קצת על פרשת בניהו

כי זה כרגע מה שהיא. זו לא פרשת הרפז, זה לא המסמך שכן או לא זייפו, זה לא החתרנות הבלתי נלאית (תחת ברק? באמת? גולנצ'יק שאני לא אגיד מה דעתי עליו אל מול המפקד המעוטר ביותר בצה"ל? לומר שזה לא כוחות יהיה מחמאה), זה תת אלוף שהיה יד ימינו של הרמטכ"ל ושלוש שנים אחרי שחרורו יש לו בבית מחשב צה"לי ועליו אלוהים יודע מה. ולמה אלוהים? כי לכם אף אחד לא יספר. כי בעוד שבמקרה שלי היה לכולם חשוב לספר כמה כמות המסמכים וחומרתם מעידות על הפשע הבטחון-מידעי החמור בתולדות צה"ל, במקרה של השמנמן אף אחד לא יטרח לברר. כי זה כנראה לא חשוב כשמדובר באחד משלנו (אגב, איזה שלנו? חשבתי שחונטת גולני זה הכי פאסה. אחריי לצנחנים).

ראיתי שבניהו בכלל לא מואשם או חשוד כרגע באחזקת מסמכים מסווגים (למה, בעצם?) וגם בשאר הסעיפים כמובן שכל עוד הוא לא הורשע בבית המשפט עומדת לזכותו חזקת החפות, גם אם מהחומרים שברשותו "עולה יסוד סביר להניח שהחומרים עלולים לפגוע בשלומו של הציבור" (לא המצאתי את זה). Having said all that, הנה עוד משהו שלא יספרו לכם: למה אף אחד חוץ מאביב הורוביץ לא מתייחס לקשר הדפוק שבין חשיפת הפרשה שלי ובין מסע הנקמנות האישי (לכאורה, לכאורה) של מי שיכול בחצי מסרון להזניק את כל מחב"ם אחרי עיתונאי ומקורו באופן חסר תקדים? למה אף אחד לא שואל מה היה לאבי בניהו על המחשב הצה"לי שנמצא בביתו? למה אף אחד לא שואל מה החומר הסודי שבועז הרפז גנב מהצבא כחלק מנקמה במפקדים שלו, דלף מהמחשב שלו בגלל וירוס ששלח אותו ללא ידיעתו, וסיכן חיי אדם בצורה ברורה ומיידית? למה עורך הדין של בניהו יכול להגיד ש "זה שכתוב על המסמכים 'סודי' זה סיווג פורמלי בלבד" (הציטוט אינו מדויק, אשמח לתקנו) ואותי זרקו מכל המדרגות עם הטיעון הזה, אף שחד משמעית הוא היה נכון גם במסמכים שלי? למה אני ישבתי שנתיים, חודשיים ויומיים על משהו שבניהו כנראה ייצא ממנו עם מכה קלה בהלוואה וחסכון?

(אני לא מתכחשת למעשה שלי, אני עדיין מתחרטת עליו ולא מתייחסת כרגע לאם כן או לא העונש שלי היה חמור. ריציתי את זמני לשביעות רצון המערכת. אני רק מבקשת אכיפה שוויונית)

יש פה הזדמנות למערכת האכיפה ולמערכת הביטחון להראות שהן באמת מחפשות לשמור על ביטחון המדינה ואזרחיה. שהן באמת מחפשות להרתיע עברייני ביטחון מידע. שהן הוגנות ובוחנות מקרים לפי חומרתם ולא לפי מבצעם. שהיא לא חכמה רק על רב"טיות והיא תעניש במלוא חומרת הדין גם תא"ל במיל', אפילו שהוא לוחש באזני כל מיני מושכים בכל מיני חוטים.

(אני מתנצלת מכאן בפני מי שסירבתי להתראיין לו אתמול. הייתי צריכה להגיב מהראש ולא מהבטן וזה לא היה נכון מבחינתי לעשות את זה אתמול. סליחה. אני חייבת לך)

מודעות פרסומת

ריקי כהן מציגה: בין צביעות לאירוניה

אז מזמן לא גיגלתי את עצמי והיום מצאתי פתאום את הדבר הזה. ציטוטים לדוגמה:

"באווירה הציבורית כיום… כל שכן אקט חתרני, נושאים עמם הוקעה אלימה, מסוכנת פיסית, גרועה בהרבה מהישיבה בכלא הישראלי".

"בחברה שהפכנו להיות, מוּכּת המיליטריזם ורדיפת הדעה האחרת, לא חשובים מניעיה האידיאולוגים"

"פלורליזם מושתק בגסות תחת מגף הסגידה לצה”ל העליון"

(ההדגשות שלי)

מה חבל שגיברת כהן נעלה את הטוויטר שלה ואין באפשרותי לצטט מדבריה על פוסט ההטרדות המיניות שלי, כי אז הייתי יכולה להראות שלבקר את הפמיניזם הקורבני גרוע כמעט כמו לבקר את צה"ל, מה שהופך את הפמיניזם הקורבני לגרוע כמו צה"ל, מה שאמור לשים את כל יפי הנפש הסמולנים דווקא בצד שלי.

לוגיקה פשוטה.

