בין ערוץ 10 להפועל תל אביב (סמולנים, הם בכל מקום)

בהמשך לטור החכם שכתב עודד שלו, שבאופן רשמי לא קראתי כי אני לא קוראת ישראל היום. כמו כן הביאו בחשבון שאני צהובה בת צהובים ולכן לא אובייקטיבית.

בגלגוליי השונים ככתבת מדיה ערוץ 10 כמעט תמיד היה במשבר קיומי. העונה הראשונה של הישרדות הייתה הצלחה מסחררת (ליטרלי; אנשים שם איבדו את הראש) ולצדה היו כמה פיקים רייטינגיים בתקופה שמכבי בחמישי הייתה מוסד מקודש. אפשר נגיד להקביל את זה לעונת הדאבל הארורה ב2010 ולכמה נצחונות בדרבי מאז, אבל בגדול גאוותה של הפועל היא בלוזריות שלה. גם החולשה של ערוץ 10 לאורך השנים הייתה בעיני רבים ליתרון שלו: ערוץ שפועל בתנאי גרילה ומצליח מעמדת נחיתות לעקוץ פעם אחר פעם.

בשני המקרים ברור שהמצב הקשה אליו הגיעו שני הגופים הוא שילוב של ניהול כושל, בעלים מגלומניים שהפסידו הון עתק מכספם הפרטי, חוזים מופרזים – ואזלת יד של הרשות המפקחת. הרשות השניה התנהלה בצורה שערורייתית מול ערוץ 10, בצורה שאפשרה לו להפר את חובות זכיונו שנה אחרי שנה, כי חשבו (בצדק) שאסור לסגור ערוץ טלוויזיה בישראל. אלא שגרירת הרגליים של הרשות שיכולה הייתה להוריד את ערוץ 10 ליגה כבר בפעם הראשונה שלא עמד במחויבויותיו, שזה בערך בשנה השניה לקיומו, הפכה כל צעד רגולטורי נדרש להרבה יותר קשה לביצוע בהמשך; הערוץ קבע עובדות בשטח ונעשה יותר ויותר נחוץ בנוף הציבורי. כבר באוגוסט 2009 כתבתי על עוד הסדר אליו הגיעה הרשות עם הערוץ, הסדר שעשה ממנה צחוק במקום לקבע את מעמדה כמבוגר האחראי בשוק סורר.

כפי ששלו מציג את הדברים וכפי שנחשף בשבועות האחרונים (כבוד לעמית גולדשטיין), האשמה המרכזית בקריסה של הפועל היא הבקרה התקציבית של ההתאחדות שכשלה כשלון חרוץ בביצוע משימתה. אלא שאת הבקרה אי אפשר לסגור, כפי שאי אפשר היה לסגור את הרשות השניה, ואת המחיר על רשלנותם כמעט שילמו ערוץ 10 וצופיו ועלולים לשלם הפועל תל אביב ואוהדיה. לא נעלמה מעיניי החפיפה הגבוהה בין הקהלים האלה וזו אחת הסיבות להקבלה שלי בין הסיטואציות.

רבים נלחמו על זכות קיומו של ערוץ 10 והסכימו לבלוע ים צפרדעים בדרך, בעיקר הפחתה בחובות ההשקעה בתוכן וקיצוצים במשכורות ותקני העובדים. בהתאם, ובמידה רבה אלה אותם אנשים, רבים נלחמים עתה על זכות קיומה של הפועל תל אביב ומוכנים לבלוע הרבה צפרדעים גם כן. אני מודה שאני חצויה בנושא. מצד אחד, ירידה של הפועל לליגה ג' נראית לי כמו דרך הולמת להקהות מעט את טראומת ליל הנכבה ההוא ובנוסף, כידוע, אין שמחה כשמחה לאיד. מצד שני, פירוק באמצע העונה ימחק את החמישיה מהדרבי וימנע עוד חמישיות כאלה בשנים הקרובות (ועוד שמחות לאידם של אוהדי הפועל, שעל חלקם הלא פרופורציונלי בתקשורת כבר נכתב די והותר).

