עיתונאי לא מאוד מוכשר או יסודי עדיין מחזר אחריי (לראיון, לראיון) בניסיון לגרום לי "להציג את הזווית שלך על השנתיים האחרונות" (ארבע ושליש, אבל מי סופר). אז כאילו שלא דיברתי את עצמי לדעת עד כה, הנה קצת מהזווית שלי על השנים האחרונות, בעיקר על החלק המגוחך שלהן שהוא החודשים הראשונים.
התשאול הראשון שלי בשב"כ והחקירה הראשונה שלי ביאחב"ל התקיימו ב-15 בדצמבר 2009. הובהר לי בשב"כ שעליי לשמור בסוד מוחלט בהחלט את כל תוכן השיחה (הם לא טרחו לציין שהם מקליטים כל מילה). במשטרה כבר נאמר לי שהכל תחת צו איסור פרסום ועל כן אסור לי לדבר על הפרשה.
אח, צו איסור פרסום.
צחוק הגורל הוא ששבועות ספורים לפני כן סיקרתי פאנל שדן במיותרותם של צווי איסור פרסום. הקונספירטורים למיניהם אף טענו שיש קשר בין הדברים (כפי שקשרו בין שלל פרטים לא קשורים אחרים בסיפור). אז לא, לא היה קשר ועדיין איננו.
לאחר החקירה ביאחב"ל נשלחתי לחמישה ימי מעצר בית אצל הוריי בירושלים. במהלך חמשת הימים זומנתי לחקירות נוספות ביאחב"ל ובדרך חזרה מאחת מהן השוטרים החביבים עצרו בדירתי בתל אביב כדי שאוכל לקחת בגדים להמשך מעצר הבית אצל הוריי. בעודי מפשפשת במגירת התחתונים תחת עינו הפקוחה של אחד האלונים שהיו קשורים בחקירתי (מסתבר שזה שם נפוץ שם. אכן, סטרונגסט טרי אין דה פורסט) קיבלתי טלפון מחבר ותיק שאינו בשום אופן כתב ביטחוני או פלילי ושאל אם נחקרתי לאחרונה במשטרה.
הלם, שוק ותדהמה.
אלון לא מוריד ממני את העיניים. עניתי, "למה אתה שואל?" והוא כבר הבין. סיכמנו שנדבר מאוחר יותר. התקשרתי לבוסים שלי בוואלה להגיד שהעניין דלף ושיהיו ערוכים. עודכנתי שהם קיבלו כבר טלפונים מכל הקולגות שלי. אני מזכירה: פחות מחמישה ימים אחרי החקירה הראשונה, אף אחד מהקולגות שלי לתחום הברנז'ה לא מדבר בשוטף עם בכירים בלהב 433, ועל הכל מרחפת עננת צו איסור הפרסום הגורף. גורף עלים, אולי.
ב 14 בינואר 2010 הוגש כתב האישום המקורי נגדי. עשרה ימים אחר כך, כלומר חודש וחצי לתוך החקירה ההו-כה-סודית, מפרסם יצחק טסלר את המאמר הזה. הוא היה הראשון להגיד בקול את מה שכולם ידעו כבר חודש. וזה היה החלק הכי מגוחך בכל הסיפור: זו הייתה תקופה שהמשכתי לעבוד בוואלה, מהבית (ועל כך תודתי הנצחית לעורכיי שאיפשרו זאת). אז ככתבת ברנז'ה אני בקשר יומיומי עם עיתונאים, כי זו העבודה שלי; הם יודעים שאני בבית, ולמה; אבל אף אחד לא יכול לדבר על זה.
דבר אחד אני חייבת להגיד לזכות הרשויות, וזה שצו איסור הפרסום המקורי הוצא חודשים רבים לפני חקירתי הראשונית. כלומר, זמן מה הם כן הצליחו לשמור בסוד. העניין הוא שמאז שזומנתי לחקירה ובמקביל אליי זומן עיתונאי בכיר באחד העיתונים הגדולים, לא ניתן היה להסתיר יותר. אני פחדתי כהוגן מההזהרות שלהם ולא צייצתי, אבל מסופקתני אם חוקריי הצליחו להתאפק מלנפנף בניצחון שבשבירתי בחקירה (מי ישמע כמה מאמצים הושקעו בכך).
