אופטימיות זהירה

אתר ערוץ 7 דיווח היום בתדהמה וזעזוע כי בתיכון ליד"ה היוקרתי שבירושלים זוכרים "שכול" פלסטיני (המרכאות במקור) וביום הזכרון ערך טקס משותף עם משפחה פלסטינית שבתה חוסלה בכפר ענתא, ביוזמת פורום המשפחות השכולות. על פי הדיווח, לתלמידים ניתנה אופציה לא להשתתף בטקס (ראוי ומכובד) ולהשתתף בדיון עם המורה לאזרחות במקום. הם לא הסתפקו בכך ודרשו לבטל את האירוע אך ללא הועיל, כך לפי עדויות תלמידים שסירבו להזדהות בשמם (פחדנים).

ולמה אופטימיות?

לפני הרבה שנים, בחורף 2003, הייתי שותפה לארגון מסיבת כריסמוכה באותו תיכון מושמץ. המסורת באותן שנים הייתה שאת מסיבת החנוכה השנתית מארגנים תלמידי י"ב על פי נושא מסוים ואנחנו בחרנו לערוך מסיבת חג מולד. גם כי היו לנו תלמידים נוצרים בשכבה, וגם כי חג המולד הוא מזמן לא חג דתי אלא חג צבעוני ונחמד של תרבות המערב כולה שאנחנו שואפים להשתייך אליה. ארגנו עץ אשוח (מפלסטיק, אבל הוא היה מהמם) וקישטנו את רחבת חדר המורים שבה חגגנו בהתאם לנהוג, כפי שראינו כולנו (בקנאה) בכל הסרטים והסדרות האמריקאיות שצפינו בהם.

בסוף השבוע שלאחר מכן דיווח כתב "כל הזמן" דאז אילן ליאור כי "התלמידים הירושלמים בחרו לחגוג עם עץ אשוח" (לא מצאתי את הדיווח המקורי, כאן יש העתקה ופולואפ של "בחדרי חרדים"). ביום ראשון מיד אחר כך פורסם דיווח גם במעריב הארצי בנושא, ובמהלך אותו שבוע גם רזי ברקאי בגל"צ התייחס לנושא ואף העלה לשידור את שפחתכם הנאמנה להגן על ההחלטה לערוך את המסיבה. מערכת החינוך נכנסה לכוננות; היעלה על הדעת שתיכון ישראלי יחגוג את יום הולדתו של יש"ו שר"י?!

ועדת החינוך של הכנסת מיהרה להתכנס בעקבות פנייתה של חברת הכנסת גילה פינקלשטיין מהמפד"ל (זוכרים?) שהביעה את זעזועה מהאירוע חזור והבע. מנהל בית הספר ד"ר גלעד אמיר התייצב לדיון בועדה לומר דברי סנגוריה על תלמידיו הסוררים (שבימים כתיקונם ניסה לאלפם ללא הרבה הצלחה) אבל לא הרבה קרה מאז. זכינו לחומר להצגת הסיום ולסיפור נחמד לנכדים.

מה שכן קרה מאז הוא שמסיבות חג מולד (כריסמס, בלע"ז) הפכו לדבר שבשגרה במדינת היהודים. בכל דצמבר, ליד נרות חנוכה, כל מקום מקושט באיילים ואשוחים וחליפות סנטה קלאוס אינן מחזה נדיר. מה הלקח מזה? שאולי, שוב, התיכון שליד האוניברסיטה היה חלוץ במעשיו והיה לראשון שציין באומץ משהו שיהפוך מעתה להרגל בכל מקום ציבורי – טקסי זכרון משותפים לנו לשכנינו על האובדן שחוו שני הצדדים בסכסוך מיותר ששניהם שותפים לו וקרבנות שלו. מי ייתן וכך יהיה.

ע.

נ.ב. מזכירה לכם שליד"ה גם תלה בגאווה את דגל הגאווה על התרנים שלו לאחר רצח שירה בנקי ז"ל. בפעם הבאה שאתם מזדעזעים ממעשיו של תיכון ישראלי בעיר הקודש ובירתנו הנצחית, זכרו איזה מקום מגלה סולידריות אמיתית עם המיעוטים שסביבו ובקרבו.

מודעות פרסומת