נתקלתי בכתבה הזאת של יעל שרר על ההיערכות של נווה תרצה לליל הסדר ונראה לי שכדאי להעמיד כמה דברים על דיוקם. אין לי טענות ליעל, היא קיבלה הצצה יח"צנית שנותנים לאורחים ומבחוץ יש דברים שנראים מאוד נחמד בכלא. אבל זה הרבה פחות מרשים מאיך שהדברים תוארו.
אני זכיתי לחגוג רק סדר אחד בנווה תרצה (בפסח השני יצאתי לחופשה הראשונה שלי). זה היה כמה חודשים אחרי שנכנסתי והייתי משובצת אז לעבודה בחוליה – עובדות הרס"ר של האגף שאמונות על ניקיונו. קראתי פעם בכתבה על כלא גברים כלשהו שאסירי חוליה זוכים לפריווילגיות ושזה תפקיד מועדף; הוא כזה רק אם את ג'אנקי של ריח של אקונומיקה (יש אנשים כאלה, מסתבר). ההטבה המשמעותית היחידה שזכינו לה הייתה שהיה טלפון באגף שהיה מיועד רק לנו ובשעות העומס יכולנו להתחלק בו בינינו, כלומר רק ארבע-חמש בנות, מה שעקרונית איפשר יותר זמן טלפון. אותי זה לא ממש הלהיב כי לא הייתי צריכה כל כך הרבה זמן טלפון. הבעיה בלהיות אסירת חוליה, בעיקר לקראת פסח, זה שמנקים כמו משוגעים. את הכלא מכשירים בצורה מחמירה, כולל הרחקת כל דבר עם חמץ ואף קטניות מהמרחב הציבורי (בחדרים מותר להחזיק חמץ, בתקווה שאין לך שותפה ששומרת כשרות ושזה מפריע לה). ניקיון פסיכי זה אומר גם לקרצף את האריחים של הקירות, עבודה שנראתה לי מיותרת בעליל. הניקיונות לקראת פסח נופלים בעיקר על אסירות החוליה כי שאר הבנות עובדות, אם יש עבודה. האם מקבלים על זה תשלום נוסף? ממש לא. אותם עשרה שקלים עגומים ליום.
יעל חוזרת ומדגישה כמה הכל בכלא מבהיק מניקיון. ובכן, זו אשליה נחמדה כי אכן רואים את כולן מנקות כל הזמן. זה לא אומר שהוא נקי. ביום השני או השלישי שלי במתחם (הבקו"ם של הכלא, לאן שמגיעים מיד כשנכנסים) שאלתי סוהרת אם יש להם משהו נגד חרקים כי יש לי ג'וקים בחדר. היא גיחכה ואמרה "נו אז מה, יש ג'וקים בכל הכלא". היא לא טעתה. המזל היה שאלו ג'וקים קטנים שמתרגלים אליהם מאוד מהר, לא תיקנים ארוכי מחושים.
ליל הסדר עצמו מושקע מאוד, באמת, עם המון אוכל מאוד מגוון. אפשר לשבת עם הגדה ולארגן ממש סדר, אפשר רק לקחת אוכל ולחתוך לחדר כשמסיימים אם רוצים. שזה נחמד. מה שפחות נחמד זה שכל הפסח היינו כבולות לדיני הכשרות המחמירים ביותר, מה שמתיר לנו לאכול תפוחי אדמה. ועוד תפוחי אדמה. ועוד תפוחי אדמה. מי שלא היה לה כסף לאגור מראש קרקרים או פריכיות אורז – מה שנכון לחלק ניכר מהאסירות – עלולה להיות בבעיה. אני מבינה את הסטטוס קוו ולמה מוסדות ממשלתיים צריכים לדבוק בעקרונות יהודיים. אני אפילו מסכימה עם זה במידה מסוימת. אבל בשום מקום לא נכתב שהסטטוס קוו מחייב ציות להלכה המחמירה ביותר במקום למצוא דרך שלא תחנוק את אלו שפחות אכפת להן מהמסורת.