ההערכה שלי היא שכפי שלפני שנתיים ויומיים היועץ המשפטי לממשלה דאז יהודה ויינשטיין עשה דאוס אקס מכינה והציל את ערוץ 10 מסגירה עמוק בזמן הפציעות, גם עתה ימצא פתרון שישאיר את הפועל בליגת העל ולו עד לסיום העונה. בשם הפלורליזם הספורטיבי או שקר כלשהו אחר. אבל את הבעיה המרכזית – התפקוד הלקוי של הבקרה התקציבית – לא יפתור הסדר אד הוק כזה או אחר לטובת קבוצה מסוימת. דרוש שם סדר יסודי.

וגם אם הכל יגמר השבוע, אוהדי הפועל תמיד יוכלו להתנחם באהבתם למי שתהפוך ללידס הישראלית. זה בטח שווה כמה נקודות בכמה פאבים באנגליה.

שני סיפורי מאסר קטנים

לא שלי, והם לא יזכו בכותרות, אבל הם מעניינים בעיניי.

הראשון הוא סיפורו של ברנרדו (בני) שפיצר, שהורשע בהריגת מתדלק במהלך שוד שביצע עם אביו ב-1998 ונידון ל-25 שנות מאסר. שפיצר סיים לרצות שני שליש מעונשו בשנה שעברה ובניכוי מנהלי (קיצור מאסר נוסף שניתן על פי שיקול דעת נציב שב"ס בזמנים של צפיפות גבוהה בבתי הסוהר ומחושב על פי גזר הדין; לי ירדו בערך חודשיים מהמאסר בזכות זה) יכול היה להשתחרר באפריל 2015.

אין לי כוח להתייחס לכל מה שנדון בעניינו בועדת השחרורים ובערכאות נוספות, תוכלו לקרוא על זה כאן ובטח בעוד מקומות בגיגול שמו. אבל יש דברים שנכתבו בהחלטה בערעור (על ערעור) שהגיש שפיצר נגד ההחלטה לא לאשר לו שחרור מוקדם ששווים התייחסות. בערעור (שנדחה) הכריע שופט העליון מני מזוז והוא נתן את החלטתו ביום חמישי האחרון עם תיקונים קלים בהחלטה שהתפרסמה היום.

דבר בולט 1: תאריך השחרור האפשרי של שפיצר, בניכוי שליש ומנהלי, היה 16 באפריל 2015. הרשות לשיקום האסיר (רש"א) הגישה את תכנית השיקום שנבנתה לו רק ב-14 בדצמבר, כלומר שמונה חודשים אחרי שתיאורטית כבר יכול היה להשתחרר. אתם מבינים את האבסורד? עוד לפני שנכנסים לפרטיה של התכנית, לפרטי העבירה, להתנהגות האסיר, לכל שאר המרכיבים שנכנסים למכלול השיקולים של ועדת השחרורים – אין בכלל תכנית שיקום לדון בה! ואין לכך שום הצדקה. מועד שחרור אפשרי של אסיר הוא לא דבר שמגיע בהפתעה. זה חשבון של כיתה ג' לבדוק מתי מסתיימים שני-שליש ממאסר של 25 שנה. למה אי אפשר היה להכין את תכנית השיקום קודם?

