על קיצורי דרך

בכתבה שפרסם דה מארקר (כן, נכנסת לפעמים לדה מארקר. כניסות לאתר=הכנסות מפרסום=כסף למפעלי שוקן עבור פיצויים בשבילי) במסגרת סדרה על אודות אסירים בישראל נטען, בתמצית, שהפרעות קשב וריכוז הן "המסלול המהיר לבית הכלא" וזאת על סמך נתונים שמראים ששיעור הפרעות הקשב וליקויי למידה בקרב אסירים גבוה משמעותית מבשאר האוכלוסיה. בכתבה נטען על בסיס ניסוי ומחקר שנערכו במעשיהו ובחרמון כי זיהוי וטיפול מוקדמים בהפרעות קשב שגורמות לנשירה מוקדמת ממערכת החינוך ומשם להתדרדרות לפשע יכולים למנוע את אותה נשירה ואת השלכותיה.

בכתבה מרואיין ד"ר תומר עינת שהוא קרימינולוג שבאמת חרש את בתי הסוהר בארץ ואני מעריכה מאוד את עבודתו, כך שזה לא לגמרי בבל"ת. אבל יש כמה חורים משמעותיים בטיעון, לפחות כפי שהוצג בכתבה:

  • לא צוין מה סוג האסירים שהשתתפו בקבוצות הייעודיות לטיפול בבעלי הפרעות קשב המכונה בחרמון תכנית "חממה". האוכלוסיה של חרמון אינה מדגם מייצג של האסירים בישראל, לא מבחינת המאפיינים האישיים והסוציואקונומיים שלהם ולא מבחינת סוגי העבירות בהן הורשעו (כשמראש, ככלל, יש מתאם לא מבוטל בין הדברים). אין דין סוחר סמים מחמולת ג'ואריש כדין מנהל חשבונות שעקץ את המעסיק שלו, גם אם שניהם מאובחנים של ADD. כל קבוצה טיפולית תצליח יותר עם אסירים מהסוג השני. במעשיהו יש אסירים מכל הסוגים ולכן על אחת כמה וכמה חשובה ההסתכלות על סוג האסירים שמשתתפים בקבוצה. צריך גם לזכור שאנשים שמגיעים לקבוצות טיפוליים ומביעים נכונות לעמוד בדרישותיהן הם אפריורית יותר מועדים להצלחה בשיקום.
  • ההסתכלות על הפרעות קשב וריכוז כקיצור דרך לכלא היא קיצור דרך בפני עצמה. אפשר למשל לטעון כי הפרעות פסיכיאטריות הן המסלול המהיר לבתי הכלא, וזאת בהתבסס על כך שכ-60-70% מאסירים בארץ מטופלים בתרופות פסיכיאטריות מכל מיני סוגים (וזאת אף שריטלין הס מלהזכיר, על פי הכתבה). גם אם נשים בצד את האפשרות הממשית שלא כל המטופלים בתרופות פסיכיאטריות הם באמת חולי נפש, ביצירת קישור סיבתי בין מחלות נפש ופשע מוחקים בהנף סטיגמה שנים של מאבק של מתמודדים עם הפרעות נפשיות עם התדמית האלימה שמיוחסת להם, בדרך כלל שלא בצדק. באותה מידה, יצירת קישור סיבתי בין הפרעות קשב וריכוז ובין פשע היא גם עוול לכל מי שמתקשה בריכוז וגם מאפשרת להתעלם בקלות מסיבות אחרות (ומשמעותיות יותר, בעיניי) שמביאות אנשים לכלא. וזה עוד לפני שדיברנו על אבחון היתר של הפרעות הקשב והריכוז שהפכו למשהו נפוץ בקרב ילדי בית ספר כמעט כמו כינים.
  • אפשר גם לטעון שהמסלול המהיר לכלא הוא להיות ילד מחונן. גם ילדים מחוננים משתעממים בשיעורים ולכן מפריעים ומבריזים ומסתכסכים עם המערכת (האמינו לי, אני מכירה כמה כאלה מאוד מקרוב). גם ילדים מחוננים לא תמיד רוכשים הרגלי למידה נכונים בזמן ועוברים את שנותיהם במערכת כשהם "שורדים בעזרת פיצויים כמו הפעלת הזיכרון או מערכת שלא ממש עוקבת אחריהם" (כמו שהכתבה מייחסת לאותם בעלי הפרעות קשב שמגיעים לכלא). וגם מבוגרים שהיו ילדים מחוננים מגיעים לכלא. ברור שאף אחד לא יראה עכשיו בשלוחה של מנזה תחנת מעבר של עבריינים צעירים. למה לראות את זה בהפרעות קשב וריכוז?

מה שמביא אנשים לכלא הוא בעיקר שיפוט לקוי בהבחנה בין טוב ורע ונסיבות חיים קשות. אני לא כוללת שעמום בשיעורים כנסיבות חיים קשות, מצטערת. להתמקד בפקטור הזה כדרך למניעה עתידית של פשע זה קיצור דרך והקטנת ראש, שפונים למאפיינים האישיים של העבריין הפוטנציאלי ולא לנסיבות החברתיות שעלולות לגרום לו לפשוע. וכמובן, ברור למה: ההתגייסות המערכתית שנדרשת לתיקון חברתי שורשי ועמוק של עוולות מתמשכות שיוצרות תנאים לפשיעה, כמו גם חינוך להתנהגות  טובה ולמוסר בסיסי, הרבה יותר מורכבת (ויקרה) מאשר ההתגייסות שנדרשת כדי לתת לכל ילד משועמם עוד קצת צומי בבית ספר כדי שלא ינשור. אבל זה לא אומר שזה הפתרון הנכון.

עוד כתבה שפורסמה באותו דה מארקר מתייחסת לחוויות של נערים בתיכון שאינן החוויות הלימודיות. תסתכלו על הנתונים העגומים בדבר מספר התלמידים שהיו מעורבים באירועי אלימות; חוו חרם, איומים או השפלה; וכמה התלמידים מרגישים שלמורים שלהם – שרואים אותם לפעמים יותר שעות משההורים שלהם רואים אותם – אכפת מהם. הנה רעיון למחקר: כמה מהאסירים בישראל היו בילדותם קרבן לבריונות בבית הספר או בשכונת מגוריהם? בטוחתני שרבים. בזה הרבה יותר קשה לטפל, אבל אם אפשר ללטף על הראש כל ילד שיש לו קצת קוצים בתחת בטח נציל את החברה הישראלית.

מודעות פרסומת