי מסתכנת בהפרת תנאים. הצרה היא שהשלג עוד נח במערומיו ברחובות ואפילו ההליכה בשביל מפתח ביתי עד הרכב של אבי הייתה הרפתקה למיטיבי לכת. האונקולוג שלה אסר עליה מפורשות לצאת מהבית בתנאים האלה, אבל "אמיר מהמחוז" – כך נודע לי בשיחה עם הכלא – אסר עליי מפורשות לחזור בליווי של אדם שאינו אמי. לא עזרו שיחות מעורך הדין שלי, לא עזר מכתב מהאונקולוג המתאר בבהירות את מצבה של אמי, היא הייתה חייבת לחזור איתי. ואמי, תנוח על משכבה בשלום, לא הייתה מוכנה לסכן את השליש המתקרב שלי עם דו"ח על הפרת תנאים, וכנגד כל היגיון והנחיות רופא יצאה מהבית כדי להחזיר אותי לכלא.

ועכשיו, חיסול חשבונות (קצת מדגדג לי לעשות אותו כמו שחלק מהבנות שהכרתי מחסלות חשבונות. אבל מילים הן נשק שקל לי יותר לאחוז בו): אמיר מהמחוז, אני לא יודעת מה שם המשפחה שלך. בכלא סירבו להגיד לי כשביקשתי אותו לשם הגשת תלונה עליך ואין לי אלא לקוות שהמסר הזה יעבור אליך איכשהו. אני מאחלת לך שמישהו מהוריך יהיה חולה סופני. שתראה אותו דועך מחודש לחודש ולא תוכל להיות לידו בחודשים האחרונים לחייו יותר מ72 שעות אחת לארבעה שבועות. והכי אני מאחלת לך שאיש קטן עם שגעון גדלות וחוסר אנושיות משווע יכריח את ההורה החולה שלך לצאת מהבית ביום שלג קפוא, להחליק בשביל כשהוא ממילא בקושי עומד על הרגליים, נגד הוראות רופאיו, רק בגלל הצמדות אנאלית לנהלים. אני מקווה שתסבול.

ענת

נ.ב. – תגידו, מי זה מספר 9 של אורוגוואי? נראה ילד עם פוטנציאל.

נ.ב.2  – השופטת עדנה ארבל שנתנה היום את החלטתה האחרונה עמדה בראש ההרכב שהחליט באומץ להפחית שנה מעונשי. דווקא היא, בשר מבשרו של הממסד, הגיעה למסקנה שהעונש שנגזר עליי בבית המשפט המחוזי חמור מדי. אלמלא החלטה זו לא הייתי כותבת כאן היום ועל כך תודתי והערכתי הנצחית לה ולשופט חנן מלצר (השופט הצעיר נעם סולברג החליט להצמד למצופה ממנו ולא חלילה לחרוג משטנץ המתנחל הדתי).

מכתב העיתונאים הבכירים

בכניסה השבועית שלי לוואלה! ברנז'ה ראיתי את המכתב הזה ואני מבקשת מבמתי הצנועה כאן לענות לכותבי המכתב וגם לחדד משהו אצל כותב האייטם:

במשנה כתוב: "עיתונאים שהוקלטו ע"י המשטרה משוחחים עם הרמטכ"ל אשכנזי קיבלו זימונים לחקירה. במכתב ליועמ"ש דורשים הם, והקולגות: 'עצור את הזימונים, זה תקדים המאיים על חופש העיתונות'". מלבד עריכה לשונית הנדרשת באופן זועק לשמיים, יש כאן טעות. על פי כל הפרסומים, העיתונאים לא הוקלטו על ידי המשטרה אלא על ידי לשכת הרמטכ"ל בעצמה, והקלטות אלה הן שהועברו למשטרה כחלק מדרישות הפצ"ר ו/או היועמ"ש לממשלה (כאן כבר בעצמי הלכתי לאיבוד) וכך התגלו שיחות הרמטכ"ל עם העיתונאים. אף אחד לא שם האזנת סתר לכתבים צבאיים או לגבי אשכנזי. הוא הקליט את עצמו.