בהקשר זה יש לציין כי גם דו"ח מבקר המדינה שפורסם בקיץ 2014 התייחס לעיוות הזה. המבקר התייחס לעתירת אסיר מ-2009 ששחרורו (הפוטנציאלי; לא בטוח שהוא היה מקבל בניסיון הראשון שלו בועדה) עוכב בלמעלה משנה עקב השתהות בהכנת תכנית רש"א שלו. בהכרעה בעתירתו נכתב כי "בעתירה זו נחשפה בפנינו תמונה עגומה של הטיפול בעניינם של אסירים הזכאים על פי דין להיות מובאים בפני ועדת שחרורים, אולם זכותם זו נמצאת מקופחת או כמעט מאויינת… מצב אשר בו אסירים אינם מובאים בפני ועדות שחרורים במועד אפקטיבי לדיון כאמור מהווה מצב שאין להשלים עימו". לאחר החלטה זו מינה שר המשפטים דאז ועדת בדיקה לראות איך מייעלים את הנושא, והמבקר מציין: "לפי דוח הבדיקה, כמעט מחצית מכלל הדיונים בבקשות לשחרור על תנאי מסתיימים בהחלטה לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, היות והתיקים חסרים את החומר המלא הנדרש כתשתית להחלטת הוועדה. בין החומרים העיקריים החסרים בולטת תכנית השיקום של רש"א". (ההדגשה שלי)

חשוב להבהיר שבלי תכנית רש"א אין דיון בועדה, ואם אין דיון בועדה – אין שחרור. תהיינה שאר חוות הדעת מוצלחות ככל שתהיינה, ולא משנה כמה יפה התנהגת במאסר, ואפילו אם המדינה לא מביעה התנגדות לשחרור המוקדם (מה שאפשר לגלות רק בגישושים של עורכי הדין כי את עמדתה הרשמית מציגה הפרקליטות רק בדיון הועדה), בלי תכנית רש"א אין לך סיכוי. כל עיכוב שחרור שנובע מעיכוב בהגשת תכנית רש"א הוא עוד זמן שנשללת חירותו של אדם, לעתים שלא בצדק כי יתכן שהיה זוכה בשחרור מוקדם לו דיונו היה מתקיים במועד. זה עוד זמן שאסיר חי על חשבונכם במקום להיות גורם יצרני ומועיל בחברה. זה עוד זמן שאנשים רחוקים ממשפחותיהם ושוהים במקום זה בחממת הפשע של בתי הסוהר. ולמה? אלוהים יודע.

דבר בולט 2: התכנית שרש"א בנתה לשפיצר כוללת שנתיים בלבד של שיקום, שנה אינטנסיבית ושנה קלה יותר אם יעמוד בתנאי השחרור שלו. השליש של שפיצר הוא כשמונה שנים וחצי – תקופה שבה הוא אסיר ברישיון עם שלל הגבלות ומחויבויות. חיים של אסיר משוחרר רחוקים מלהיות קלים. סביר להניח שהוא יזדקק לסיוע לאורך כל שנותיו כאסיר ברישיון ואולי גם אחר כך. למה הרשות לשיקום האסיר מוכנה לעזור לו רק לרבע מהתקופה? שוב, כנראה שרק אלוהים יודע. ומה עוד בעייתי? שבהתנגדותה לשחרור התייחסה המדינה גם לחלקיות של תכנית השיקום, שהיא עצמה – בזרועה כרש"א – בנתה לו! מה אשם הבנאדם שרש"א לא מוכנים להקדיש לו יותר זמן? למה הוא צריך לשלם על זה בחירותו?

לפני שנה הגישה ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה וטיפול בעבריינים את מסקנותיה. תוכלו לקרוא אותן ועליהן פה. הערכתי בעבר שההמלצות לא תיושמנה ואני דבקה בהערכה זו; הסחבת שמגלה המדינה עם תכניות רש"א והחלקיות שלהן היא בעיניי האינדיקציה המובהקת ביותר ששיקום אינו באמת בראש מעייניה של המדינה, וחבל.