ואז לקח עוד חודש וחצי עד שהטפטוף האינטרנטי יהפוך לזרם. ב 9 במרץ יצאתי לחל"ת ולדעתי עוד באותו יום, גג למחרת, החלו הפרסומים הרומזים על נסיבות עזיבתי רמז עבה כגזר של סבא אליעזר. בלוגים בארץ ובחו"ל שככלי תקשורת לא ממוסדים לא קיבלו את צו איסור הפרסום התעלמו ממנו באלגנטיות (זה כשלעצמו מראה כמה אין בו תועלת יותר) ואני יצאתי לקרב אבוד בניסיון לצמצם את הפרסומים. נכשלתי.
רק ב-8 באפריל, אחרי עתירות חוזרות של כמה כלי תקשורת, אחרי שורה של פרסומים מרומזים (והפרחים לידיעות אחרונות על המאמר המושחר של ג'ודית מילר), אחרי שכו-לם ידעו מה קורה, ניאותה המשטרה להסכים להסרת הצו.
השבועות האלה לימדו אותי שיעור בתקשורת בפרט וחברה בכלל יותר טוב מששנתיים וחצי בוואלה ברנז'ה הצליחו ללמד: מאוד מאוד קשה לשמור בארץ סוד. היטיב לנסח בנג'מין פרנקלין: "Three can keep a secret, if two of them are dead" (יש פראפראזה בשיר הפתיחה של פריטי ליטל ליירז, אם זה קרוב יותר לעולמכם הרוחני). צווי איסור פרסום, במיוחד אם הם כוללים איסור פרסום על עצם קיומם, הופכים מהר מאוד לפארסה שמגחיכה את מבקשי הצו – המשטרה – ואת מנפיקו – בית המשפט. כך קורה שכאשר הפרשה עצמה כבר כן מגיעה לכותרות כולנו כבר מלאים ספקות באשר ליכולתה של המערכת לנהל את ההליך באופן תקין והוגן; תוהים באשר למה שעדיין לא פורסם; ובאופן כללי, מאבדים אמון במקרה הטוב ועניין במקרה הרע (כי אסור, אסור לאבד עניין בפרשות שמנסים להסתיר מכם).
anatkamm 
ענת היקרה, אני מקווה מאוד שיימצאו מי שישלמו לך תמורת מחשבותיך וכתיבתך. עכשיו, כאשר העתונים שפירסמו את מיסמכי סנאודן זכו בפוליצר, אנשים הגונים צריכים להכיר בשירות החשוב והאמיץ שעשית לצדק ולאמת. הרכיכה אורי בלאו ועתונו המתחסד והצבוע, לעומת זאת, ראויים לכול גנאי. בעיניי את גיבורה.
אני עם אלון. לא יודע אם להגדיר אותך כגיבורה כי אני עוד לא מצוי בכל הפרטים הקטנים של הפרשה, אבל מספיק כדי להבין שהשלטונות הוציאו אותה לחלוטין מפרופורציות, ואם הטיפול בה אמור להרתיע whistleblowers עתידיים, אני חשוב שהם יותר הזיקו לעצמם מאשר הועילו, ולפחות על כך בוודאי מגיע לך ציון לשבח.
מה שהיה חסר לי בסיפור מהמעט שקראתי – כתבו בעיקר את העובדות, איך רק מסמך אחד מתוך אלפם באמת חשף שערוריה, איך לא היה ברור אם צילמת את כל המסמכים בקבלנות או שבחרת כאלו שברור היה שיש בהם ראיות חשובות, אם זה היה כדי לחשוף בעיות ספציפיות או כנפנוף אצבע אמצעית למפקדים שלך ולמערכת, על הדברים האלו לא מצאתי מי שכתב, ובינתיים גם לא מצאתי טקסט שלך נכנסת לזה, לכן קשה עדיין לשפוט. אולי אם אנשים ידעו טיפה יותר על הרקע של המעשים הם יוכלו לקחת צד בצורה פחות מהוססת, כמוני למשל.
עירא, מסכים איתך לגבי הספק האם היה זה מעשה גבורה או אומץ
אני לא שולל שזה אכן היה מעשה גבורה או אומץ, אבל לשם כך חסרים פרטים עובדתיים, נתונים עובדתיים, אמפיריים לגבי התיאור של קבלת ההחלטות, בעיקר ההיבט הדסקרפטיבי לגבי המצב הנפשי, המנטאלי, הפסיכולוגי, הרגשי של ענת בעת ביצוע המעשה.