שנית, אולי כדאי לכותב האייטם ועורכו לעבור תדריך אצל כתב הפלילים לשם הבהרה מה ההבדל בין חקירה לבין מתן עדות. את המשנה ציטטתי מעלה, ראו עתה את הפסקה הראשונה של האייטם: "שורת עיתונאים בכירים פנתה היום (חמישי) ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד יהודה ויינשטיין לעצור את הזימונים על ידי המשטרה שמבקשת בימים אלה מעיתונאים לתת עדות על שיחות שקיימו עם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי". ניד איי סיי מור?

שלישית, העובדה שאיילה חסון אינה בין החותמים אומרת מבחינתי דרשני. גם כי איילה מבינה דבר או שניים בשמירה על מקורות כדרישת סף לעבודה עיתונאית הגונה ומוכבדת, אבל גם כי היא בעליל יודעת יותר מכולם על הפרשה הסבוכה להחריד הזאת ויש לה דעה מוצקה ומגובשת על הבד גאייז בה. אם היא לא חתומה על הפנייה הזאת, כנראה שחקירות אשכנזי על הדלפותיו לכאורה לתקשורת הן מחויבות המציאות.

רביעית ואחרונה. כותבים העיתונאים הבכירים: "במשך עשורים הרחיקו בתבונה רשויות אכיפת החוק את ידיהן מהתחום שבין עיתונאים למקורות בכירים. אם מטרת החקירה הנוכחית היא לקבוע נורמה פלילית למוסרי מידע לעיתונאים – יכרת הענף שעליו יושב המקצוע ויפגע אחד היסודות החשובים ביותר של משטר דמוקרטי – קיומה של עיתונות חופשית ועצמאית". תחילה רציתי לכתוב כי ספירתם של העתונאים הבכירים ("במשך עשורים") מפספסת פרשה קטנה וחסרת חשיבות שפרצה לתקשורת במרץ 2010 והשתחררה ממאסר זה לא מכבר, ואז ראיתי כי הקשר שהיה מחוץ לתחום עד עכשיו הוא בין עיתונאים למקורות בכירים. רוצה לומר, קשר עם מקורות זוטרים (להלן, פקידה בדרגת סמל) הרי הוא חשוף וראוי לרשויות החוק להתעסק בו. מקורות בכירים? כאן כבר יש תקדים המאיים על חופש העיתונות.

אני מותרת לכל אדם, רק אל תגעו לנו בגבי.

יובהר: אני האחרונה שתדרוש חקירת הדלפות והראשונה לתמוך בכל מהלך שמשמר ואולי אף מרחיב את חופש העיתונות. אבל לא מקובל עליי שמי שהיה המפקד העליון של הצבא שבו אני שירתי, שתחת רוח המפקד שלו ושל הגולנצ'יק שעמד בראש הפיקוד ושלימים מונה כסגן הרמטכ"ל ביצעתי את העבירה שלי, ייצא פטור בלא כלום על אותן עבירות שאך לפני שלוש שנים וחצי נדונתי בגינן ל-54 חודשי מאסר. יודע כל טירון שיש דרג ויש זרג, אבל יש גם עוולות שאי אפשר לקבל בשתיקה. ואם צריך שמישהו מהעיתונאים הבכירים ייתן עדות לשם עשיית הצדק, שיואיל בטובו הבכיר לעשות זאת.

תוספת מאוחרת. קראתי עכשיו את הטור של אב"ד בעין השביעית. הוא כותב שם עוד הרבה בולשיט מהסוג שכבר אין לי כוח לצטט, אבל משך את עיני, מסיבות ברורות, המשפט הבא: "לא בכדי נמנעה עד היום המדינה, למעט בפרשת בלאו-קם (שלה נסיבות חריגות), מלאכוף על עיתונאים את סעיף 113 לחוק העונשין, האוסר על מסירה וקבלה של ידיעה סודית." אני מבקשת מאלון שבסך כל אני מאוד מעריכה להסביר לי מה היו הנסיבות החריגות של פרשת קם-בלאו ובמה היא שונה מכל פרשה אחרת של הדלפת מידע מסווג. תודה מראש.