***

סיפור מאסר שני, כדי לסיים בנימה אופטימית. בשבוע שעבר אישרו שופטי העליון רובינשטיין, מלצר ופוגלמן (שלושה גברים, וזה חשוב לענייננו) עיכוב ביצוע עונש מאסר לאישה שנמצאת בטיפולי פוריות משום שעל פי הפקודה הקיימת אינה יכולה להמשיך אותם במהלך המאסר (לפי איך שהבנתי מהחלטתם הרומזת לפגם בפקודת שב"ס בנושא, זה בגלל שאינה בזוגיות). מאחר שהיא בת 41 ומסמך רפואי קובע שהשנה הקרובה קריטית לסיכויי הצלחת הטיפולים, החליטו השופטים לדחות את מאסרה (28 חודשים בגין עבירות סמים) עד חודש יוני בתקווה שתכנס להריון עד אז, או שלחלופין תתוקן הפקודה והיא תוכל להמשיך בטיפולים במאסר. אפשר לבקר עד מחר (ובצדק, לדעתי) את מדיניות הפרו-ילודה של ישראל, אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש בה גם ממד אנושי לא מבוטל.

ע.

הזמנה ללינצ'טרנט

כי כבר מזמן לא רבתי עם הפמיניסטיות. וזה לא שזה כל כך חסר לי, אבל אחרי שבדרך-לא-דרך שורבבתי לפרשת שרון פרי (פרספקטיבה גנטז'ו את גונטז' על שיחת הטלפון שלו עם מנכ"ל המשרד לבטחון פנים וביקשו ממני התייחסות לאייטם הזה) כן מתחשק לי להגיד כמה דברים לא פופולאריים ולגבות את אורלי וילנאי שהטילה אחריות על פרי (ובצדק, בעיניי). אתייחס כאן גם למאמרים של שני שטלריד ועו"ד קרן גרינבלט שתקפו את האשמת הקרבן, מצד וילנאי ובכלל.

פקודת הנזיקין המנדטורית הציגה את מושג ה "אשם התורם", זה שמטיל מידה של אחריות על קרבן העבירה, ובהתאם למידה זו של אחריות משית פיצויים על הפוגע. בתי המשפט וחברות הביטוח אימצו את העקרון הזה וכיום ברור לכל בר דעת שאדם שהשאיר את רכבו פתוח והוא נפרץ, כנראה לא יפוצה על הנזק, וכולם בסדר עם זה. כי זה הגיוני: אסור לפרוץ לרכב אחר, אבל פורצים היו ויהיו, ועל בעל הרכב להיות אחראי ולהגן עליו. נפרץ הרכב למרות שבעליו היה אחראי? אזי אין אשם תורם והוא יפוצה.

למה כל כך קשה לאמץ את גישת האשם התורם בעבירות מין? שטלריד טוענת ובצדק שקשה להגדיר את גבולות הפירצה הקוראת לגנב, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. אני לא אומרת שבחורה שהולכת עם מיני באזור חשוך מזמינה אונס. אף אחת לא מזמינה אונס. אבל יש בהחלט התנהגויות שמשדרות פירצות (לא פריצות, זה משהו אחר). עובדה שיש בנות שמוטרדות ויש בנות שלא מוטרדות (היוש אחת מתוך אחת. הסטטיסטיקה שלכן לא מדויקת). זו לא רק החוויה הסובייקטיבית שגורמת לבחורה אחת להרגיש מוטרדת (או קרבן) מהערה כלשהי שלבחורה אחרת תעבור מעל הראש. זה שיש בחורות שמלכתחילה לא יפנו אליהן הערות מסוימות.

עו"ד גרינבלט מחתה על דבריה של אורלי וילנאי שציפתה משרון פרי לקחת מידה של אחריות על מה שקרה לה וטענה שוילנאי הציגה "תפיסה פוריטנית של מיניות האישה". ובכן, הפוריטניות, לדעתי, היא של עו"ד גרינבלט ושל כל מי שרואה בעבירות מין משהו מיוחד שצריך להחריג מדוקטרינת האשם התורם. מין הוא רק מין, לא יותר, לא פחות. הקאנוניזציה של עבירות מין היא קאנוניזציה של מין והיא לא שונה כהוא זה מהתפיסה הדתית המיושנת לפיה מין הוא דבר טהור וקדוש ונעלה ומיוחד. הוא לא.

