קצת על השנים האחרונות

עיתונאי לא מאוד מוכשר או יסודי עדיין מחזר אחריי (לראיון, לראיון) בניסיון לגרום לי "להציג את הזווית שלך על השנתיים האחרונות" (ארבע ושליש, אבל מי סופר). אז כאילו שלא דיברתי את עצמי לדעת עד כה, הנה קצת מהזווית שלי על השנים האחרונות, בעיקר על החלק המגוחך שלהן שהוא החודשים הראשונים.

התשאול הראשון שלי בשב"כ והחקירה הראשונה שלי ביאחב"ל התקיימו ב-15 בדצמבר 2009. הובהר לי בשב"כ שעליי לשמור בסוד מוחלט בהחלט את כל תוכן השיחה (הם לא טרחו לציין שהם מקליטים כל מילה). במשטרה כבר נאמר לי שהכל תחת צו איסור פרסום ועל כן אסור לי לדבר על הפרשה.

אח, צו איסור פרסום.

צחוק הגורל הוא ששבועות ספורים לפני כן סיקרתי פאנל שדן במיותרותם של צווי איסור פרסום. הקונספירטורים למיניהם אף טענו שיש קשר בין הדברים (כפי שקשרו בין שלל פרטים לא קשורים אחרים בסיפור). אז לא, לא היה קשר ועדיין איננו.

לאחר החקירה ביאחב"ל נשלחתי לחמישה ימי מעצר בית אצל הוריי בירושלים. במהלך חמשת הימים זומנתי לחקירות נוספות ביאחב"ל ובדרך חזרה מאחת מהן השוטרים החביבים עצרו בדירתי בתל אביב כדי שאוכל לקחת בגדים להמשך מעצר הבית אצל הוריי. בעודי מפשפשת במגירת התחתונים תחת עינו הפקוחה של אחד האלונים שהיו קשורים בחקירתי (מסתבר שזה שם נפוץ שם. אכן, סטרונגסט טרי אין דה פורסט) קיבלתי טלפון מחבר ותיק שאינו בשום אופן כתב ביטחוני או פלילי ושאל אם נחקרתי לאחרונה במשטרה.

הלם, שוק ותדהמה.

אלון לא מוריד ממני את העיניים. עניתי, "למה אתה שואל?" והוא כבר הבין. סיכמנו שנדבר מאוחר יותר. התקשרתי לבוסים שלי בוואלה להגיד שהעניין דלף ושיהיו ערוכים. עודכנתי שהם קיבלו כבר טלפונים מכל הקולגות שלי. אני מזכירה: פחות מחמישה ימים אחרי החקירה הראשונה, אף אחד מהקולגות שלי לתחום הברנז'ה לא מדבר בשוטף עם בכירים בלהב 433, ועל הכל מרחפת עננת צו איסור הפרסום הגורף. גורף עלים, אולי.

ב 14 בינואר 2010 הוגש כתב האישום המקורי נגדי. עשרה ימים אחר כך, כלומר חודש וחצי לתוך החקירה ההו-כה-סודית, מפרסם יצחק טסלר את המאמר הזה. הוא היה הראשון להגיד בקול את מה שכולם ידעו כבר חודש. וזה היה החלק הכי מגוחך בכל הסיפור: זו הייתה תקופה שהמשכתי לעבוד בוואלה, מהבית (ועל כך תודתי הנצחית לעורכיי שאיפשרו זאת). אז ככתבת ברנז'ה אני בקשר יומיומי עם עיתונאים, כי זו העבודה שלי; הם יודעים שאני בבית, ולמה; אבל אף אחד לא יכול לדבר על זה.

דבר אחד אני חייבת להגיד לזכות הרשויות, וזה שצו איסור הפרסום המקורי הוצא חודשים רבים לפני חקירתי הראשונית. כלומר, זמן מה הם כן הצליחו לשמור בסוד. העניין הוא שמאז שזומנתי לחקירה ובמקביל אליי זומן עיתונאי בכיר באחד העיתונים הגדולים, לא ניתן היה להסתיר יותר. אני פחדתי כהוגן מההזהרות שלהם ולא צייצתי, אבל מסופקתני אם חוקריי הצליחו להתאפק מלנפנף בניצחון שבשבירתי בחקירה (מי ישמע כמה מאמצים הושקעו בכך).

ואז לקח עוד חודש וחצי עד שהטפטוף האינטרנטי יהפוך לזרם. ב 9 במרץ יצאתי לחל"ת ולדעתי עוד באותו יום, גג למחרת, החלו הפרסומים הרומזים על נסיבות עזיבתי רמז עבה כגזר של סבא אליעזר. בלוגים בארץ ובחו"ל שככלי תקשורת לא ממוסדים לא קיבלו את צו איסור הפרסום התעלמו ממנו באלגנטיות (זה כשלעצמו מראה כמה אין בו תועלת יותר) ואני יצאתי לקרב אבוד בניסיון לצמצם את הפרסומים. נכשלתי.

