על הטרדות מיניות

כאן היה פוסט פרובוקטיבי ומתריס שכל תכליתו לזכות אותי בתשומת לב. הבנתי שרבים מכם התבאסו על שעם הפוסט נעלמו גם תגובותיהם השנונות, אז הנה הן חזרה.

מודעות פרסומת

הבהרה, כי אנשים הם אידיוטים

גיליתי לאחרונה שאחרי יותר מארבע שנות "פרשת ענת קם" שכללו שורה של ראיונות שלי ושל מעורבים ובלתי מעורבים (לא משתמשים מספיק בביטוי הזה), יש עדיין לא מעט חובבי תיאוריות מופרכות שחושבים שיש קשר הדוק בין עבודתי בוואלה! ברנז'ה להעברת המסמכים לאורי בלאו. לצד הפניית חובבים אלו לכל הגורמים שהיו מעורבים בקבלתי לוואלה! ברנז'ה אי-אז באוגוסט 2007 (שנה וחודש לפני שנוצר בכלל הקשר עם אורי) לבדיקת הנושא, מצ"ב כרוניקה מצומצמת של חיי המקצועיים:

ספטמבר 2003 – התחלתי לעבוד במדור החינוך של המקומון הירושלמי של רשת ידיעות (אז קראו לו סתם "ירושלים"). הגדרה מחמיאה של התפקיד תהיה "סיקרתי את המתרחש בתיכוני העיר", הגדרה ריאלית יותר תהיה "כתבתי על התפרעויות של שמיניסטים".

דצמבר 2004 – הופעתי בפאנל של תכנית טלוויזיה כלשהי לצד רותם דנון, אז עורך וואלה!ZONE, מדור הנוער של וואלה הי"ד. כמה שבועות אחר כך עולה המאמר הראשון שלי (היחיד שמצאתי כרגע בגוגל הוא ממרץ 2005, לדעתי יש משהו מוקדם יותר).

יולי 2005 – אני מתגייסת לצה"ל לאחר שלא עברתי את המיונים לגלי צה"ל ולקורס טיס ובטמטומי כי רב חשבתי שאצליח להסתדר כבר בבקו"ם.

אוגוסט 2005 – אני מסיימת את קייטנת שמונים ונהנים ומשובצת כפקידת לשכה אצל מפקד פיקוד מרכז, אלוף יאיר נוה. ממשיכה במקביל לכתוב לוואלה!ZONE.

אפריל 2006 – לאחר הדחתי מקורס קצינים אני חוזרת ללשכת מפקד הפיקוד ומקודמת לתפקיד עוזרת רל"שית האלוף (אושר גדול).

יוני 2007 – בחדווה ובאושר ומינוס ששה קילו אני משתחררת מצה"ל. ברשותי דיסק עם מסמכים שלקחתי מהלשכה כשאין לי שמץ של מושג מה לעשות איתם. יוצרת קשר עם מכריי בוואלה! במסגרת חיפוש עבודה של חיילת משוחררת.

אוגוסט 2007 – מתחילה לעבוד בוואלה! ברנז'ה. לא ידעתי אז שהארץ הם מבעלי המניות של האתר וכל שידעתי על אורי בלאו ידעתי מהעיתון שהוריי היו מנויים עליו. כמה קלולס בענייני תקשורת הייתי? בראיון שלי לתפקיד נשאלתי מיהו אבי ניר ועניתי שזהו עורך מוסף הארץ. מובן שבלבלתי עם ניר בכר, ואך אירוני הדבר שלימים יהיה הוא מהאחראים לחשיפתי.

ספטמבר 2008 – אני פוגשת את אורי בכנס של ועד עיתונאי הארץ בבית סוקולוב שהגעתי לסקר והוא מציע לי טרמפ לירושלים. השאר היסטוריה.

נחה דעתכם?

