אחרי בוקר שהתחיל בירושלים ונמשך בפקק של הפופ מצאתי את עצמי על האוטובוס לתל אביב בשעה שלא הכרתי. מסתבר שבשעות הצהרים נוסעים אנשים קומוניקטיביים ותאבי אינטראקציה, משהו שטרוטי העיניים של האוטובוס של שבע וחצי (=אני), החפצים לנצל את הנסיעה לשינה, לא ממש מכירים.
זמן קצר אחרי שיצאנו מהתחנה קם איש ממקומו כמה מושבים לפני וניגש מלא עזוז וגבורה לשני חיילים במדים שישבו מאחורי. במבטא דרומי כ-ב-ד (דמיינו ג'ורג' בוש בלי ההרווארד) הוא הגיש להם חפיסת שוקולד וביקש ללחוץ את ידם ולהודות להם על שירותם למען המולדת הנצחית של העם היהודי. מאחר שלא הייתי על מדים הוא התעלם מקיומי ובגלל שאני בחורה הוא ודאי הניח שאני לא מבינה אנגלית אז הוא קשקש איתם בקולניות אמריקאית ואני צותתי בלי בושה.
התמהוני הנ"ל הוא בחור בשם מייקל גאנו, שמפעיל את העמוד הזה. מייקל אוהב לראות עצמו כתומך נלהב של מדינת ישראל, ארץ ישראל, העם היהודי ומעל הכל – חיילי צה"ל הקדושים. הגולנצ'יק, חיילת פיקוד העורף והגולנצ'יק במיל' שהצטרף לשיחה שלהם היו מאוד חמודים ומנומסים, אלא שהשוקולד כנראה עמעם את מה שמייקל אמר ולא בסאבטקסט והם אפילו לא התייחסו לזה:
1. האסלאם הוא האיום הקיומי המיידי הבוער לשלום ארצות הברית.
2. ארצות הברית מובלת על ידי מוסלמי שמתוקף היותו כזה הוא מהווה איום על שלום האומה.
3. התנועה הפמינאצית (ביטוי שלו, נשבעת) הרסה את כל מה שחשבנו ש "להיות גבר" אומר, והיא גם הורגת מיליון תינוקות בשנה בשם "הבחירה החופשית".
4. "אין לי אזרחות כאן ואני מסרב לחיות תחת משטר שהורס את הערכים שעליהם הוקמה מדינתנו (=אובמה). אני אזרח של שום מקום". ארסמוס מתהפך בקברו.
5. "ביום פקודה אני רוצה לעמוד בשורה הראשונה של הכוחות הלוחמים של ישראל". קראו לי קונספירטיבית, אבל אני בטוחה שהוא לא התכוון ליום שבו בכל זאת יחליטו לעלות על סוריה, אלא לאותו יום הדין האפוקליפטי שבו כולנו נקבל את ג'זס כרייסט כמשיח צדקנו ונעלה יחד לירושלים של מעלה משל היינו עדר מאמיניו של דיוויד כורש.
רוב השיחה שלהם הייתי מאוד משועשעת, בעיקר כי כבר הכנתי לי בראש נאום באנגלית שיסביר לו איך ייתכן שהמרגלת-הבוגדת-זונה של ערבים, הגרסה הישראלית של צ'לסי מאנינג, משוטטת בחוץ בחופשיות. אני כמעט מצטערת שלא זכיתי להגיד לו את זה. מה שכן זכיתי זה לצלם אותו יחד עם חבריו החדשים בטאבלט החמוד שלו וחבל שהוא לא יוכל להגיד שיש לו מזכרת ממני.
החלק שבו לא הייתי משועשעת הוא הרגע שבו הבנתי עד כמה אנשים בארץ לא מודעים למסוכנות של החבר'ה האלה. קראו לי בנצי גופשטיין, אבל המיסיונריות במסווה של חיבוק גרועה יותר מייסורי אינקוויזיציה, שם לפחות הדברים על השולחן. הרי מייקל, שיהיה בריא, לא באמת אוהב אותנו, כיהודים וכישראלים. הוא אוהב את הרעיון העקרוני של ארץ קדושה שהאל אימץ לעצמו, של עם נבחר שהאל אימץ לעצמו ושל חיי נצח בגן עדן לכל מי שיכנס בעדר צאן המאמינים של העם הנבחר וישרוד את מלחמת בני האור בבני החושך לקראת הבריאה מחדש. ולכן מייקל לא באמת רוצה שחיילינו יחזרו הביתה בשלום, אלא הוא רוצה שהם יחזרו בתשובה ועדיף כזו שמקבלת את השילוש הקדוש. הצרה היא שהוא לא אומר את זה.
עכשיו, כדי שבאמת לא אצא יד לאחים, אבהיר: אין לי בעיה עם הנצרות, או עם כל דת אחרת. יש לי בעיה עם דת באופן עקרוני כמו עם כל מערכת ערכים שקובעת עליונות של אדם אחד על אדם אחר מתוקף השתייכותו הקולקטיבית ולא בזכות הישגיו ותכונותיו. יותר מזה, גם אין לי בעיה עם נוצרים משוגעים מדרום קרוליינה שמה שמגניב אותם בחיים זה לחלק שוקולד לחיילים במדים, מי אני שאשפוט שריטה של בן אדם. לא זו בלבד, אלא שנוצרים אמריקאים משוגעים הם משהו מרתק בעיניי וימים לא ספורים של מעצר הבית שלי ביליתי מול רצף סרטי תעודה על אוונגליסטים, זבל לבן של המערב התיכון ושאר תופעות חינניות. מה שמרגיז אותי זו העמדת הפנים. בוא נדבר דוגרי – אתה מאמין שאחרית הימים תגיע כשאני אקבל עליי את ישו כמשיח, אני מאמינה שאתה מדבר שטויות, אהלן וסהלן. אל תגיד לי דברים בתחפושת כי זה אומר שאתה חושב שאני מטומטמת. וזה מביא לי ת'סעיף.
anatkamm 