השנקל שלי על מירי רגב וענייני תרבות

הכרתי את מירי רגב בצבא, כשהייתה דוברת צה"ל. לומר "הכרתי" יהיה קצת מופרז, יותר התוודעתי. היא הייתה מגיעה לפעמים לבקר בלשכה בימים שנווה היה בקריה והייתה בה איזו שמחת חיים של פרחולות, משהו חמוד ובלתי מזיק. או משהו כזה. נווה לא סבל אותה והרבה לבוז לה מאחורי הגב, אבל זה כנראה לא קידם אותו הרבה בחיים כי היא שרת התרבות והוא, אממ, לא. כשהיא מונתה לשרת התרבות אני מודה שקצת דפקתי את הראש בקיר (מטאפורית, מירי רגב לא שווה מיגרנה) אבל זמן קצר מאוד. אין לי כוח לזה יותר. נשבר לי להיות מיואשת. תנו לי אסקפיזם בכוס גדולה עם חלב חם בצד ותעירו אותי כשבאמת יגיע הזמן לקום וללכת. עד אז, מירי רגב היא חומר מצוין לשיחות סלון ובדיחות מתנשאות ושתעשה כרצונה בתפקידה.

היום פרצה סערה גדולה כי עודד קוטלר עשה ענת וקסמן ואמר שמצביעי הליכוד הם עדר מלחכי קש וגבבה, או משהו בסגנון. הייתי באירוע בו נאמרו הדברים (תוכלו לקרוא על כך כאן) ודווקא הדברים של קוטלר, או למען הדיוק, הפאתוס המופרז בו שוחקו על הבמה, פחות הזיזו לי. מי שבעיניי עשתה טעות הייתה דווקא אופירה הניג, שלא ניסתה לייפות את הדברים ולא קראה לשום דיאלוג, בשונה מחלק מקודמיה. היא הכריזה מלחמה: קראה להחרים את טקס פרסי התיאטרון המתקרב, "ואם אתם כבר באים, אז קומו וצאו מהאולם כשמירי רגב עולה לנאום" (ציטוט חופשי מהזכרון, אל תתפסו אותי במילה). הדברים נאמרו על רקע מחיאות כפיים סוערות ובסופו של נאום שהתחיל בשטחים הכבושים ופשעי מלחמה מעבר לקו הירוק.

עכשיו תשאלו, למה טעות? כי אין טעות יותר גדולה שהסמול (כן, זו התנהגות סמולנית, צר לי) יכול לעשות יותר מלהשתלט על מאבק שהוא חשוב לכו-לם. הדיון על התרבות בישראל, תקציבה הנמוך מים המלח (זה לימור לבנת אמרה, לא אני), מעמד היוצרים וזכויותיהם וכל מה שמסביב – הוא דיון שאסור שיתקיים במשולש התל אביבי שבין הקאמרי-הבימה-בית ליסין. כי הוא מעגן את הניתוק של אנשי הרוח (ואנשי הרוח בעיני עצמם) מהעולם שסביבם. לא צריך ללכת רחוק, אפילו אם נשאיר את ירוחם, אום אל פחם או שלומי מחוץ לתמונה (ואסור, אבל לצורך העניין). תל אביב היא גם שכונת התקווה, נווה שלם וגבעת עמל, והאנשים שם כנראה לא הצביעו מרצ. ומגיעים להם תיאטרון וקולנוע ואמנות פלסטית שידברו אליהם ויתייחסו אליהם בלי לחשוב 24/7 על הטבח בעזה או על השפלות במחסומים. ומגיע להם שיזכרו אותם לא רק כשיש מאבק חברתי על פינויים שמצטלם טוב בטלוויזיה. פרדון מיי פרנצ', אבל אלה החיים עצמם. זו לא הצדקה לצנזורה או לתיעדוף תקציבים ליצירות על פי מידת הציונות שבהן. זו רק בקשה מאחיי השמאלנים לצאת קצת מהבעלבתיות שהם תפסו על התרבות.

ומילה גם על הסרט על יגאל עמיר. זה סרט חשוב ואסור שהוא יסכן את תקציב או הלגיטימיות של כל פסטיבל שהוא יופיע בו. דווקא בגלל שהוא מראה את הרוצח הכי מושמץ של עשרים השנים האחרונות (אני יכולה לחשוב בשליפה על כמה מזעזעים ממנו, אבל נורא נוח להשליך את כל הרעות החולות של החברה על תימני עם כיפה) בתור בן אדם. בתור אב שמקריא לבן שלו סיפור לפני השינה. כי אחרת אנחנו חוטאים לעצמנו, לאותה הומניות אוניברסלית שבשמה כל אנשי הרוח מתיימרים לדבר. ראשית, כי לצנזר אותו זו צנזורה גרועה כמו כל אחת אחרת, ושנית, כי בעיניי זה דבר חשוב מאין כמותו להאניש את הפושעים שבקרבנו. כתבתי על זה כבר בהקשר של מארי פיזם, אבל זה דבר שחשוב לחזור ולומר: יגאל עמיר הוא בן אדם. הוא לא מפלצת. כל השתקה שלו והרחקה נוספת שלו מעיני הציבור היא טעות מעדות הפלנטה האחרת ואסור לעשות את זה. גם כי ככה קל (ומסוכן) לשכוח את הרקע שהוא צמח בו, וגם כי כל דחיקה של רוצחים לפינה אפלה ומושתקת מונעת מאיתנו את ההתמודדות איתם כשהם יחזרו לחברה. אמר את זה כבר רמי הויברגר – הוא ישתחרר יום אחד. אתם יודעים את זה. אבל אנחנו כבר כל כך נטבע בדמוניזציה שלו שלא יהיה לו שום סיכוי. תגידו שיגאל עמיר הוא מקרה קיצון? אולי. אבל צנזורה שמתחילה במקרי קיצון תגיע גם למקרים השכיחים. דמוניזציה מופרזת של פושעים היא דבר הרסני לשיקומם ומשם לחברה כולה. דווקא השמאל הנאור חייב להלחם נגד זה ולא לסתום פיות.

מודעות פרסומת