שני סיפורי מאסר קטנים

לא שלי, והם לא יזכו בכותרות, אבל הם מעניינים בעיניי.

הראשון הוא סיפורו של ברנרדו (בני) שפיצר, שהורשע בהריגת מתדלק במהלך שוד שביצע עם אביו ב-1998 ונידון ל-25 שנות מאסר. שפיצר סיים לרצות שני שליש מעונשו בשנה שעברה ובניכוי מנהלי (קיצור מאסר נוסף שניתן על פי שיקול דעת נציב שב"ס בזמנים של צפיפות גבוהה בבתי הסוהר ומחושב על פי גזר הדין; לי ירדו בערך חודשיים מהמאסר בזכות זה) יכול היה להשתחרר באפריל 2015.

אין לי כוח להתייחס לכל מה שנדון בעניינו בועדת השחרורים ובערכאות נוספות, תוכלו לקרוא על זה כאן ובטח בעוד מקומות בגיגול שמו. אבל יש דברים שנכתבו בהחלטה בערעור (על ערעור) שהגיש שפיצר נגד ההחלטה לא לאשר לו שחרור מוקדם ששווים התייחסות. בערעור (שנדחה) הכריע שופט העליון מני מזוז והוא נתן את החלטתו ביום חמישי האחרון עם תיקונים קלים בהחלטה שהתפרסמה היום.

דבר בולט 1: תאריך השחרור האפשרי של שפיצר, בניכוי שליש ומנהלי, היה 16 באפריל 2015. הרשות לשיקום האסיר (רש"א) הגישה את תכנית השיקום שנבנתה לו רק ב-14 בדצמבר, כלומר שמונה חודשים אחרי שתיאורטית כבר יכול היה להשתחרר. אתם מבינים את האבסורד? עוד לפני שנכנסים לפרטיה של התכנית, לפרטי העבירה, להתנהגות האסיר, לכל שאר המרכיבים שנכנסים למכלול השיקולים של ועדת השחרורים – אין בכלל תכנית שיקום לדון בה! ואין לכך שום הצדקה. מועד שחרור אפשרי של אסיר הוא לא דבר שמגיע בהפתעה. זה חשבון של כיתה ג' לבדוק מתי מסתיימים שני-שליש ממאסר של 25 שנה. למה אי אפשר היה להכין את תכנית השיקום קודם?

בהקשר זה יש לציין כי גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם בקיץ 2014 התייחס לעיוות הזה. המבקר התייחס לעתירת אסיר מ-2009 ששחרורו (הפוטנציאלי; לא בטוח שהוא היה מקבל בניסיון הראשון שלו בועדה) עוכב בלמעלה משנה עקב השתהות בהכנת תכנית רש"א שלו. בהכרעה בעתירתו נכתב כי "בעתירה זו נחשפה בפנינו תמונה עגומה של הטיפול בעניינם של אסירים הזכאים על פי דין להיות מובאים בפני ועדת שחרורים, אולם זכותם זו נמצאת מקופחת או כמעט מאויינת… מצב אשר בו אסירים אינם מובאים בפני ועדות שחרורים במועד אפקטיבי לדיון כאמור מהווה מצב שאין להשלים עימו". לאחר החלטה זו מינה שר המשפטים דאז ועדת בדיקה לראות איך מייעלים את הנושא, והמבקר מציין: "לפי דוח הבדיקה, כמעט מחצית מכלל הדיונים בבקשות לשחרור על תנאי מסתיימים בהחלטה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, היות והתיקים חסרים את החומר המלא הנדרש כתשתית להחלטת הוועדה. בין החומרים העיקריים החסרים בולטת תכנית השיקום של רש"א". (ההדגשה שלי)

חשוב להבהיר שבלי תכנית רש"א אין דיון בועדה, ואם אין דיון בועדה – אין שחרור. תהיינה שאר חוות הדעת מוצלחות ככל שתהיינה, ולא משנה כמה יפה התנהגת במאסר, ואפילו אם המדינה לא מביעה התנגדות לשחרור המוקדם (מה שאפשר לגלות רק בגישושים של עורכי הדין כי את עמדתה הרשמית מציגה הפרקליטות רק בדיון הועדה), בלי תכנית רש"א אין לך סיכוי. כל עיכוב שחרור שנובע מעיכוב בהגשת תכנית רש"א הוא עוד זמן שנשללת חירותו של אדם, לעתים שלא בצדק כי יתכן שהיה זוכה בשחרור מוקדם לו דיונו היה מתקיים במועד. זה עוד זמן שאסיר חי על חשבונכם במקום להיות גורם יצרני ומועיל בחברה. זה עוד זמן שאנשים רחוקים ממשפחותיהם ושוהים במקום זה בחממת הפשע של בתי הסוהר. ולמה? אלוהים יודע.

דבר בולט 2: התכנית שרש"א בנתה לשפיצר כוללת שנתיים בלבד של שיקום, שנה אינטנסיבית ושנה קלה יותר אם יעמוד בתנאי השחרור שלו. השליש של שפיצר הוא כשמונה שנים וחצי – תקופה שבה הוא אסיר ברישיון עם שלל הגבלות ומחויבויות. חיים של אסיר משוחרר רחוקים מלהיות קלים. סביר להניח שהוא יזדקק לסיוע לאורך כל שנותיו כאסיר ברישיון ואולי גם אחר כך. למה הרשות לשיקום האסיר מוכנה לעזור לו רק לרבע מהתקופה? שוב, כנראה שרק אלוהים יודע. ומה עוד בעייתי? שבהתנגדותה לשחרור התייחסה המדינה גם לחלקיות של תכנית השיקום, שהיא עצמה – בזרועה כרש"א – בנתה לו! מה אשם הבנאדם שרש"א לא מוכנים להקדיש לו יותר זמן? למה הוא צריך לשלם על זה בחירותו?

לפני שנה הגישה ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה וטיפול בעבריינים את מסקנותיה. תוכלו לקרוא אותן ועליהן פה. הערכתי בעבר שההמלצות לא תיושמנה ואני דבקה בהערכה זו; הסחבת שמגלה המדינה עם תכניות רש"א והחלקיות שלהן היא בעיניי האינדיקציה המובהקת ביותר ששיקום אינו באמת בראש מעייניה של המדינה, וחבל.

***

סיפור מאסר שני, כדי לסיים בנימה אופטימית. בשבוע שעבר אישרו שופטי העליון רובינשטיין, מלצר ופוגלמן (שלושה גברים, וזה חשוב לענייננו) עיכוב ביצוע עונש מאסר לאישה שנמצאת בטיפולי פוריות משום שעל פי הפקודה הקיימת אינה יכולה להמשיך אותם במהלך המאסר (לפי איך שהבנתי מהחלטתם הרומזת לפגם בפקודת שב"ס בנושא, זה בגלל שאינה בזוגיות). מאחר שהיא בת 41 ומסמך רפואי קובע שהשנה הקרובה קריטית לסיכויי הצלחת הטיפולים, החליטו השופטים לדחות את מאסרה (28 חודשים בגין עבירות סמים) עד חודש יוני בתקווה שתכנס להריון עד אז, או שלחלופין תתוקן הפקודה והיא תוכל להמשיך בטיפולים במאסר. אפשר לבקר עד מחר (ובצדק, לדעתי) את מדיניות הפרו-ילודה של ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש בה גם ממד אנושי לא מבוטל.

ע.