נוצרים משוגעים

אחרי בוקר שהתחיל בירושלים ונמשך בפקק של הפופ מצאתי את עצמי על האוטובוס לתל אביב בשעה שלא הכרתי. מסתבר שבשעות הצהרים נוסעים אנשים קומוניקטיביים ותאבי אינטראקציה, משהו שטרוטי העיניים של האוטובוס של שבע וחצי (=אני), החפצים לנצל את הנסיעה לשינה, לא ממש מכירים. 

זמן קצר אחרי שיצאנו מהתחנה קם איש ממקומו כמה מושבים לפני וניגש מלא עזוז וגבורה לשני חיילים במדים שישבו מאחורי. במבטא דרומי כ-ב-ד (דמיינו ג'ורג' בוש בלי ההרווארד) הוא הגיש להם חפיסת שוקולד וביקש ללחוץ את ידם ולהודות להם על שירותם למען המולדת הנצחית של העם היהודי. מאחר שלא הייתי על מדים הוא התעלם מקיומי ובגלל שאני בחורה הוא ודאי הניח שאני לא מבינה אנגלית אז הוא קשקש איתם בקולניות אמריקאית ואני צותתי בלי בושה.

התמהוני הנ"ל הוא בחור בשם מייקל גאנו, שמפעיל את העמוד הזה. מייקל אוהב לראות עצמו כתומך נלהב של מדינת ישראל, ארץ ישראל, העם היהודי ומעל הכל – חיילי צה"ל הקדושים. הגולנצ'יק, חיילת פיקוד העורף והגולנצ'יק במיל' שהצטרף לשיחה שלהם היו מאוד חמודים ומנומסים, אלא שהשוקולד כנראה עמעם את מה שמייקל אמר ולא בסאבטקסט והם אפילו לא התייחסו לזה:

1. האסלאם הוא האיום הקיומי המיידי הבוער לשלום ארצות הברית.

2. ארצות הברית מובלת על ידי מוסלמי שמתוקף היותו כזה הוא מהווה איום על שלום האומה.

3. התנועה הפמינאצית (ביטוי שלו, נשבעת) הרסה את כל מה שחשבנו ש "להיות גבר" אומר, והיא גם הורגת מיליון תינוקות בשנה בשם "הבחירה החופשית".

4. "אין לי אזרחות כאן ואני מסרב לחיות תחת משטר שהורס את הערכים שעליהם הוקמה מדינתנו (=אובמה). אני אזרח של שום מקום". ארסמוס מתהפך בקברו.

5. "ביום פקודה אני רוצה לעמוד בשורה הראשונה של הכוחות הלוחמים של ישראל". קראו לי קונספירטיבית, אבל אני בטוחה שהוא לא התכוון ליום שבו בכל זאת יחליטו לעלות על סוריה, אלא לאותו יום הדין האפוקליפטי שבו כולנו נקבל את ג'זס כרייסט כמשיח צדקנו ונעלה יחד לירושלים של מעלה משל היינו עדר מאמיניו של דיוויד כורש.

רוב השיחה שלהם הייתי מאוד משועשעת, בעיקר כי כבר הכנתי לי בראש נאום באנגלית שיסביר לו איך ייתכן שהמרגלת-הבוגדת-זונה של ערבים, הגרסה הישראלית של צ'לסי מאנינג, משוטטת בחוץ בחופשיות. אני כמעט מצטערת שלא זכיתי להגיד לו את זה. מה שכן זכיתי זה לצלם אותו יחד עם חבריו החדשים בטאבלט החמוד שלו וחבל שהוא לא יוכל להגיד שיש לו מזכרת ממני.

