שולה זקן תשתחרר היום (שני) ממאסר, בדיוק – על התאריך – ביום בו אני מציינת שנה לשחרורי. מקורביה מבטיחים חאפלה? נראה אותה מפזזת עם תא הכשט"חים בתחריר (כי בתזמון מפוקפק העלו את זה לאחרונה מהאוב כדי לנגח מישהו שהיה שם).
אני קצת מתבאסת שלא זכיתי לחלוק איתה זמן מאסר. זה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להיות מאוד מאוד מצחיק.
בהצלחה בחיים החדשים, למרות שאני בטוחה שאת דאוגה ומרופדת היטב.
(מתנצלת [ככה זה אצלנו בשמאל, מתנצלים] על הפוסט הקצר. אם היו לי פייסבוק או טוויטר זה היה הולך לשם. אבל אין לי)
ומכאן, בהזדמנות זו, לקראת חגיגות השנה לחירותי שתתקיימנה הערב אם ירצו השם והמוזמנים שבתקווה לא יעשו לי הקיץ של אביה – איחולי שחרור מהיר גם לצ'לסי אליזבת' מאנינג ולאדוארד סנודן.
שעה וחצי. שעה וחצי התאפקתי לא לעשות דאריל לי קאלום ליובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, שהגיע היום לפרוס את משנתו המדינית והחברתית (הוא יילך לפוליטיקה, אבל לא עכשיו, או משהו כזה) באוניברסיטת תל אביב. התאפקתי כי הנחתי שיעיפו אותי מהאוניברסיטה על דבר כזה, אבל ממש דגדג לי באצבעות.
אז מה המשנה המדינית והחברתית של אקס קודקוד?
מול אולם מלא כמו שלא ראיתי אותו גם בהרצאות של חביב השומעות החופשיות פרופ' שלמה זנד הביע כבודו חוסר סובלנות מול טרור יהודי (סבבה), תמיכה נחרצת באבו מאזן כפרטנר החלש אך היחיד (סבבה), התנגדות לנסיגה חד צדדית מיהודה ושומרון אבל תמיכה בתהליך שזו תהיה תוצאתו (סבבה) ואפילו קיבל בהבנה את אכילת הראשים של כמה ימנים עם שאלות צפויות (היי! נמצא ימני בגילמן!). אפילו הופרחו לחלל כמה סיסמאות על זה שהדור שלנו כאילו מפונק אבל בעצם קשה לו בחיים מבחינה כלכלית הרבה יותר מלהוריו ועוד בלה בלה פסבדו-חברתי. מה יש לומר, כזה מיינסטרים בנאלי לא ראיתי מאז יאיר לפיד.
בתחילת הדברים הוא דיבר על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולזכותו של מציג השאלות ד"ר אודי זומר הועלתה השאלה (בניסוח מכובס ואקדמי, אבל היא נשאלה) "אתה מגיע מעולם הצללים, מה לך ולדמוקרטיה". אחרי ההרצאה הקדיש האדון קצת זמן לסטודנטים שבאו והמשיכו לאכול לו את הראש בשאלות באמת מפגרות ("אני מחכה למלחמת העולם השלישית"? באמאש'ך?) אבל זמן לכמה שאלות אישיות, בלי קהל, בלי מצלמות, רק הוא ואני, לא היה לו. לכן אנסה לתרגם את הדגדוג באצבעות לכמה שאלות לאזרח ד', בגרסת "שומרי הסף" המפוכחת:
1. בשמונה באפריל 2010 עמדת באופן חסר תקדים מול נציגי כל כלי התקשורת ואמרת "המטרה שלנו גם כעת היא להחזיר את המסמכים ולאתר את המסמכים שעשויים לפגוע בחיי אזרחים וחיילים". נקוב בשם של מסמך אחד שסיכן חיי אדם בצורה מובהקת.
2. כמעט חמש שנים אחרי, אתה עדיין חושב שאני הסכנה הכי חמורה שהייתה במדינת ישראל ב <השלם לפי שיקול דעתך> השנים האחרונות?
3. אם זה היה תלוי בך, הייתי ממשיכה לשבת בכלא, על אף שאין חולק כי החזרתי כבר ביום חקירתי הראשונה (!!!) את כל החומרים המסווגים שהיו ברשותי? האם תקין בעיניך שדווקא אורי בלאו שלקח איתו מסמכים לאלוהים יודע איפה יצא בארבעה חודשי עבודות שירות?