חשוב לי להדגיש שההורדה לקרקע של מין ועבירותיו אינה הצדקה לאונס. שום דבר לא מצדיק אונס. אבל אולי, אחרי מאה שנות מאבק פמיניסטי, אחרי שנלחמו כל כך על חירות האישה, אפשר להבין שעם חירות באה אחריות. על עצמך, גופך, התנהגותך והטלפון הסלולרי שלך.

על קיצורי דרך

בכתבה שפרסם דה מארקר (כן, נכנסת לפעמים לדה מארקר. כניסות לאתר=הכנסות מפרסום=כסף למפעלי שוקן עבור פיצויים בשבילי) במסגרת סדרה על אודות אסירים בישראל נטען, בתמצית, שהפרעות קשב וריכוז הן "המסלול המהיר לבית הכלא" וזאת על סמך נתונים שמראים ששיעור הפרעות הקשב וליקויי למידה בקרב אסירים גבוה משמעותית מבשאר האוכלוסיה. בכתבה נטען על בסיס ניסוי ומחקר שנערכו במעשיהו ובחרמון כי זיהוי וטיפול מוקדמים בהפרעות קשב שגורמות לנשירה מוקדמת ממערכת החינוך ומשם להתדרדרות לפשע יכולים למנוע את אותה נשירה ואת השלכותיה.

בכתבה מרואיין ד"ר תומר עינת שהוא קרימינולוג שבאמת חרש את בתי הסוהר בארץ ואני מעריכה מאוד את עבודתו, כך שזה לא לגמרי בבל"ת. אבל יש כמה חורים משמעותיים בטיעון, לפחות כפי שהוצג בכתבה:

  • לא צוין מה סוג האסירים שהשתתפו בקבוצות הייעודיות לטיפול בבעלי הפרעות קשב המכונה בחרמון תכנית "חממה". האוכלוסיה של חרמון אינה מדגם מייצג של האסירים בישראל, לא מבחינת המאפיינים האישיים והסוציואקונומיים שלהם ולא מבחינת סוגי העבירות בהן הורשעו (כשמראש, ככלל, יש מתאם לא מבוטל בין הדברים). אין דין סוחר סמים מחמולת ג'ואריש כדין מנהל חשבונות שעקץ את המעסיק שלו, גם אם שניהם מאובחנים של ADD. כל קבוצה טיפולית תצליח יותר עם אסירים מהסוג השני. במעשיהו יש אסירים מכל הסוגים ולכן על אחת כמה וכמה חשובה ההסתכלות על סוג האסירים שמשתתפים בקבוצה. צריך גם לזכור שאנשים שמגיעים לקבוצות טיפוליים ומביעים נכונות לעמוד בדרישותיהן הם אפריורית יותר מועדים להצלחה בשיקום.
  • ההסתכלות על הפרעות קשב וריכוז כקיצור דרך לכלא היא קיצור דרך בפני עצמה. אפשר למשל לטעון כי הפרעות פסיכיאטריות הן המסלול המהיר לבתי הכלא, וזאת בהתבסס על כך שכ-60-70% מאסירים בארץ מטופלים בתרופות פסיכיאטריות מכל מיני סוגים (וזאת אף שריטלין הס מלהזכיר, על פי הכתבה). גם אם נשים בצד את האפשרות הממשית שלא כל המטופלים בתרופות פסיכיאטריות הם באמת חולי נפש, ביצירת קישור סיבתי בין מחלות נפש ופשע מוחקים בהנף סטיגמה שנים של מאבק של מתמודדים עם הפרעות נפשיות עם התדמית האלימה שמיוחסת להם, בדרך כלל שלא בצדק. באותה מידה, יצירת קישור סיבתי בין הפרעות קשב וריכוז ובין פשע היא גם עוול לכל מי שמתקשה בריכוז וגם מאפשרת להתעלם בקלות מסיבות אחרות (ומשמעותיות יותר, בעיניי) שמביאות אנשים לכלא. וזה עוד לפני שדיברנו על אבחון היתר של הפרעות הקשב והריכוז שהפכו למשהו נפוץ בקרב ילדי בית ספר כמעט כמו כינים.
  • אפשר גם לטעון שהמסלול המהיר לכלא הוא להיות ילד מחונן. גם ילדים מחוננים משתעממים בשיעורים ולכן מפריעים ומבריזים ומסתכסכים עם המערכת (האמינו לי, אני מכירה כמה כאלה מאוד מקרוב). גם ילדים מחוננים לא תמיד רוכשים הרגלי למידה נכונים בזמן ועוברים את שנותיהם במערכת כשהם "שורדים בעזרת פיצויים כמו הפעלת הזיכרון או מערכת שלא ממש עוקבת אחריהם" (כמו שהכתבה מייחסת לאותם בעלי הפרעות קשב שמגיעים לכלא). וגם מבוגרים שהיו ילדים מחוננים מגיעים לכלא. ברור שאף אחד לא יראה עכשיו בשלוחה של מנזה תחנת מעבר של עבריינים צעירים. למה לראות את זה בהפרעות קשב וריכוז?