מעצם זה שחיילת מעתיקה [לא גונבת, זו לא הייתה גניבה] מסמכים כאלה זה לכשעצמו לא תנאי מספיק ולא מנביע שהמעשה הוא מעשה אומץ או גבורה. ייתכן שיהיה מעשה אמיץ או גבורה אבל לא תמיד ולא בהכרח. על מנת שיהיה מעשה של אומץ או גבורה נחוץ מידע נוסף בפרט לגבי המצב האמוציונאלי בעת המעשה.
מי שבידו האינפורמציה הרלבנטית ביתר לתשובה לשאלה האם היה כאן אומץ או גבורה זו ענת. בהנחה שאנו מסכימים על ההגדרה וההמשגה של אומץ וגבורה אז היא יודעת הכי טוב האם נדרש היה אומץ או גבורה מצידה לעשות זאת
גם אני חושב שתגובת המדינה, מערכת המשפט הייתה חסרת פרופורציה, בלתי מידתית. לכך שהתגובה השיפוטית הראשונה הייתה כזאת גם הסכימו שופטי הרוב בבית המשפט העליון בדיון בערעור.
ראשית, הערה אישית-טכנית. אני אותו ירמיהו שכתב כאן כל הזמן. אחרי "קפד ראשו" של האות י'. הסיבה שנוספה עוד י' ועכשיו אני מופיע כ "יירמיהו" היא בעיה טכנית במחשוב שקשורה לטכניקה של הבלוג הנוכחי. אני החלפתי מחשב ולאחר החלפת המחשב הביתי, מערכת וורדפרס לא שלחה את התגובות שלי בשם הקודם במחשב החדש, ולאחר שבטעות נוספה עוד י' לראש המילה התגובה נשלחה [וממתינה לאישור]
בנוסף, הייתה לי טעות הקלדה בכתובת המייל שלי. כתובת האימייל הראשונה שכתבתי כשהייתי "ירמיהו" היא הכתובת הנכונה ולא הכתובת הנוכחית.
בכל אופן, זה אני ולא שרף.
מוסר השכל: לפעמים בעיות נפתרות באמצעות טעויות
לגוף הרשומה שלך:
אני באופן אישי יותר מתעניין בתקופות יותר מאוחרות של מקומך בפרשה, בעיקר אני מתעניין בגזר הדין ובתקופת המאסר ופחות בתקופת החקירה [בשב"כ]. זה לא שהתקופה הזאת לא מעניינת בכלל, אבל יחסית פחות.
לגבי צווי איסור פרסום:
שאלה אחת היא האם יש הצדקה להוצאת צו איסור פרסום גם בהנחה שהוא יעיל למניעת דליפה וזליגה של מידע. זו שאלה של איזון בין ערכים, זכויות ואינטרסים. מצד אחד השיקול לפרסם הוא זכות הציבור לדעת [או חופש המידע], חופש העיתונות וחופש הביטוי. יש חשיבות שהציבור יקבל מידע לגבי אירועים שמתרחשים במדינתו, בארצו על מנת שיוכל לשקול את תגובתו לאירועים. הדברים חשובים בהקשר של משטר דמוקרטי שבו הציבור בוחר במועמדים לשלטון ולהנהגה ולשם כך רצוי שתהיה לו אינפורמציה רלבנטית. תגובה אפשרית נוספת היא הבעת תמיכה או התנגדות [מחאה] לאירועים בצורה של פרסום דעות, רשומות בבלוגים, הודעות בפורומים, מכתבים למערכת בעיתונות, הפגנות, אסיפות ותהלוכות, פנייה לערכאות, עתירות לבג"ץ, החתמה על עצומות [פטיציות], הקמת ארגון או עמותה, הפעלת שדולה [לובינג], פרסום מודעה בעיתון, הופעה בתקשורת האלקטרונית-רדיו וטלביזיה. באופן כללי אינפורמציה חשובה לצורך קיום שיח ציבורי מושכל ולצורך קבלת החלטות ציבוריות-פוליטיות וקיום שיח בין הציבור לבין הרשויות.
טעם נוסף לחופש מידע הוא הטעם ההרתעתי. להרתיע את הרשויות מפני שחיתות או מפני מעשים בלתי ראויים. כאשר הרשות למשל הרשות החוקרת, יודעת שמעשיה לא יתפרסמו, אז גדל הפיתוי לעשות פעולות לא ראויות או בלתי חוקיות. פרסום מידע מאפשר פיקוח, בקרה, שקיפות על הרשות. לפקח עלך הזכות להליך הוגן [due process of law], שמירה על זכויות חשודים ונחקרים או מאידך, שוויון כלפי נחקרים בכירים שלא תהיה איפה ואיפה ושלא יהיה טיוח וסגירה בלתי מוצדקת של תיק חקירה במקום שבו מוצדק להעמיד לדין, להגיש כתב אישום או להמשיך ולחקור.