הרהורים על נשים, נשיות ואמא שלי

לכבוד יום האישה ולכבודה של אמי, עדה גרשט ז"ל, שהלכה לעולמה השבוע

אני מתנגדת ליום האישה. נכון שעוד לא הגענו למלוא השוויון בלה בלה אבל יש משהו שמקבע את תודעת הנחיתות, אמיתית או מדומיינת, בהקדשת יום מיוחד לפלח שמהווה רוב באוכלוסיה. אז אני לא מהחוגגות היום, או את הנשיות שלי בכלל (אף פעם לא חשבתי שמחזור הוא סיבה למסיבה), אבל בגלל שרובכן כן מצאתן לנכון להתייחס אליו (סביר להניח שברכישת בושם בהנחה ולא בשביתת רעב במחאה על מילת נשים, אגב סוגיות נשיות בוערות), ובגלל מה שהלך פה בשבוע שעבר עם הפוסט ההו כה פוליטיקלי אינקורקט, חשבתי גם אני הקטנה להגג קצת על הנושא.

בבית בו גדלתי אמי הייתה המפרנסת העיקרית. אמי הייתה עובדת סוציאלית בכירה (MA), שמעולם לא לא-קודמה בגלל שהייתה אישה. היא הייתה מקצועית ומסורה לעבודתה (כן, הייתי ילדת מפתח) וזה לא עשה אותה אם פחות טובה. בזכות העובדה שהיה צריך להעסיק אותי אחרי שעות הלימודים זכיתי ללכת לחוגים שתכניהם מלווים אותי עד היום. אמא שלי הייתה אישה אסרטיבית ונחושה, שלא היססה להגיד לאנשים מה שהיא חושבת ולא ניסתה להתייפייף. היא מעולם לא חשבה שהעובדה שהיא אישה מחייבת אותה לנהוג באופן כלשהו (גם כשזה הזיק לה בקרב אנשים שציפו ממנה להיות אישה קצת יותר סטראוטיפית).

לאמא שלי היה עד יום מותה חשבון בנק נפרד, כי היא למדה עוד מאמא שלה – לפני חמישים שנה! – שאישה חייבת לשמר את עצמאותה הכלכלית. אמא שלי דאגה בשבילי להשכלה הכי טובה שאפשר היה לדאוג לה בכסף (תודה לאל, אף פעם לא נזקקתי לשיעורים פרטיים) כי היא ידעה שבסופו של דבר, ההשכלה והיכולות האינטלקטואליות חשובות יותר מהרחם וממה שהוא מסוגל להשיג. אמא שלי האמינה בהגשמה עצמית אמיתית, של בנייה ועשייה, ולא בהגשמה דרך המיטה או דרך הארנק של בן הזוג.

(תוספת של משהו שלא ברור איך שכחתי קודם: למדתי ממנה גם לא, לא ושוב לא ללבוש חולצות שרואים איתן את החזיה. כלומר, בלי חזיה שחורה תחת חולצה לבנה, בלי כתפיות מבעד חולצת קולר וכו')

מנגד, אמא שלי גם לימדה אותי שלא באמת צריך לאכול כדי להתקיים ושכמה שהמיני יותר קצר ככה יותר טוב. אבל זה תמיד היה מהמקום הכי שלם ובטוח בעצמו, שלא מנסה לרצות או לשאת חן, שלא חושש למעמדו ושלא תולה בנשיותו כל כישלון שנקרה בדרכו. מאמא שלי ירשתי חזה מהמם שהוא כלי מצוין, כשצריך, ותקום הבחורה שלא ניצלה פעם את המחשוף שלה כדי לחמוק מדו"ח/להכנס למסיבה סגורה/לעבור טסט. מאמא שלי למדתי שפמיניזם עושים, לא מדברים, ושחוגי המגדר באוניברסיטה הם בעיקר אוננויות של נשים מוצלחות על ההצלחה שלהם ולא אמצעי אמיתי לשינוי.

אמא שלי הייתה אדם הרבה יותר טוב ממני. כשדיברתי בבית על בכיינות מהסוג שכתבתי עליו בשבוע שעבר ("אכלו לי שתו לי כי אני אישה/ערבי/מזרחי/ווטאבר") היא תמיד ניסתה לעדן אותי, "חמלה, ענת. קצת חמלה" (טוב, בכל זאת עובדת סוציאלית) ובדרכה, היא הייתה האמא הכי טובה שהיא הייתה יכולה להיות.

שבת שלום

ניצחתם.

הטלפון מחדשות 2 היה הקש האחרון. גרמתי להורים שלי מספיק כאב לב בשנתיים האחרונות (מה שנתיים, עשרים ושבע) ומגיע להם קצת שקט (ובהזדמנות זו -חיזוקים להורים של חן טל). מבטי הנאצה היום בתל אביב (בחיי) והפלאשבקים מגיל 16 (תתפלאו, יש טראומות שאינן אונס), לצד העובדה שבהחלט הזנתי היטב את מפלצת הצומי שלי  (וו-הו!), הספיקו לי.

טרור מחשבות הוא טרור מחשבות, גם כשהוא מגיע מהצד ה "נכון" של המפה הפוליטית והחברתית. זכרו זאת בפעם הבאה שאתן מזכירות את הערכים הנעלים שאתן מדברות בשמן במאבקכן הצודק. סובלנות ופלורליזם הן לא מילים גסות, גם כשמדובר במרגלת ממורמרת.

שבוע טוב