פרידה מהחתולה הכי יפה בעולם

פלאף, 2004-2018

אני כותבת את הטקסט הזה בראש כבר כמה חודשים. היה די ברור עוד לפני שנסעתי שרוב הסיכויים שהיא לא תחיה עד שאחזור כי כבר אז היא הייתה כלייתית ולא צעירה, אבל עם טיפול מסור והרבה אהבה היא החזיקה יפה את השנה הזאת וחיכתה עד שאסיים את הלימודים כדי לשחרר.

פלאף הגיעה לבלוק אחרי ששוחררה מתעלת אוורור במשרד של אחת השכנות, שם כנראה הומלטה אבל נשארה מאחור כשאמה ושאר השגר חולצו. התאוריה שלנו הייתה שהיא פיתחה חרדת נטישה מאז ובגלל זה גילתה צורך כפייתי בחום ומגע, אבל אולי היא פשוט הייתה, ובכן, חתול. הם אוהבים חום ומגע.

אנחנו גידלנו אז את ננוש, חתול שאומץ ב-1996 עם אחיו צוציק שנפטר שנתיים קודם. ננוש היה טיפש בצורה פתולוגית, באמת. היה לו מספיק שכל כדי לנשום ולהיות חמוד בעת ובעונה אחת אבל זה היה המקסימום שהוא היה מסוגל לו. פלאף, מאידך, הייתה ממזרה אמיתית, סקרנית והרפתקנית. בשבועות הראשונים שהיא הסתובבה ליד הבית כל הילדים באזור חנקו אותה בפינוקים כי היא הייתה מהממת ולא נרתעה מהם, אבל היא ידעה מהרגע הראשון שהיא לא נועדה לחיי פחתול וחיפשה את המקום בו תוכל לגדול להיות המלכה שהיא. פעם טענתי שרוחה של אנסטסיה רומנובה התגלגלה בה כי היא הייתה פרחחית כמוה וגם היא הייתה בת אצולה שהתגלגלה בטעות לאשפתות.

בחושיה החדים, פלאף – שכונתה אז הסנאי הגדנ"עי על שום זנבה המפואר ואופיה השובב – זיהתה שאנחנו בית חתולי ובחרה בנו להיות משרתיה. ננוש האומלל לא כל כך ידע מה לעשות איתה ובמשך השנה וחצי שהם חיו אצלנו יחד עד מותו בטרם עת הם לא ממש הסתדרו, אבל לה לא היה אכפת. זו הייתה הממלכה שלה ואנחנו היינו רק ניצבים שתפקידם לעשות אותה מאושרת.

אני מקווה שהצלחנו.

עם השנים היא התבגרה ואופיה התמתן. בהתחלה היא הייתה מביאה מתנות – הייתה לה חיבה מיוחדת לשממיות אבל נדמה לי שהייתה גם ציפור – למגינת לבה של אמא שלי, אבל עם התבגרותה זה פסק. היא אהבה לרבוץ על הממיר של הכבלים וכשהיא גדלה והתפרוושה הוא נהיה קטן עליה אבל היא המשיכה לישון עליו גם בימים לא קרים, נשפכת מכל צד שלו. בימים חמים במיוחד היא הייתה משתרעת על הרצפה בפוזיציות שאתגרו את האנטומיה הפלינית רק כדי למקסם את המגע עם האבן הקרירה. כשגרתי אצל ההורים היא ישנה איתי כמעט כל לילה.

פלאף הייתה החתולה הכי יפה בעולם, והיא ידעה את זה. היא ידעה שאי אפשר לכעוס עליה באמת אבל היא הייתה טובה מספיק כדי לא להעמיד את זה במבחנים קיצוניים. ולמרות חוסר שביעות הרצון המופגן שלה מזה שהיא חולשת על דירה בירושלים ולא על טירה בסקוטלנד כפי שהיא ראויה, היא גרמה לנו הרבה רגעים של צחוק ואושר ואנחנו נתגעגע אליה.

ע.