בהקשר זה ידועה אימרתו של שופט בית המשפט העליון בארה"ב לואי ברנדיס Sunlight is said to be the best of disinfectants [אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר מתוך Other People's Money And How the Bankers Use It
מצד שני ייתכן מצב בו יש הצדקה לשמור מידע בסודיות בדיסקרטיות למשל סודות צבאיים מטעמי ביטחון המדינה ושלום הציבור אם יש צורך להסתיר מידע מפני אויבים או להגן על ביטחונם של חיילים ואזרחים מפני ניצול מידע ע"י אויבים. מידע שקשור בשיטות חקירה. לפעמים ההצדקה לצנזורה היא זמנית כל עוד החקירה מתנהלת על מנת שלא תשובש החקירה ולהבטיח את הצלחת החקירה ויעילותה- להגיע לחקר האמת ולבדוק אם יש תשתית ראייתית להגשת כתב אישום לצורך אכיפת החוק, אכיפת המשפט הפלילי [דיני העונשין].
אני לא יודע אם הייתה הצדקה לאסור פרסום במקרה שלך. אני לא יודע מהם הטיעונים של הרשות החוקרת, השב"כ להצדקת צו איסור הפרסום. אני לא יודע איזה מידע סודי, אינפורמציה סודית הייתה כך שפרסומה יגרום לנזק כלשהוא ומהו נזק זה מה עוצמת הנזק ומה הסיכוי, הסיכון או ההסתברות שיתרחש נזק אם המידע יתפרסם.
שאלה שנייה לגבי צווי איסור בפרסום היא גם בהנחה שיש אינטרס ציבורי בסודיות אינפורמטיבית, האם צו איסור הפרסום הוא יעיל בעולם התקשורת שאנו מצויים בו? בעולם התקשורת הגלובאלית והתקשורת המקוונת [רשת האינטרנט]
כאן נשמעת הטענה ש"הסוסים ברחו מהאורווה". יש דרכים לעקיפה של צווי איסור פרסום. בעבר דרך נפוצה הייתה העברת המידע לעיתונות הזרה, תקשורת זרה בחו"ל והסתמכות על מקורות זרים. זו עקיפה עקב הגלובאליזציה התקשורתית.
מאוחר יותר החלה העקיפה המקוונת האינטרנטית. בלוגים [בעיקר בלוגים שאינם כפופים לחברות התקשורת הגדולות] אינם כפופים לצווי איסור פרסום והציבור יכול לראות את המידע לקרוא אותו באינטרנט.
מכאן לא נובע שיעילות מו איסור הפרסום היא לחלוטין לא קיימת אבל היעילות נפגעה. עדיין רק חלק מהציבור ייחשף למידע. אותו ציבור שצורך תקשורת בינלאומית זרה ותקשורת באנגלית ואותו ציבור שצורך תקשורת דרך מחשבים ודרך אינטרנט, וקורא בלוגים ולא סתם בלוגים אלא את הבלוגים הרלבנטיים [המידע לא קיים בכל הבלוגים ולא כל הבלוגים עוסקים בתחום הציבורי והאקטואליה], והוא משתמש במנוע החיפוש גוגל אז הוא יגיע למידע. אבל, חלק מהציבור שלא נוהג לצרוך עיתונות בינלאומית וזרה או שאין לו מחשב או לא גולש באינטרנט או שגולש באינטרנט אבל לא לצרכי חדשות ואקטואליה או שלא קורא בלוגים, או קורא בלוגים אבל לא את הבלוגים הרלבנטיים, אז הציבור הזה לא יגיע למידע. אבל חלק מאותו ציבור אולי יגיע למידע אילו המידע היה מתפרסם בערוצי הטלביזיה הנישראליים, או ברדיו הישראלי או בעיתונות הכתובה המודפסת הישראלית או בעיתונות המקוונת שאליה הוא כן מגיע.