החלק שבו לא הייתי משועשעת הוא הרגע שבו הבנתי עד כמה אנשים בארץ לא מודעים למסוכנות של החבר'ה האלה. קראו לי בנצי גופשטיין, אבל המיסיונריות במסווה של חיבוק גרועה יותר מייסורי אינקוויזיציה, שם לפחות הדברים על השולחן. הרי מייקל, שיהיה בריא, לא באמת אוהב אותנו, כיהודים וכישראלים. הוא אוהב את הרעיון העקרוני של ארץ קדושה שהאל אימץ לעצמו, של עם נבחר שהאל אימץ לעצמו ושל חיי נצח בגן עדן לכל מי שיכנס בעדר צאן המאמינים של העם הנבחר וישרוד את מלחמת בני האור בבני החושך לקראת הבריאה מחדש. ולכן מייקל לא באמת רוצה שחיילינו יחזרו הביתה בשלום, אלא הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה ועדיף כזו שמקבלת את השילוש הקדוש. הצרה היא שהוא לא אומר את זה.

עכשיו, כדי שבאמת לא אצא יד לאחים, אבהיר: אין לי בעיה עם הנצרות, או עם כל דת אחרת. יש לי בעיה עם דת באופן עקרוני כמו עם כל מערכת ערכים שקובעת עליונות של אדם אחד על אדם אחר מתוקף השתייכותו הקולקטיבית ולא בזכות הישגיו ותכונותיו. יותר מזה, גם אין לי בעיה עם נוצרים משוגעים מדרום קרוליינה שמה שמגניב אותם בחיים זה לחלק שוקולד לחיילים במדים, מי אני שאשפוט שריטה של בן אדם. לא זו בלבד, אלא שנוצרים אמריקאים משוגעים הם משהו מרתק בעיניי וימים לא ספורים של מעצר הבית שלי ביליתי מול רצף סרטי תעודה על אוונגליסטים, זבל לבן של המערב התיכון ושאר תופעות חינניות. מה שמרגיז אותי זו העמדת הפנים. בוא נדבר דוגרי – אתה מאמין שאחרית הימים תגיע כשאני אקבל עליי את ישו כמשיח, אני מאמינה שאתה מדבר שטויות, אהלן וסהלן. אל תגיד לי דברים בתחפושת כי זה אומר שאתה חושב שאני מטומטמת. וזה מביא לי ת'סעיף.

אופטימיות זהירה מדברי יאיר לפיד

ברשותכם, אתעלם רגע ממצוקת הדיור ומהפטור ממע"מ כן-או-לא. שימו לב לציטוט הבא:

"הקריטריונים שפורסמו אתמול – לפיהם מי ששירת בצבא יקבל הטבה גדולה הרבה יותר ממי שלא שירת – אומרים באופן הברור ביותר: מי שנותן יותר, מי שתורם יותר – יקבל יותר… שירות צבאי, או אזרחי או לאומי, זה ערך. צעיר שתורם 3 שנים מחייו, צעיר שבמקרים רבים מסכן את חייו, הוא אזרח טוב יותר וראוי יותר. מגיעה לו העדפה בולטת וברורה".

רק אני קוראת פה הליכה חד כיוונית, בלתי הפיכה ומשמחת לעבר צבא מקצועי-וולונטרי שלוחמיו מתוגמלים בהתאם ושיחליף את "צבא העם" מבוסס גיוס החובה?

על השאר בערב.

ע.

המשך ערב:

לשאלתכם מדוע באופטימיות זהירה – ובכן, כי איני אופטימית מטבעי בכלל ובישראל 2014 בפרט. אז הכל בזהירות. אני כן נותנת ללפיד את הקרדיט שבינו לבין עצמו הוא יודע שצבא חובה עתיר שומנים ואבטלה סמויה וגלויה זה דבר מיותר, בלשון המעטה. אבל בלעדיו לכל השלחים למיניהם (ואותו ספציפית אני מאוד מעריכה) לא תהיה עבודה ועל כן הוא עוד לא מעז להגיד את זה בקול.