חידוד נושא, טייק 1

בראיון ציטטו את דבריי לפיהם "תכניות השיקום בעייתיות, ואין דרך אפקטיבית להכריח מישהי לטפל בעצמה… הבנות שהכי צריכות טיפול ועזרה הן הכי חסרות מוטיבציה לעשות את זה: עבירות של סמים ורכוש, שפוטות לפרקי זמן קצרים, רוב הסיכויים שלא יזכו לחופשות, אז אין שום מוטיבציה לעשות משהו בשביל הפריבילגיה הזאת. אני הלכתי לטיפולים קבוצתיים כי זה היה התנאי שלי לחופשות. אין הכשרות מקצועיות בכלא, והעבודות שבהן עבדנו הן עבודות של אנשים עם מוגבלויות, כמו הרכבת חנוכיות או קיפול שקיות תה בשכר עלוב". הכל נכון, אבל אני חשה צורך להרחיב.

הקבוצות הטיפוליות בכלא הן עברה רילייטד. כלומר, יש קבוצת עבירות מרמה, קבוצת אלימות, קבוצת שליטה בכעסים ועוד. לעניות דעתי, קיים צורך אקוטי בקבוצות טיפוליות לבעיות ו/או הפרעות ו/או שריטות שתרמו במישרין או בעקיפין להתרחשות העבירה ולהגעה לבית הסוהר. כך למשל, אין – וצריכות להיות – קבוצות לפוסט טראומה, לנפגעות תקיפה מינית ולטיפול בהפרעות אכילה (אסייג ואומר שהמחלקה הטיפולית לשיקום משתמשות מציעה מגוון גדול יותר של קבוצות, אבל יש בה מעט מיטות ואת הקבוצות שהיא מציעה צריך לתת לכולן).

עניין נוסף הוא ההכשרה המקצועית. הקורסים המקצועיים היחידים שהוצעו בכלא בשנתיים האחרונות, הם ספרות (as in עיצוב שיער), איפור ושזירת פרחים. יש מעט מאוד נשים בכלא שזה המקסימום שהן מסוגלות אליו. את הרוב אפשר לקדם ולהרים עד אינסוף. להערכתי, הבעיה היא תדמיתית בעיקרה: גופי הכשרה לא מעוניינים לבוא במגע עם אסירות, למרות שזה אינטרס חברתי שהן ישתקמו ולא יחזרו לפשוע. למה אסירה לא יכולה ללמוד מזכירות רפואית? הנהלת חשבונות רמה 1? הכשרה טכנית לקראת עבודה בשירות לקוחות? וזוהי רק ההתחלה לה לה. האמינו לי, יש שם בחורות שאם את התושיה, היצירתיות והאסרטיביות שלהן ינתבו למקום הנכון – כולנו רק נרוויח.

אני מניחה שיש גם בעיות מימון להכשרות מקצועיות מתקדמות יותר. ובכן, אולי זה הזמן לשאול מדוע כל המוצרים במטבח הכלא הם בכשרות מהדרין בד"צ העדה החרדית. הכשרות היוקרתית הזאת כרוכה בהוצאה לא מבוטלת, ומיותרת בעליל – על חשבונכם – שכן המקפידות על כשרות מקבלות ממילא מנות בד"צ יומיות וארגז בד"צ שבועי עם שלל אוצרות (אוצרות אלה משמשים בעיקר למסחר, אבל על כך בהזדמנות אחרת). באמת שהייתי מסתדרת עם גבינה לבנה בכשרות רגילה.

ענת

אממ, היי

אני די חדשה פה בוורדפרס (ובבלוגספירה בכלל) אז אם יש משהו שאני עושה ממש לא בסדר, תגידו.

הטריגר לכתיבה מבחינתי הוא פרסום הראיון עמי היום בידיעות אחרונות ובמקום הכי חם בגיהינום. למען הסר ספק: אין לי רבע טענה לעינת פישביין או לעורכיה. יש כמה נקודות שחשוב לי לחדד ומגבלת המקום בפרינט הקשתה עליי. בנוסף, אני מניחה שיהיו לי פלאשבקים מהמאסר (טראומה או לא טראומה?) ומאלף ואחת סיבות אי אפשר ולא נכון להתראיין על כל הגיג ושרעף שקשור בשנתיים האחרונות. אז זה המקום שלי וכולכם מוזמנים. מובן שיהיו מדי פעם גם שני הפני שלי על שלל נושאים על סדר היום ומחוצה לו. תגובות מכל סוג תתקבלנה בברכה, אבל אם אתם משאירים "לכי תזדייני" בלי הכתובת שלכם, איאלץ להסיר את התגובה.

אז בהצלחה לנו,

ענת