מה שמביא אנשים לכלא הוא בעיקר שיפוט לקוי בהבחנה בין טוב ורע ונסיבות חיים קשות. אני לא כוללת שעמום בשיעורים כנסיבות חיים קשות, מצטערת. להתמקד בפקטור הזה כדרך למניעה עתידית של פשע זה קיצור דרך והקטנת ראש, שפונים למאפיינים האישיים של העבריין הפוטנציאלי ולא לנסיבות החברתיות שעלולות לגרום לו לפשוע. וכמובן, ברור למה: ההתגייסות המערכתית שנדרשת לתיקון חברתי שורשי ועמוק של עוולות מתמשכות שיוצרות תנאים לפשיעה, כמו גם חינוך להתנהגות  טובה ולמוסר בסיסי, הרבה יותר מורכבת (ויקרה) מאשר ההתגייסות שנדרשת כדי לתת לכל ילד משועמם עוד קצת צומי בבית ספר כדי שלא ינשור. אבל זה לא אומר שזה הפתרון הנכון.

עוד כתבה שפורסמה באותו דה מארקר מתייחסת לחוויות של נערים בתיכון שאינן החוויות הלימודיות. תסתכלו על הנתונים העגומים בדבר מספר התלמידים שהיו מעורבים באירועי אלימות; חוו חרם, איומים או השפלה; וכמה התלמידים מרגישים שלמורים שלהם – שרואים אותם לפעמים יותר שעות משההורים שלהם רואים אותם – אכפת מהם. הנה רעיון למחקר: כמה מהאסירים בישראל היו בילדותם קרבן לבריונות בבית הספר או בשכונת מגוריהם? בטוחתני שרבים. בזה הרבה יותר קשה לטפל, אבל אם אפשר ללטף על הראש כל ילד שיש לו קצת קוצים בתחת בטח נציל את החברה הישראלית.

אופטימיות זהירה

אתר ערוץ 7 דיווח היום בתדהמה וזעזוע כי בתיכון ליד"ה היוקרתי שבירושלים זוכרים "שכול" פלסטיני (המרכאות במקור) וביום הזכרון ערך טקס משותף עם משפחה פלסטינית שבתה חוסלה בכפר ענתא, ביוזמת פורום המשפחות השכולות. על פי הדיווח, לתלמידים ניתנה אופציה לא להשתתף בטקס (ראוי ומכובד) ולהשתתף בדיון עם המורה לאזרחות במקום. הם לא הסתפקו בכך ודרשו לבטל את האירוע אך ללא הועיל, כך לפי עדויות תלמידים שסירבו להזדהות בשמם (פחדנים).

ולמה אופטימיות?