יעל כותבת בחביבות על מתקן התעסוקה של הכלא שגם הוא "קטנטן ומבהיק מניקסיון". הוא לא אף אחד מהם, אבל מילא. שרה פרידמן מספרת בגאווה שהבנות מקבלות כסף על עבודתן, מה שנכון, היא רק לא מספרת כמה מעט. כמה שורות אחרי כן יעל מציינת בלקוניות ש "בחול המועד האסירות לא עובדות". תבינו מה זה אומר: שני ערבי חגים וחגים וחול מועד שלא עובדים בו – עשרה ימים בלי עבודה. מאחר שאף אחת בכלא לא עובדת בשכר גלובלי אלא לפי תפוקה (או לכל היותר פר יום אם העבודה שלה לא מדידה), עשרה ימים בלי עבודה זו חתיכת מכה כלכלית. זה אומר שבקנטינה הבאה, זו של תחילת מאי, הרבה בנות יוכלו לקנות את המינימום שבמינימום אם בכלל. זה אומר שרבות יצטרכו ללוות קופסאות סיגריות וטלכרטים (אם עוד משתמשים בזה בכלל) מאחרות, הלוואות שהן יגררו כנראה במשך חודשים עד שיוכלו להחזיר הכל. אחרות יצטרכו להשפיל מבט ולבקש כסף מהמשפחה.
הבעיה הגדולה יותר בלא לעבוד כמעט שבועיים רצופים היא חוסר המעש. הדבר הכי נורא בכלא עבורי – ולי יש מזל גדול שזו הייתה הבעיה הכי קשה שלי, יש גרועות ממנה – היה השעמום. הלטפס על הקירות. להסתכל על השעון כל כך לא זז שכבר נדמה לך שהוא זז אחורה. ארבע עשר ימים הם נצח שנמשך שבועיים, כמאמר המשורר. קראתי עד זוב עיניים, ישנתי בכל פעם שהצלחתי להירדם, שיחקתי רמי ושש בש וארץ עיר וקצת שחמט, ועדיין מתתי משעמום. עכשיו תחשבו מה זה לקחת שישים בנות משועממות עד קצות שערן ותסגרו אותן באגף בלי חצר. זה נהדר כמו שזה נשמע. לפעמים העבודה באמת משחררת.
יעל מצטטת את נלן בוקובזה, מפקדת אגף כלנית. זה מצחיק שהיא מציגה אותו ככה, אני בטוחה שרוב הבנות שם לא יודעות בכלל שזה שמו, לא כל שכן אנשים מבחוץ. למעשה, אם זאת לא הייתה נלן, לא הייתי יודעת בכלל באיזה אגף מדובר. זה אגף א', אם תהיתם. וק' שלא יוצאת לחופש בגלל שהיא בדרך לשחרור? סביר להניח שהיא ממילא לא זכאית לחופשות. אגפים א' וב' הם אגפים "מלוכלכים", שמאוכלסים בעיקר במשתמשות או של נשים עם עבר של שימוש או של עבירות שקשורות בסמים. בנות עם רקע של שימוש תהיינה חסומות קטגורית מלצאת לחופשות, ובחורה נקייה שנמצאת בא' או ב' כנראה תועלה לסביון לפני שיתנו לה חופשות. אז גם כאן, חשוב לדייק בפרטים: לא השחרור הקרב מונע מק' לצאת לחופש; אני יצאתי לחופשה האחרונה שלי פחות מחודש לפני שהשתחררתי. רוב הסיכויים שהיא פשוט לא זכאית לחופש.
***
ובמעבר חד, כמו שאומרים. באוגוסט הקרוב אני מתחילה לימודי תואר שני בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה. אם אתם בסביבה, תגידו שלום.
ע.
anatkamm 