כאן נשאלת השאלה. האם יש אינטרס ציבורי לנסות למנוע מידע מאותו ציבור שיהיה חשוף למידע רק כאשר הוא נמצא בעיתונות הישראלית בפרינט או אפילו בעיתונות מקוונת שכפופה לאיסור הפרסום ובטלביזיה ולא יגיע לתקשורת זרה ולבלוגים ולא "יעשה גוגל" כאשר הציבור שחשוף למקורות המידע, מקורות האינפורמציה האלה ידע אותו?
יש לזכור שבכל מקרה גם כאשר אין צו איסור פרסום לא כל הציבור יודע. יש בני אדם יחסית מנותקים מחדשות ואקטואליה או למצער מחדשות כאלה כי הדברים לא מענינים אותם או שבאופן כללי הם טיפוסים לא מתעדכנים.
אני למשל שייך לציבור שצו איסור פרסום לפעמים יכול להיות יעיל לגביו. בפרשה שלך לא היה לי מושג מהמידע שפורסם חרף צו איסור הפרסום, כי לא הגעתי למקומות האלה. את השם ענת קם הכרתי רק כאשר הוסר הצו. אבל ידעתי את שמו של "הזמר המפורסם" גם כאשר היה צו איסור פרסום, אבל אני מכיר אדם, שלא ידע זהו אדם שלא מספיק מעניין אותו כדי לחפש בגוגל ובבלוגים על מנת לדעת. בעיניו זהו מידע רכילותי שלא עד כדי כך חשוב לו לעשות מאמצים לחיפוש אינטרנטי.
כרגע יש חשדות נגד מנהל קבוצת כדורגל בליגת העל שיש צו איסור פרסום על שמו. אני לא יודע מי זה. יכול להיות שאם אחפש באינטרנט אמצע אבל לא חיפשתי. אבל אם המידע היה מתפרסם בעיתונות המרכזית הייתי יודע.
צו איסור פרסום גם בעידן הנוכחי יכול להיות יעיל כלפי אותם צרכני תקשורת ועיתונות שמרניים או מיושנים או שצריכתם העיתונאית היא ממילא חלשה וההתענינות וההתעדכנות שלהם בין לא קיימת לבין חלשה. מבחינת המגמה הקבוצה הזאת הולכת וקטנה כי יותר ויותר בני אדם גולשים באינטרנט, משתמשים בגוגל, קוראים בלוגים. עולם המחשוב והרשת רלבנטי ליותר ויותר בני אדם וגם הגלובאליזציה העיתונאית מבחינת צרכן העיתונות במגמת התרחבות. אבל, עדיין לא הגענו לתחולה טוטאלית ומלאה של הדברים.
חג שמח ענת
חג חירות.
ול 18.4 – יום הולדת שמח.
שתהיה לך שנה מוצלחת וטובה.
יפה אמרת, יירמיהו…
בתמציתיות ובמיקוד.
והקטע על האות י' שירדה (או נוספה?!) מהכינוי שלך – מהקטעים החשובים אי פעם בעיתונות המקוונת!
ענת, ברכותי ליום הולדתך ה כ"ז, החל היום. מזל טוב ויום הולדת שמח
שאלה היא האם היית מעוניינת בפרסום? לפי הפוסט, נרמז שכן היות ובמילים המסיימות כתבת, שחשוב שהציבור יתעניין בפרשות שמנסים להסתיר ממנו.
אבל, יש הבדל בין לפרסם את הפרשה והאירועים לבין לפרסם את שם החשוד. האם יש חשיבות ציבורית לפרסם שהחשודה היא ענת קם?
לא מעט פעמים למי שיש אינטרס ורצון בכך שלא יהיה פרסום אלה החשודים עצמם. האינטרס שלהם ברור. הם לא רוצים בתוצאות השליליות, הסטיגמטיות בנזק לשמם הטוב, למוניטין שלהם, פגיעה בפרטיות, צנעת הפרט. למנוע משפט שדה ציבורי-תקשורתי, להגן מפני פגיעה בקרובי משפחה.
מדי פעם עולה הסוגיה של פרסום שמות חשודים. עורכי דין שהם סניגורים, מנסים לקדם חקיקה של הגבלה על פרסום שמות חשודים ועיתונאים ואנשי ונשות תקשורת [תקשורת ההמונים] מתנגדים להגבלות על פרסום שמות חשודים, בשם חופש העיתונות, חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת [חופש המידע].
