בהחלטה דרמטית (בתזמון, מבחינה משפטית היא הייתה סופר צפויה בעיניי) קבע היום בית המשפט המחוזי בלוד, אליו מופנות אוטומטית עתירות אסירים ממתחם איילון, כי תכנית התעודה "רוז" של ערוץ 1 לא תשודר לאחר שמארי פיזם עתרה נגד שידורה בטענה לפגיעה בפרטיותה. רשות השידור דבקה בעמדתה שלחשיפת קלטות החקירה יש ערך ציבורי כלשהו ואין לי אלא לתמוה על כך.
הכרתי את מארי במהלך המאסר. חיינו יחד שנתיים באותו אגף ומדי פעם, כשהתאפשר, גם חלקנו חדר. אני לא יכולה לומר שהכרתי אותה טוב ובכל מקרה, גם אם כן, לא הייתי מספרת עליה דבר בדיוק כפי שאיני רוצה שאסירות שהכירו אותי יספרו עליי. אבל אני מאוד מאוד מבינה את העתירה שלה.
צריך להבין: להיות אסיר אומר להיות כל יום תחת עין פקוחה של עשרות אנשי סגל מגובים במצלמות. אחת לזמן מה נעשים חיפושים רנדומליים בחדרים, לפעמים בלילה כשאת הלומת שינה כדי שלא תצליחי להחביא דברים אסורים (אלה חיפושים שנעשים גם לאסירות חיוביות, כולל כאלה בסבב חופשות, וגם בהיעדר מידע מודיעיני). לא זו בלבד, אלא שאין לך, חוץ מבמקלחת או אם יש לך מזל ואת בחדר קטן ושותפתך בדיוק בחופשה או בהתייחדות, שום רגע לבד ביחס לאסירות האחרות. זה אומר היעדר מוחלט של פרטיות. זה אומר שאת לא יכולה לכתוב יומן מבלי לחשוש שיקראו אותו, גם אם את כותבת בשפה אקזוטית. זה אומר שאת המכתבים הנכנסים והיוצאים שלך קורא לפחות בן אדם אחד שהוא לא את, ואם הם הגיעו בשפה זרה יימצא איש הסגל שיכול לתרגם את תוכנם. זה אומר שהסגל יודע כמה חולצות ומכנסיים יש לך בכל רגע נתון בארון (על לבנים, תודה לאל, אין הגבלה), איזה ספרים את קוראת, מה וכמה את אוכלת ומתי את הולכת לישון. ואם את אסירה מתוקשרת, כפי שהייתי וכפי שמארי עודנה, את צריכה להניח שאת כל האנשים סביבך שואלים עלייך. המשפחות והחברים של הבנות שיושבות איתך כמו גם המשפחות והחברים של אנשי הסגל שהכירו אותך קודם רק מהתקשורת.
אני לא חושבת שלאנשי הסגל בנווה תרצה יש עצבים לדבר על העבודה שלהם בסוף היום יותר ממה שלכל עובד מדינה אחר או לובש מדים או שניהם יש עצבים. וזה גם קצת אגומניאקי להניח שאת כל כך מעניינת. אבל זה כל הזמן אין דה בק אוף יור הד, וזה מעיק. כי הכלא הוא הבית שלך. הוא מקום שבמוקדם או במאוחר תתחילי להתנהג בו טבעי ולהרגיש בו נוח, אפילו קצת. וזה לא נעים להיות תחת עין פקוחה בביתך שלך, לא כל שכן לדעת בוודאות שמה שרואים יוצא לציבור הרחב.
אז נכון שהחומר שעתיד היה להיחשף בסדרה לא כולל את מארי מאחורי הסורגים, לפחות לפי הפרומואים, אבל הוא כן כולל חומר שהיא לא העלתה על דעתה שייצא החוצה. מארי לא צריכה עוד דמוניזציה מעבר למה שכבר נעשה לה. היא שפוטה למאסר עולם ועדיין לא קצובה, מה שאומר שהכלא הוא ביתה לעוד הרבה מאוד זמן. זה פשוט לא אנושי לגרום לה להרגיש עוד יותר רע במקום הזה. לגרום לאנשים שם להסתכל עליה בעין עוד יותר עקומה, אם בכלל אפשר. הכלא מלא אמהות, חלק לא קטן מהן לא מגדלות את ילדיהן שנלקחו לאומנה ופנימיות והלב נקרע לשמוע על הגעגועים שלהן לילדים (כן, גם אם לא מתפקדת יכולה להתגעגע לילדים שלה). אתם יכולים רק לדמיין מה זה לאישה שהורשעה ברצח בתה להסתובב בקרב אמהות שהיו נותנות עולם ומלואו כדי להיות עם הילדים שלהן. למה צריך להזכיר, בצורה כל כך גרפית, מי היא ומה היא עשתה? למי זה מועיל?
על כן אני מברכת על החלטת בית המשפט מהיום, שמזכירה שיש במערכת עוד קמצוץ של הומניות. מארי פיזם היא אולי השטן בהתגלמותו, לא ממקומי לקבוע, אבל גם לה מגיע שמשהו מחייה, ולו הכי קטן, לא יהפוך לנכס ציבורי.
anatkamm 