ההליכה היא בעיניי בלתי הפיכה כי הטכנולוגיה מתפתחת בכיוון חד כיווני שמצריך פחות ופחות מגע אנושי, בצה"ל כמו ברשות השידור. אני לא יודעת כמה עולה חייל למדינת ישראל בשנה, אבל אני חושבת שלא רחוק היום שכל מי שצריך להבין יבין שזה אידיוטי. הרבה פחות אידיוטי זה להעסיק צבא מקצועי, של אנשים שזו פרנסתם והקריירה שלהם והם זוכים בהתאם לבונוסים כאלה ואחרים, בדיוק כמו הצבא האמריקאי שעבור הזבל הלבן של מערב וירג'יניה הוא הדרך היחידה לזכות בהשכלה על תיכונית או בביטוח בריאות. אגב, אם לא שמתם לב, זה כבר קורה גם בלי שניתן לזה שם: יש מתאם גבוה (מדי, אם אתם שוויוניסטים) בין מעמד סוציואקונומי לבין שירות ביחידות שלא נהרגים בהן. לחטיבות החי"ר ה "פשוטות" מגיעים הרבה עולים מאתיופיה ומברית המועצות לשעבר (יכולים להיות בחורים כארז, אבל הם לא יגיעו ל 8200), או פשוט בחורים שמספר החדרים בבית הוריהם ומשם הקב"א שלהם לא אפשרו להם להיות הרבה יותר מסתם בשר תותחים.

אז אם זה כבר קורה, בואו נשים את זה על השולחן: משרתי גלילות הלבנבנים לא צריכים את הטבות המס והפטור ממע"מ לחיילים משוחררים כי אבא הרי יקנה להם דירה עם השירות או בלעדיו. אם נעמיד בפניהם את האופציה, הם יוותרו על השירות ובונוסיו ויחסכו למשלם המסים הרבה מאוד כסף. לא עדיף להפוך את הצבא לכלי אמיתי למוביליות חברתית, שלא נשען על אתוסים מיושנים של רעות ואחווה ומחויבות לאומית, שמעניק הטבות והזדמנויות לאנשים שלא היו מגיעים אליהן אחרת ותוך כדי גם מתייעל ומתמקצע לשביעות רצון כל הצדדים?

ענת

קצת על השנים האחרונות

עיתונאי לא מאוד מוכשר או יסודי עדיין מחזר אחריי (לראיון, לראיון) בניסיון לגרום לי "להציג את הזווית שלך על השנתיים האחרונות" (ארבע ושליש, אבל מי סופר). אז כאילו שלא דיברתי את עצמי לדעת עד כה, הנה קצת מהזווית שלי על השנים האחרונות, בעיקר על החלק המגוחך שלהן שהוא החודשים הראשונים.

התשאול הראשון שלי בשב"כ והחקירה הראשונה שלי ביאחב"ל התקיימו ב-15 בדצמבר 2009. הובהר לי בשב"כ שעליי לשמור בסוד מוחלט בהחלט את כל תוכן השיחה (הם לא טרחו לציין שהם מקליטים כל מילה). במשטרה כבר נאמר לי שהכל תחת צו איסור פרסום ועל כן אסור לי לדבר על הפרשה.

אח, צו איסור פרסום.

צחוק הגורל הוא ששבועות ספורים לפני כן סיקרתי פאנל שדן במיותרותם של צווי איסור פרסום. הקונספירטורים למיניהם אף טענו שיש קשר בין הדברים (כפי שקשרו בין שלל פרטים לא קשורים אחרים בסיפור). אז לא, לא היה קשר ועדיין איננו.

לאחר החקירה ביאחב"ל נשלחתי לחמישה ימי מעצר בית אצל הוריי בירושלים. במהלך חמשת הימים זומנתי לחקירות נוספות ביאחב"ל ובדרך חזרה מאחת מהן השוטרים החביבים עצרו בדירתי בתל אביב כדי שאוכל לקחת בגדים להמשך מעצר הבית אצל הוריי. בעודי מפשפשת במגירת התחתונים תחת עינו הפקוחה של אחד האלונים שהיו קשורים בחקירתי (מסתבר שזה שם נפוץ שם. אכן, סטרונגסט טרי אין דה פורסט) קיבלתי טלפון מחבר ותיק שאינו בשום אופן כתב ביטחוני או פלילי ושאל אם נחקרתי לאחרונה במשטרה.