לפני הרבה שנים, בחורף 2003, הייתי שותפה לארגון מסיבת כריסמוכה באותו תיכון מושמץ. המסורת באותן שנים הייתה שאת מסיבת החנוכה השנתית מארגנים תלמידי י"ב על פי נושא מסוים ואנחנו בחרנו לערוך מסיבת חג מולד. גם כי היו לנו תלמידים נוצרים בשכבה, וגם כי חג המולד הוא מזמן לא חג דתי אלא חג צבעוני ונחמד של תרבות המערב כולה שאנחנו שואפים להשתייך אליה. ארגנו עץ אשוח (מפלסטיק, אבל הוא היה מהמם) וקישטנו את רחבת חדר המורים שבה חגגנו בהתאם לנהוג, כפי שראינו כולנו (בקנאה) בכל הסרטים והסדרות האמריקאיות שצפינו בהם.

בסוף השבוע שלאחר מכן דיווח כתב "כל הזמן" דאז אילן ליאור כי "התלמידים הירושלמים בחרו לחגוג עם עץ אשוח" (לא מצאתי את הדיווח המקורי, כאן יש העתקה ופולואפ של "בחדרי חרדים"). ביום ראשון מיד אחר כך פורסם דיווח גם במעריב הארצי בנושא, ובמהלך אותו שבוע גם רזי ברקאי בגל"צ התייחס לנושא ואף העלה לשידור את שפחתכם הנאמנה להגן על ההחלטה לערוך את המסיבה. מערכת החינוך נכנסה לכוננות; היעלה על הדעת שתיכון ישראלי יחגוג את יום הולדתו של יש"ו שר"י?!

ועדת החינוך של הכנסת מיהרה להתכנס בעקבות פנייתה של חברת הכנסת גילה פינקלשטיין מהמפד"ל (זוכרים?) שהביעה את זעזועה מהאירוע חזור והבע. מנהל בית הספר ד"ר גלעד אמיר התייצב לדיון בועדה לומר דברי סנגוריה על תלמידיו הסוררים (שבימים כתיקונם ניסה לאלפם ללא הרבה הצלחה) אבל לא הרבה קרה מאז. זכינו לחומר להצגת הסיום ולסיפור נחמד לנכדים.

מה שכן קרה מאז הוא שמסיבות חג מולד (כריסמס, בלע"ז) הפכו לדבר שבשגרה במדינת היהודים. בכל דצמבר, ליד נרות חנוכה, כל מקום מקושט באיילים ואשוחים וחליפות סנטה קלאוס אינן מחזה נדיר. מה הלקח מזה? שאולי, שוב, התיכון שליד האוניברסיטה היה חלוץ במעשיו והיה לראשון שציין באומץ משהו שיהפוך מעתה להרגל בכל מקום ציבורי – טקסי זכרון משותפים לנו לשכנינו על האובדן שחוו שני הצדדים בסכסוך מיותר ששניהם שותפים לו וקרבנות שלו. מי ייתן וכך יהיה.

ע.

נ.ב. מזכירה לכם שליד"ה גם תלה בגאווה את דגל הגאווה על התרנים שלו לאחר רצח שירה בנקי ז"ל. בפעם הבאה שאתם מזדעזעים ממעשיו של תיכון ישראלי בעיר הקודש ובירתנו הנצחית, זכרו איזה מקום מגלה סולידריות אמיתית עם המיעוטים שסביבו ובקרבו.

כשהאירוניה קופצת ראש לבריכה ריקה

לא חשוב איך, גיליתי לפני כמה ימים שאנשים עדיין מגגלים מעת לעת anat kamm wikipedia. אז הלכתי לבחון את העניין ולראות מה יש לד"ר ויקי להגיד עליי ויש כמה דברים בערך על שמי בעברית שמציקים לי, מאי דיוקים עובדתיים ועד לשגיאות כתיב והקלדה ר"ל. ניסיתי להכנס לערוך אותם – כי ויקיפדיה, כידוע, היא אנציקלופדיה של ההמונים – וגיליתי שהאיי פי שלי חסום לעריכה! בערך שלי!

