לא ראיתי את הראיון עם האסיר המשוחרר הטרי ארז אפרתי הערב ב "עובדה". בעיקר בגלל שאין לי טלוויזיה אבל גם אם הייתה לי זה לא באמת מעניין אותי. אני מבקשת להתייחס לקמפיין הרשת שקרא לא לצפות בתכנית הערב.
אני לא תומכת במעשי אונס (האם אפשר?) ויכולה רק לדמיין מה עובר על הקרבן שלו מאותו ערב וביתר שאת בימים שבהם שמו עולה לכותרות. אבל במקומות רבים נכתב עד כמה העונש לא מספיק חמור ובימים האחרונים שאסור לתת במה לאנשים כמוהו.
מה הוא העונש החמור מספיק על עבירות מין? אני לא יודעת. האם אפשר לאמוד את מידת הנזק שנגרמה לקרבן וממנה לגזור את העונש? אני לא יודעת. קראתי את דבריה כפי שהובאו הערב על ידי ספיר סלוצקר-עמראן באתר "שיחה מקומית" ולבי יוצא אליה. אני לא יודעת מה קרה שם באותו ערב (לא, זה לא פוסט מסנגר מעדות "אבל זו מילה נגד מילה") ואני לא יודעת אם ואיזה שד נכנס באפרתי. אבל כמי שנתקלה בנשים שהורשעו בביצוע פשעים מזעזעים, מפורסמים יותר ופחות, אני רוצה להגיד שדברים שנראים מבחוץ כהתפרצות של הרוע המוחלט הם לפעמים, רק לפעמים, יותר מורכבים מזה.
הכלא לימד אותי כמה דברים לגבי הגדרות של טוב ורע. האם אישה שמרצה מאסר עולם כי רצחה את בן זוגה המתעלל, או את המעסיקה שלה שרדתה בה ולחצה על אחרון כפתורי טראומות הילדות שלה, או את הילד שלה בהתפרצות פסיכוטית של דכאון אחרי לידה, היא-היא השטן המהלך בקרבנו? האם אשה שיושבת "רק" ארבע שנים על מרמה ועושק סדרתיים של קשישים וניצולי שואה, לא עבירות אלימות, יאללה, בקטנה, היא פחות נוראית? איך מכמתים רוע?
אלה שאלות כבדות משקל שלא ממקומן ובעיקר לא ביכולתן של הרשויות לדון בהן. אבל במדינה מודרנית, שבה הפרט נותן חלק מזכויותיו לרשויות, אנחנו חייבים להיות מסוגלים לקבל את הדין שלהן. ארז אפרתי קיבל עונש על ידי בית משפט שנחשב עדיין מקצועי וחף משיקולים לא ענייניים. הוא קיבל שחרור מוקדם מועדת שחרורים שבראשה שופט בדימוס, שמעמדה שקול לזה של הרכב בבית משפט ואליה מתנקזות חוות דעת של אלף ואחד גורמים כולל – התקדמות של השנים האחרונות – עמדת הקרבן. הרשויות שהענקנו להן מנדט לקבל בשמנו החלטות קבעו שהאיש יכול ללכת הביתה אחרי שהביאו בחשבון מכלול מאוד רחב של שיקולים. לא חייבים לאהוב את זה, צריך לקבל את זה. כי אלה הרשויות ששומרות עלינו מברבריות מוחלטת. האם לסקול את אפרתי בככר העיר היה עונש יותר הולם? אולי. אבל אנחנו כבר לא חיים בימי הביניים, לטוב ולרע.
חשוב לי להדגיש: אין הצדקה לאונס ויש מעט הצדקות לפשיעה באשר היא. אבל לו ארז אפרתי היה מרצה את מלוא עונשו זה לא היה מחזיר את הקרבן לחייה הקודמים, עם כל הצער שבדבר. כך גם עם כל עבריין אחר שמשתחרר חזרה לחברה. אפשר להחליט שאנחנו רוצים לחיות בחברה שבה כל כייס מקבל מאסר עולם, אבל ההשלכות תהיינה בעיניי כבדות הרבה יותר.
אין לי ממש שורה תחתונה. אני לא רוצה שתצטייר תמונה לפיה אני מצדיקה את המעשה של אפרתי. אני לא. בשום צורה. אני כן מצדיקה את זה שגם האנשים שנראים הכי רעים בעולם יכולים לחזור ולנסות לבנות לעצמם חיים חדשים ונורמטיביים. כי זה מה שמבחין בין חברה נאורה לחברה לא נאורה. ואם כן או לא צריך לתת להם במה? לא יודעת, אבל מניין הצפיות בסרטון השוקולד ובממשיכי דרכו מעיד שכנראה יש ביקוש לגועל.
בעצם, יש לי שורה תחתונה. אי אפשר בעיניי לנתק את המעשה של אפרתי דווקא מהרקע הכל כך חיובי ונורמטיבי שלו כאיש צבא מוערך. מעמדה החברתי של מערכת הביטחון ובתוכה הכיבוש בשטחים והשליטה הכוחנית על שלושה מיליון וחצי אזרחים משחיתים אותנו. זה הטיעון הכי שחוק אוור אבל חייבים לחזור עליו: איש צבא שעומד במחסום ובכוחו לקבוע לשבט או לחסד מקבל כזה שכרון אלוהות שביום שישי בערב במועדון הוא לא מבין איך בחורה מעזה להגיד לו לא ואת מה שהיא לא תתן מרצונה הוא ייקח בכוח. זכרו את זה כשאתם שולחים את הילדים שלכם לשם. אז נכון שלא כל צנחן יחזור מפלצת מהשירות הצבאי שלו, אבל את ההשלכות של האלימות המובנית בשליטה צבאית על עם אחר אנחנו מרגישים באזרחות כל הזמן. את זעקתה של הקרבן של ארז אפרתי אפשר להפנות לאילנה דיין, אבל אפשר גם (אם היא תרצה ולאף אחד אין זכות לעשות זאת בשמה) להפנות לחברי הכנסת, לאו"ם, לבית הדין הבינלאומי בהאג, לכל מי שיהיה מוכן להקשיב: תראו למה המדיניות הזאת הפכה את הילדים שלנו, כולל ובעיקר טובי בנינו.
ענת
anatkamm 