הלם, שוק ותדהמה.

אלון לא מוריד ממני את העיניים. עניתי, "למה אתה שואל?" והוא כבר הבין. סיכמנו שנדבר מאוחר יותר. התקשרתי לבוסים שלי בוואלה להגיד שהעניין דלף ושיהיו ערוכים. עודכנתי שהם קיבלו כבר טלפונים מכל הקולגות שלי. אני מזכירה: פחות מחמישה ימים אחרי החקירה הראשונה, אף אחד מהקולגות שלי לתחום הברנז'ה לא מדבר בשוטף עם בכירים בלהב 433, ועל הכל מרחפת עננת צו איסור הפרסום הגורף. גורף עלים, אולי.

ב 14 בינואר 2010 הוגש כתב האישום המקורי נגדי. עשרה ימים אחר כך, כלומר חודש וחצי לתוך החקירה ההו-כה-סודית, מפרסם יצחק טסלר את המאמר הזה. הוא היה הראשון להגיד בקול את מה שכולם ידעו כבר חודש. וזה היה החלק הכי מגוחך בכל הסיפור: זו הייתה תקופה שהמשכתי לעבוד בוואלה, מהבית (ועל כך תודתי הנצחית לעורכיי שאיפשרו זאת). אז ככתבת ברנז'ה אני בקשר יומיומי עם עיתונאים, כי זו העבודה שלי; הם יודעים שאני בבית, ולמה; אבל אף אחד לא יכול לדבר על זה.

דבר אחד אני חייבת להגיד לזכות הרשויות, וזה שצו איסור הפרסום המקורי הוצא חודשים רבים לפני חקירתי הראשונית. כלומר, זמן מה הם כן הצליחו לשמור בסוד. העניין הוא שמאז שזומנתי לחקירה ובמקביל אליי זומן עיתונאי בכיר באחד העיתונים הגדולים, לא ניתן היה להסתיר יותר. אני פחדתי כהוגן מההזהרות שלהם ולא צייצתי, אבל מסופקתני אם חוקריי הצליחו להתאפק מלנפנף בניצחון שבשבירתי בחקירה (מי ישמע כמה מאמצים הושקעו בכך).

ואז לקח עוד חודש וחצי עד שהטפטוף האינטרנטי יהפוך לזרם. ב 9 במרץ יצאתי לחל"ת ולדעתי עוד באותו יום, גג למחרת, החלו הפרסומים הרומזים על נסיבות עזיבתי רמז עבה כגזר של סבא אליעזר. בלוגים בארץ ובחו"ל שככלי תקשורת לא ממוסדים לא קיבלו את צו איסור הפרסום התעלמו ממנו באלגנטיות (זה כשלעצמו מראה כמה אין בו תועלת יותר) ואני יצאתי לקרב אבוד בניסיון לצמצם את הפרסומים. נכשלתי.

רק ב-8 באפריל, אחרי עתירות חוזרות של כמה כלי תקשורת, אחרי שורה של פרסומים מרומזים (והפרחים לידיעות אחרונות על המאמר המושחר של ג'ודית מילר), אחרי שכו-לם ידעו מה קורה, ניאותה המשטרה להסכים להסרת הצו.