אבל כאשר עיתונאית היא זאת שחשודה יש כאן אולי קונפליקט בין האינטרס שלה כחשודה לערכים העיתונאים שהיא אולי מחזיקה בהן בתור עיתונאית. אני זוכר עיתונאי שהיה חשוד בפלילים והתיק נסגר [הוא לא הועמד לדין ולא הוגש כתב אישום], שאמר שאחרי מה שהוא עבר, הוא כבר מסתכל אחרת על הדברים. הוא פחות תומך בעמדה העיתונאית כפי שהחזיק בה קודם. מהצד של החשוד הוא רואה את הבעייתיות שבצד העיתונאי של המתרס.
אני זוכר פעם אחת שהטחת בצלמי העיתונות בדיון המשפטי על דחיית ביצוע העונש: "אתם מוכנים לא להיכנס לי לנשמה?" גם בטיעונים לעונש טענת, אם זכרוני אינו מטעני, להתחשבות בשל "המשפט הציבורי". לפי פרסום שזכור לי, ביקשת מבית המשפט לא להיות נוכחת בהקראת פסק הדין בערעור. האם בשל הרצון לא להיות בסביבה עיתונאית ותחת פריים הצלמים?
הטענה לא לפרסם שם חשודה היא אולי חזקה יותר כאשר החשודה לא מודה בחשד ובאשמה והיא טוענת לחפות. אולי היא פחות חזקה כאשר החשודה מלכתחילה מודה כמו במקרה שלך. אבל גם כאשר החשודה לא מכחישה את החשד והאשמה, נשאלת השאלה מהו האינטרס הציבורי לפרסם את השם, להבדיל למשל מהאות הראשונה, ע' חשודה בכך וכך?
טענת הפרסום חזקה יותר כאשר החשוד הוא אישיות ציבורית. נבחר ציבור. אבל האם יש אינטרס ציבורי לפרסם ששם החשוד הוא יוחנן בוזגלו? או מסעודה משדרות? ומה צריך להיות היחס לעיתונאים שהם חשודים? האם עיתונאים כמו אדם פרטי אלמוני או שיש היבט ציבורי בתפקידם שמצדיק יחס שונה?
גם כאן נשאלת השאלה האם תהיה תועלת מאיסור פרסום השם? האם ממילא בתוך המקצוע, הפרופסיה העיתונאית, התקשורתית, גם אלמלא פרסום השם, האם ממילא ידעו את השם? הדבר חשוב לצורך סיכויי השתלבות בעבודה ובעיסוק העיתונאי-תקשורתי לאחר ריצוי העונש. אילו שמך לא היה מתפרסם, האם ממילא היו יודעים שזו את? סביר שכן, במיוחד במדינה קטנה שבה גם העיתונאות היא קטנה יחסית בהיקפה ואם את "נעלמת" אז ידעו שזו את וגם המידע יהיה נפוץ בכל העיתונות. אבל, לצורך קבלה לעבודה בתחום אחר אולי כאן, אילו השם לא היה מתפרסם, אולי בתחום עיסוק אחר, לא היו יודעים.
מעניין אותי לדעת, מה עמדתך בסוגיה זאת? גם מהכובע העיתונאי שלך וגם מהכובע שלך כסטודנטית לפילוסופיה, לגבי השאלה המוסרית או הפוליטית מבחינה נורמטיבית וערכית? האם לאחר שעברת את הדברים מהצד השני של המתרס העיתונאי את רואה את הדברים אחרת? אני מבין גם את הבעייתיות ןהרגישות אם לא תרצי לפרט בנושא הן לאור היותך משוחררת על תנאי ובתהליך שיקום והן לאור רצונך אולי, להשתלב מחדש בעיתונות ובתקשורת הישראלית [חלקית לפחות אני רואה שכבר השתלבת מחדש ועל כך ברכותי להמשך מוצלח]
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » הנברנים
ענתי,מה הפייסבוק המזוייף שלך?
גם לי יש כזה ואני רוצה להיות חבר שלך בו.
תגובה:
רק על הענתי לא הייתי מאשרת אותך כחבר, ובכל מקרה אין לי חברים בפייסבוק הפיקטיבי. זה חלק מחשאיותו.
יש סודות כמוסים שאני מכיר וידועים ליותר משלושה ובכ"ז לא דלפו. כן, עיתונאים לא מעורבים בהם וכ"כ אלונים לסוגיהם מהמשטרה.
לגבי אלו שהתלבטו על הגדרת המעשה כ.. 'גבורה' עוררו בי תחושה של בחילה מהלקקנות.