4. בכנס בבית סוקולוב לפני ארבע שנים טענת ששמעת על ההדלפה בפעם הראשונה בשיחות שערכת עם הרמטכ"ל שביקש ממך לחקור את ההדלפה. האם ראש השב"כ מקבל פקודות מהרמטכ"ל? האם פתחתם בחקירה כטובה אישית לגבי אשכנזי שלו חשבון אישי עם אורי בלאו (כתבת הקשרים העסקיים המפוקפקים של בנו)? האם צה"ל, שלו מחלקת ביטחון מידע מפותחת על סף ההיסטריה, צריך את השב"כ כדי לחקור הדלפת מידע? האם בכל חקירת מקרה אחר של הדלפות מצה"ל (שמואל זכאי, קלטת החדירה לזיקים, הארי אלקסלסי, רק תבחר) השב"כ היה מעורב או שרק בשביל פקידה סמלת עם דיסק און קי צריך את בחורינו הטובים מהשין בית?
5. באותו כנס אמרת שמה שעורר את הדחף לחקור היה סיבוב האצבע בעין שעשה לכם אורי בלאו עם פרסום המסמכים הסרוקים בעיתון. האם תסכים להעיד על כך בתביעה שאני מנהלת מול הארץ?
6. אתה מצטער?
השאלות הן פומביות, אבל אם תרצה לענות בפרטי, לא אתנגד.
באיחור קל ראיתי עכשיו את הכתבה על ההצגה השנתית של קבוצת התיאטרון בנווה תרצה ובצירוף מקרים בדיוק היום דיברתי עם חברה מהלימודים על זה שלפעמים הכלא הוא חופש. חזרנו הביתה אחרי יום די ארוך (מחקרים מראים שביום ראשון יש 700 שעות), עייפות וקר לנו ורק רוצות להכנס למיטה חמה, ואמרתי לה שבכלא אפשר לעשות את זה כמעט בלי הגבלה. את חוזרת מהעבודה/לימודים בסביבות הצהרים ואלא אם יש לך קבוצה טיפולית כלשהי אחרי הצהרים, את חופשיה להכנס למיטה החמה עד מתי שתרצי. אין מטלות לכתוב, אין חוגים של הילדים שצריך לרוץ אליהם ומהם, אין דברים על הראש, רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים. אני לא מתגעגעת לכלא, חלילה, אבל לפעמים חסר לי לא להצטרך לעשות כלום. כמאמר השיר, "צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה". וזו בשבילי גם ההוכחה לטענה הקלישאתית שהחופש הוא בראש – כי יש בלי סוף ממה להתבאס בכלא. באמת. אבל אפשר ורצוי להוקיר את הרגעים האלה שאין שום דבר שרודף אחרייך וזה רק את והמיטה החמה וערימות של ספרים.
ואגב דברים שרודפים אחרייך. א' שמופיעה בכתבה הייתה השותפה שלי לחדר בשבעת החודשים האחרונים למאסרי וזה היה החדר הכי טוב שהיה לי כל המאסר. שקט, נקי, כל אחת נותנת ספייס לשניה, לא רבות על שטויות ("אבל אני קניתי אבקת כביסה בחודש שעבר!!!" – לא היה). אני לא יכולה לדמיין איך נראו החיים שלה לפני שהגיעה לכלא. אני לא יודעת מה זה לחיות בבית מתעלל בחברה מסורתית בה הדרך שלך החוצה יכולה להיות רק למקום יותר גרוע. אבל אני גם יודעת שהיא, ושאר הנשים שיושבות על רצח בן זוגן המתעלל, מצליחות לישון בלילה כמו שהן מעולם לא הצליחו לישון לפני כן. זה לא מצדיק את המעשה, וחייבים להיות פתרונות אפקטיביים יותר לנשים ערביות שחיות עם בן זוג מתעלל (הפחד מהנידוי של המשפחה מונע מהן הרבה פעמים לצאת למקלטים) כדי שהן לא יגיעו לכלא, אבל זה גם חופש שלמרבה הצער יש בנות שרק בכלא יכולות לזכות בו: החופש לישון בלילה בלי שבן זוגך יכה אותך או יאנוס אותך, החופש להתקלח בלי שמישהו יכנס למקלחת נגד רצונך, החופש לבשל לעצמך את האוכל שאת רוצה לאכול והחופש ללבוש מה שאת רוצה (חוץ מבמקומות בהן חייבים מדים), גם אם זו גופיה חושפנית שבעלך לא היה מרשה לעולם.
anatkamm 