השבועות האלה לימדו אותי שיעור בתקשורת בפרט וחברה בכלל יותר טוב מששנתיים וחצי בוואלה ברנז'ה הצליחו ללמד: מאוד מאוד קשה לשמור בארץ סוד. היטיב לנסח בנג'מין פרנקלין: "Three can keep a secret, if two of them are dead" (יש פראפראזה בשיר הפתיחה של פריטי ליטל ליירז, אם זה קרוב יותר לעולמכם הרוחני). צווי איסור פרסום, במיוחד אם הם כוללים איסור פרסום על עצם קיומם, הופכים מהר מאוד לפארסה שמגחיכה את מבקשי הצו – המשטרה – ואת מנפיקו – בית המשפט. כך קורה שכאשר הפרשה עצמה כבר כן מגיעה לכותרות כולנו כבר מלאים ספקות באשר ליכולתה של המערכת לנהל את ההליך באופן תקין והוגן; תוהים באשר למה שעדיין לא פורסם; ובאופן כללי, מאבדים אמון במקרה הטוב ועניין במקרה הרע (כי אסור, אסור לאבד עניין בפרשות שמנסים להסתיר מכם).

למה אני לא מתרגשת מהרשעת אולמרט (ועוד כמה דברים)

כמה סיבות:

1. האיש לא יראה בית סוהר מבפנים, אני שמה את ראשי על זה. הערעור יגרר שנים ואז הוא כבר יהיה מבוגר והפרוסטטה תחזור להציק ומפה לשם מטעמי התחשבות ימתיקו את עונשו לשקרכלשהו.

2. ההרשעה אינה מרתיעה א'. הקריירה הפוליטית והציבורית של אולמרט כבר מאחוריו, אם בגלל לבנון, אם בגלל חשדות השחיתות שקדמו להרשעה, אם בגלל שאוהדי הפועלזונה משתלטים על סדר היום הציבורי ואם בגלל בוגרי אופק שהבוטקה ברח' כ"ט בנובמבר לא באה להם טוב בעין. על כן, הוא לא מפסיד שום דבר עתידי בגללה (שולה זקן, מבחינה זו, חטפה יותר חזק). פגיעה בשמו הטוב וקצת פחות הזמנות לדינרים מפוארים – מילא. גם כן עונש.

ההרשעה אינה מרתיעה ב'. תאוות בצע היא החטא העתיק ביותר בעולם. נותני שוחד תמיד ימצאו מי שייקח ותאבי הממון תמיד ימצאו דרך למקסם את תועלתם. לא ההרשעה של אולמרט תעמוד בדרך לשערוריה הבאה.

3. הולילנד. הפרויקט הזה עומד וצורח מראש ההר מעל חצי ירושלים. הואיל וההרשעה לא כללה את הריסתו, אין בה מבחינתי כירושלמית שום תועלת. 

***

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שושנה ארז שנפטרה אחרי מחלה קשה. הכרתי את שושנה במהלך מאסרי, אם כי לא מקרוב, ואין זה הוגן שאתייחס אליה באופן אישי. אני כן רוצה להתייחס לנסיבות המקרה: מדובר באישה בת 74 שבשנים האחרונות הייתה מאוד לא בריאה, בוודאי בשנתיים שאני הייתי שם. היא ישבה 13 שנים בלי לצאת לחופשה, כי הועדה שדנה בבקשתה החליטה שהיא עדיין מסוכנת. אין לי מושג איך הם הגיעו להחלטה הזאת, אבל יש משהו עצוב ומבייש בלמות בבית חולים כאסירה ששלוש עשרה שנים לא ראתה הרבה מעבר לסורגי חדרה. אני חושבת שצריך לרענן את נהלי השחרור ההומניטרי. גם לאסיר עולם מגיע למות בכבוד, בחיק משפחתו, ובלי שלושה סוהרים שמשגיחים שלא יברח.

***

הייתי היום בקבוצה טיפולית לעברייניות מרמה במרכז היום של הרשות לשיקום האסיר, עם כמה בנות שהספקתי להכיר עוד במאסר. זה חלק מתכנית השיקום שלנו שהשליש הותנה בה. נראה לי שארחיב על זה בהזדמנות אחרת (ספוילר: לא יהיו תכנים מבפנים), בינתיים אכתוב כמה מוזר זה לראות בנות שהתרגלתי לראות מוזנחות ומרושלות במדי אסיר או מקסימום טרנינג, זוהרות ומטופחות ואחרות לחלוטין. על אף אחת מהן לא הייתם מאמינים שהיא אסירה משוחררת.

ענת