כשהאקטואליה והאקדמיה נפגשות

לפני כמעט שלוש שנים כתבתי כאן על רפראט שכתבתי באת"א שעסק, בין היתר, בנשים שעסקו בזנות בפירנצה הרנסנסית וזאת על רקע התאבדותה של עובדת בית הבושת בירקון 98. אייטם קטן בווינט שמשך היום את עיניי הזמין פוסט על עוד סמינר, גם הוא מהחוג להיסטוריה באת"א, הפעם על מזרח גרמניה.

בידיעה הזאת הוצגו שיעורי הבלט בלבנון כביטוי להרחבת ההשפעה הרוסית במדינה. אני מניחה שגם בשנים בהן צרפת שלטה במדינה – וגם אחרי כן, כשרוחה ומורשתו עוד הורגשו – שיעורי בלט היו פופולריים (שפת הבלט, כידוע, היא צרפתית) וזו לא המצאה של הכובש הרוסי, אבל זו גם לא הפעם הראשונה בה אותו כובש רוסי מזהה את הבלט כנישה להיאחזות תרבותית.

את עבודת הגמר בסמינר הנהדר שלמדתי על מזרח גרמניה כתבתי על הבלט בה ובדקתי אותו כמקרה בוחן להצלחת או כשלון לכיבוש התרבותי הסובייטי. תקציר המאורעות הקודמים: ב-1945 בעלות הברית וברית המועצות התחלקו במה שהיה פעם גרמניה. השנים הראשונות אחרי המלחמה הוקדשו לשיקום – החל מ-1947 בחסות תכנית מרשל – וב-1949 הוקמו פורמלית הרפובליקה הפדרלית הגרמנית במערב והרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית במזרח, תחת שלטון בובות שחוטיו נמשכים במוסקבה. עוד לפני הקמת המדינה הרשמית הסובייטים כבר ביססו את אחיזתם במוקדי כוח בכלל וכאלה בעלי חשיבות בעיניהם בפרט – האוניברסיטאות – ובמקביל בחנו מקומות אחרים שאותם יכלו לסבייט.

בסוגריים: דרזדן, אחת הערים הגדולות בשטח מזרח גרמניה, הייתה בתחילת המאה העשרים למכה של המחול המודרני. כל ההוז אנד שמוז של התחום, מאיזידורה דאנקן ועד מרי וויגמן, עברו שם. וויגמן הייתה השם המרכזי של המחול הגרמני בימי רפובליקת ויימאר ורק ב-1941 נס ליחה בעיני הנאצים שהחמירו את הצנזורה התרבותית.

במסגרת הכיבוש של מז"ג ודרזדן שבשטחה, חלו ניסיונות לסבייט את המחול הגרמני. במרץ 1953, דקה וחצי בערך אחרי שסטאלין שחרר את העולם מנוכחותו, כונסה בברלין "הועדה הציבורית לענייני תרבות" לשלושה ימי דיונים על עתיד המחול במזרח גרמניה. הוצגו מספר בעיות, הוצעו מספר פתרונות, הוצהרו מספר הצהרות וכמה רקדנים וכוריאוגרפים נשלחו להשתלמויות בבתי הספר הגדולים לבלט בלנינגרד.

במפתיע, זה לא ממש עבד. הבלט של דרזדן, תחת הנהגתם של דמויות מרכזיות כארווין האנסן וטום שילינג, המשיך לעשות פחות או יותר מה שהוא רצה מבחינה אמנותית. מגבלות אמנם היו: הלהקה לא יכלה להופיע בכל מקום שרצתה, וכאשר כבר הופיעה – בוודאי בחו"ל – הרפרטואר שלה דרש את אישור הפקידים. אבל רוב הזמן, כאמור, הם המשיכו בחזונם המודרני בואכה אוונגרדי ולא הפכו לעוד להקה סובייטית שעושה "אגם הברבורים".

אפשר לחשוב על כל מיני הסברים לתופעה הזאת, שהיא בעיניי יותר ביטוי של איתנות התרבות הגרמנית ופחות של חולשת התרבות הרוסית. כי הרוסים כן ניסו; אבל תודעת המורשת הגרמנית הייתה חזקה יותר מאתוס המדינה הקומוניסטית שהתיימרה – ללא שום הצלחה – להתעלות מעל כל מה שמריח "לאומי" או "מסורתי".

לבנון של 2018 אינה מזרח גרמניה של 1953 (רוסיה של פוטין, בתורה, לא מאוד רחוקה מרוסיה של סטאלין) ולא בהכרח לטובה. מלחמות אזרחים, מלחמות עם ישראל, פליטים וטרור מנעו ממנה לעצב מורשת מקומות איתנה ויציבה שתוכל להתייצב מול ניסיונות השתלטות תרבותיים. שיעורי בלט זה אמנם לא הדבר הכי גרוע שהרוסים יכולים להביא איתם, אבל יש לקוות שזה יגמר בהם.