מסתבר שאפשר להסיר את החסימה אם מדובר בניסיון לערוך את הערך של עצמך, אבל הדבר מצריך התכתבויות ארוכות עם הנודניקים שמנהלים את ויקי הישראלית (בזמנו כשניסיתי להחליף תמונה בערך שלי ממה שעידוק צילם ושנראה כמו הצרות שלי למה שמופיע שם עכשיו זה עלה לי בבריאות). אין לי עצבים לעשות את זה. אז אם יש פה מישהו שיכול לשחרר את החסימה שלי ו/או לתקן את השגיאות שיש שם (ובאותה הזדמנות להוריד את תאריך הלידה שלי. הוא לא רלוונטי לכלום ואני מתקרבת לגיל שבו צריך להתבייש בשנת הלידה שלך), אני אשמח. האיי פי החסום יועבר במייל. אה, ואף שהתמונה ששם עכשיו חביבה, זו תמונה מוצלחת הרבה יותר. תעשו מצווה.

ובהזדמנות זו, אם עברתם את היום בלי לראות תקציר של ליברפול-דורטמונד מה-14 באפריל, פרגנו לעצמכם צפייה בדבר המהמם הזה.

ע.

מכתב להוריו של אלאור אזריה

שהיום סוף סוף התירו לפרסום את שמו אחרי שכל עמישראל יודע אותו כבר חודש (ואפילו בלי עזרתה של ג'ודית מילר).

הולכים לעבור עליכם ימים מאוד קשים. כבר עכשיו אתם בטח מוצפים באנשים שמתיימרים לנסות לעזור ובתוך המהומה אתם בקושי מוצאים את עצמכם. רק לחלק קטן מהם באמת אכפת מכם ומהבן שלכם. השאר מנסים לתפוס טרמפ על משהו, או לגעת בתהילה דרך קירבה למישהו בכותרות (היוש רותם טוני), או סתם להרגיש טוב עם עצמם כי הם עושים משהו טוב.

מניסיון דל עם להיות בכותרות, עצתי לכם – אל תתנו להם. מחר עתידה להתקיים עצרת תמיכה בבן שלכם שכנראה תעסוק במיליון דברים שאינם הבן שלכם, הקושי שלו (בית סוהר זה לא פיקניק) או הקושי שלכם. אל תתנו לגופים אינטרסנטיים להפוך את הבן שלכם לסמל למשהו שאולי אינכם מאמינים בו. אל תתנו לאנשים לחבק אותו חיבוק דוב שרק יזיק לו.

למען הסר ספק: עמדותיי הפוליטיות ידועות ואין שום סיכוי בעולם שאני תומכת במעשה בו הבן שלכם מואשם. אבל א. בית המשפט טרם הרשיע אותו והאמינו לי שאני יודעת מהו נזקו של בית משפט ציבורי. ב. זה לא קשור כהוא זה לקושי האנושי האמיתי שאתם חווים. כי די בקרוב פרשה אחרת תדחק את הבן שלכם מהכותרות, אבל הוא כנראה עדיין יהיה בכלא. כל הגורמים שמכרכרים סביבכם עכשיו יעברו לכוכב הכותרות הבא ואתם עדיין תצטרכו להפקיד לו כסף קנטינה ולהתמודד עם מבטים של אנשים ברחוב.

המצוקה שלכם אמיתית ואני מבינה אותה ומזדהה איתה. אני גם לגמרי מקבלת את התמיכה הבלתי מסויגת שלכם בו. כך ראוי. אני מקווה בשבילכם, כבני אדם, שזה יעבור לכם בקלות ככל האפשר, ושתדעו לתת לסערה ולמי שרוצה לגזור ממנה קופון לחלוף מעליכם.

(כל הנ"ל מופנה גם למשפחות של הנאשמים ברצח בדומא ושאר עצורי המחלקה היהודית שהשב"כ נהנה לאונן עליהם בתקשורת)

ע.