רק ב-8 באפריל, אחרי עתירות חוזרות של כמה כלי תקשורת, אחרי שורה של פרסומים מרומזים (והפרחים לידיעות אחרונות על המאמר המושחר של ג'ודית מילר), אחרי שכו-לם ידעו מה קורה, ניאותה המשטרה להסכים להסרת הצו.

השבועות האלה לימדו אותי שיעור בתקשורת בפרט וחברה בכלל יותר טוב מששנתיים וחצי בוואלה ברנז'ה הצליחו ללמד: מאוד מאוד קשה לשמור בארץ סוד. היטיב לנסח בנג'מין פרנקלין: "Three can keep a secret, if two of them are dead" (יש פראפראזה בשיר הפתיחה של פריטי ליטל ליירז, אם זה קרוב יותר לעולמכם הרוחני). צווי איסור פרסום, במיוחד אם הם כוללים איסור פרסום על עצם קיומם, הופכים מהר מאוד לפארסה שמגחיכה את מבקשי הצו – המשטרה – ואת מנפיקו – בית המשפט. כך קורה שכאשר הפרשה עצמה כבר כן מגיעה לכותרות כולנו כבר מלאים ספקות באשר ליכולתה של המערכת לנהל את ההליך באופן תקין והוגן; תוהים באשר למה שעדיין לא פורסם; ובאופן כללי, מאבדים אמון במקרה הטוב ועניין במקרה הרע (כי אסור, אסור לאבד עניין בפרשות שמנסים להסתיר מכם).

מודעות פרסומת

למה אני לא מתרגשת מהרשעת אולמרט (ועוד כמה דברים)

כמה סיבות:

1. האיש לא יראה בית סוהר מבפנים, אני שמה את ראשי על זה. הערעור יגרר שנים ואז הוא כבר יהיה מבוגר והפרוסטטה תחזור להציק ומפה לשם מטעמי התחשבות ימתיקו את עונשו לשקרכלשהו.

2. ההרשעה אינה מרתיעה א'. הקריירה הפוליטית והציבורית של אולמרט כבר מאחוריו, אם בגלל לבנון, אם בגלל חשדות השחיתות שקדמו להרשעה, אם בגלל שאוהדי הפועלזונה משתלטים על סדר היום הציבורי ואם בגלל בוגרי אופק שהבוטקה ברח' כ"ט בנובמבר לא באה להם טוב בעין. על כן, הוא לא מפסיד שום דבר עתידי בגללה (שולה זקן, מבחינה זו, חטפה יותר חזק). פגיעה בשמו הטוב וקצת פחות הזמנות לדינרים מפוארים – מילא. גם כן עונש.

ההרשעה אינה מרתיעה ב'. תאוות בצע היא החטא העתיק ביותר בעולם. נותני שוחד תמיד ימצאו מי שייקח ותאבי הממון תמיד ימצאו דרך למקסם את תועלתם. לא ההרשעה של אולמרט תעמוד בדרך לשערוריה הבאה.

3. הולילנד. הפרויקט הזה עומד וצורח מראש ההר מעל חצי ירושלים. הואיל וההרשעה לא כללה את הריסתו, אין בה מבחינתי כירושלמית שום תועלת. 

***

בשבוע שעבר הלכה לעולמה שושנה ארז שנפטרה אחרי מחלה קשה. הכרתי את שושנה במהלך מאסרי, אם כי לא מקרוב, ואין זה הוגן שאתייחס אליה באופן אישי. אני כן רוצה להתייחס לנסיבות המקרה: מדובר באישה בת 74 שבשנים האחרונות הייתה מאוד לא בריאה, בוודאי בשנתיים שאני הייתי שם. היא ישבה 13 שנים בלי לצאת לחופשה, כי הועדה שדנה בבקשתה החליטה שהיא עדיין מסוכנת. אין לי מושג איך הם הגיעו להחלטה הזאת, אבל יש משהו עצוב ומבייש בלמות בבית חולים כאסירה ששלוש עשרה שנים לא ראתה הרבה מעבר לסורגי חדרה. אני חושבת שצריך לרענן את נהלי השחרור ההומניטרי. גם לאסיר עולם מגיע למות בכבוד, בחיק משפחתו, ובלי שלושה סוהרים שמשגיחים שלא יברח.

***

הייתי היום בקבוצה טיפולית לעברייניות מרמה במרכז היום של הרשות לשיקום האסיר, עם כמה בנות שהספקתי להכיר עוד במאסר. זה חלק מתכנית השיקום שלנו שהשליש הותנה בה. נראה לי שארחיב על זה בהזדמנות אחרת (ספוילר: לא יהיו תכנים מבפנים), בינתיים אכתוב כמה מוזר זה לראות בנות שהתרגלתי לראות מוזנחות ומרושלות במדי אסיר או מקסימום טרנינג, זוהרות ומטופחות ואחרות לחלוטין. על אף אחת מהן לא הייתם מאמינים שהיא אסירה משוחררת.

ענת