פולמוס ציבורי (תגובה ליובל בן עמי)

הצהרה חשובה: יובל הוא חבר קרוב ואהוב ואני מעריכה את עקביותו בדעותיו, גם כשהרבה פעמים אני חולקת עליהן.

אי אפשר שלא לומר שהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים היא מעשה מתועב של פחדנים שחכמים על ילדים ואינה שונה במאום מהתכניות להציב עגלת נפץ ליד בית הספר בא-טור שבגינן הוטלו על חברי מחתרת בת עין עונשי מאסר כבדים. ואחרי שאמרתי את זה, ומבלי להפחית מחומרת המעשה, צרמו לי דבריו של יובל היום בפייסבוק, שבטיולים שהוא מלווה הוא מספר למטיילים ש-Our schools are segregated. בצדק רב טען שמדובר במונח צורם ביותר, שלא כל כך בצדק טען שהוא מדוייק.

נתחיל בזה שסגרגציה היא מונח טעון, שממנו משתמע שההפרדה היא מכוונת מטעם שלטון גזעני או שוביניסטי או סתם אלים. כזה שאוסר על ילדים שחורים ללמוד בצוותא עם ילדים לבנים, או על ילדים דתיים ללמוד עם חילוניים. מיותר לציין שזה לא המצב בישראל: ההפרדה כאן נוצרת בשל רצון ההורים להעניק לילדיהם חינוך – ממלכתי, ציבורי, מסובסד – שהוא למרות זאת על פי ראות עיניהם. רוב מוחלט של ילדי ישראל לומדים במערכת החינוך הממלכתית, במסגרתה הם הולכים ביסודי לבית הספר הקרוב למקום מגוריהם (ושם, באופן טבעי, הם מוקפים בעיקר בכמוהם, כי רוב השכונות הן הומוגניות) ובתיכון חופשיים יותר לבחור את מוסד הלימודים לפי תכניות הבגרות שהוא מציע. שוק חופשי? מרכנתיליזציה של ההשכלה שאמורה להיות בסיסית? אולי, אבל זה ההפך מסגרגציה.

ההפרדה אינה מתבצעת מטעם השלטון ובאמצעות חקיקה מפלה. אדרבא, השלטון נותן להורים יד חופשית להחליט. ירצו חינוך ממלכתי דתי? יקבלו. ירצו חינוך חילוני? יקבלו. ירצו תגבור לימודי יהדות? יקבלו. הפערים ההולכים וגדלים (וזה נושא לדיון בפני עצמו) בין אורחות החיים הדתי והחילוני לא באמת מאפשר לימודים בכפיפה אחת, והיעדרן של ערים ושכונות יהודיות-ערביות מעורבות באמת (שגם הוא ראוי לדיון בפני עצמו) גם כן מונע התפתחות של מערכת חינוך לא מופרדת. אבל לא הגון לטעון שמישהו מונע – בחקיקה, בתקנה, בצו מנהלי – מילד ערבי ללמוד בבית ספר יהודי או להפך אם הוריהם מעוניינים בכך. ואם וכאשר תצאנה הנחיות מסוג זה, בג"צ עדיין לרשותנו.

וכמה מילים מתנשאות (בכל זאת, חייבת) על למה הפרדה במערכת החינוך לא גרועה כמו שהיא נשמעת. גדולים וחכמים ממני דיברו על הנזקים של האינטגרציה במערכת החינוך, הן להישגים האקדמיים של בוגריה, הן למשק שחסר פתאום ידיים עובדות בגלל היעלמות התיכונים המקצועיים והן לדימוי העצמי של תלמידים שבשם ערכים כאילו נעלים נכפה עליהם ללמוד תכנים שמעבר ליכולותיהם. אז אני אציג רק את הזווית האישית שלי. הייתה לי הזכות ללמוד בתיכון היחיד בישראל שהצמיח שלושה פרסי נובל; תיכון בו לימדו ענקי רוח, לא פחות, כפרופ' ישעיהו ליבוביץ', מרדכי ארדון, יצחק נבון, בתיה גור ועוד רבים ומוצלחים.

גדולתו של בית הספר נמדדה, בעיניי, בחוסר הפשרות שלו בתנאי הקבלה (לא, מבחני מיון הם לא מילה גסה), מה שיצר שכבות די הומוגניות מבחינת הרכב האוכלוסיה שלהן: בנים למשפחות אמידות ומשכילות (וכן, בעיקר אשכנזיות, זה בלתי נמנע) שהסכימו השקיע בחינוך ילדיהן הרבה יותר כסף ממה שנהוג בבתי ספר אחרים, אך גם לקבל על כך תמורה מלאה. ההומוגניות של השכבה איפשרה לנו להתעמק במה שחשוב באמת – לימודים, עיצוב אישיות ופיתוח תודעה פוליטית – ולא במאבקי קאסטות ממשפחת "חנונים", "צופיפניקים", "ערסים ופרחות", "פריקים" ושאר מרעין בישין הנהוגים בתיכונים רגילים. הקריטריון היחיד להערכה היה מי שאתה ולא מה שאתה; וקריטריון כזה יכול להתקיים, לדעתי, רק במקום שבו כולם פחות או יותר אותו דבר.

חוץ מליד"ה, שניים מבתי הספר הבולטים בירושלים מבחינת המצויינות הלימודית שלהם והחינוך לערכים שהם מספקים הם התיכונים הדתיים הימלפרב (בנים) ופלך (בנות). על פניו, הסגרגרציה בשיאה: גם הפרדה מגדרית וגם על רקע דת ואורח חיים, אבל, אני מזכירה, מדובר בשניים מבתי הספר הטובים בארץ. אז תראו לי הורה שיקריב את חינוך ילדיו על מזבח האחדות הצדקנית והמאולצת.

מודעות פרסומת