כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה

כנראה שהרבה יותר ממה שכותבים בפועל. וגם פוסטים הם באר ללא תחתית כך שלא ידעתי מאיפה להתחיל. אבל אני כבר שבוע פה, ומאחר שבאפליקיישן שלי לקולומביה ציינתי שאני גם בלוגרית, כדאי שזה יהיה נכון.

הטריגר לפוסט הוא מותה המצער בטרם עת של קים וול, בוגרת מחזור 2013 של בית הספר לעיתונאות של קולומביה שנרצחה בעת מילוי תפקידה. הערב (רביעי) ערכו בבניין פוליצר טקס לזכרה בהשתתפות כמה עשרות מבני המחזור שלה, שלחלקם זו הייתה הפעם הראשונה לפגוש את חבריהם לספסל הלימודים מאז הסיום. זה היה אירוע מוזר, שנבע משילוב בין הנסיבות הביזאריות של מותה של קים, עצם הצורך לדבר על אישה צעירה בלשון עבר בכלל ובאופן מפתיע בפרט וההתרגשות והשמחה של האנשים להפגש מחדש על אף הנסבות שהפגישו אותם. עבורי האירוע היה טעון מעוד כל מיני סיבות שזה לא המקום לפרטן.

מוות של עיתונאים בעת מילוי תפקידם הוא לא דבר חדש. אילן רועה נהרג בג'יפ של ארז גרשטיין בלבנון; מארי קולווין נהרגה בחומס לפני כמה שנים; שיפה גרדי נהרגה לפני כחצי שנה במוסול; ויש עוד רבים שאני לא זוכרת. כל עיתונאי שנוסע לאזור קרבות יודע שעבודתו כרוכה בסיכון ואולי בסתר לבם אנשים גם לא מאוד מפחדים מזה, כי מה יותר הרואי ורומנטי מלמות על משמרתך המקצועית?

האתגר והדילמות מתחילים היכן שהסכנה לא מובהקת כמו אצל כתבי מלחמות. אנה פוליטקובסקיה נהרגה בעת ובגין ביצוע עבודתה העיתונאית, גם אם אזור הקרבות שסיקרה היה מסדרונות הקרמלין ולא אפגניסטן. קווין קרטר התאבד בגלל דכאון שנבע בין היתר מדברים שנחשף אליהם במהלך עבודתו. וגם קים וול – בחורה בגיל שלי – נרצחה בזמן שעבדה על סיפור, על ידי הסיפור. אני לא חושבת שבחרתי במקצוע הלא נכון, אני באמת ובתמים רואה את עצמי כותבת ומסקרת לפרנסתי כשאהיה גדולה. אבל זה מקצוע שהסיכון המקצועי בו לא תמיד ברור וידוע מראש.

(בצילום: הטקס לזכרה של קים הערב)IMG_20170823_204350_HHT

מודעות פרסומת