שמעתי הבוקר ברדיו את דורון לוי שהתייתמה מאמה שהורישה לה רק חובות. שמחתי לקרוא שהיא הצליחה להתארגן איכשהו וחשבתי שזו הזדמנות להכיר תודה פומבית לאמי, לה הייתי בת יחידה, שדאגה לי היטב עוד בחייה אבל גם בירושתה. תודה פומבית זו אני מבקשת לבטא באמצעות מה שאמי עשתה לפרנסתה ובדרך כלל מאהבה: עבודה סוציאלית ודאגה לחלשים.
בילדותי הוכרה אמי כחד הורית שכן הוריי מעולם לא נישאו ואלה היו ימים שהביטוח הלאומי לא שלח מרגלים לבדוק אם יש לך תחתוני גבר על החבל. הכרה זו התבטאה בין היתר בהחזר תשלומים עבור מעונות לילדה – אני – אלא שההחזר הגיע מאוחר. מאוד מאוחר. אי לכך, במרץ 1989 ואני עוד לא בת שנתיים, פנתה אמי לאשה אחרת שנודעה בעזרתה לחלשים, חברת הכנסת שולמית אלוני, וכך כתבה:
"ג.נ.,
אני פונה אלייך בעניין שאמנם אינו עומד ברומו של עולם, אך עם זאת הוא נוגע למיטב ידיעתי לנשים לא מעטות, ולנשים הנמצאות בתחתית הסולם החברתי מבחינת רמת הכנסתן (אולי משום שהנושא נוגע לנשים, אין הוא עומד ברומו של עולם): בהיותי אם לא נשואה, אני זכאית להחזר כספי ממשרד העבודה בהוצאות ההחזקה של בתי בת השנתיים במסגרת יום. בתי מסודרת זו השנה השניה במשפחתון המנוהל על ידי המתנ"ס בשכונת רמות בירושלים. הנוהל הוא, שבתחילת שנת הלימודים מעביר המתנ"ס למשרד העבודה את הבקשות להשתתפות. לאחר 2-3 חדשים מגיעה תשובה לגבי הזכאות ולגבי סכום ההשתתפות, ולאחר עוד כ 3 חדשים מתחיל הכסף להגיע טיפין טיפין. היום (9.3.89) קיבלתי את הכסף המגיע לי עבור החדשים ספטמבר-דצמבר 1988. ספור זהה לחלוטין היה גם בשנה שעברה – המתנה של כ-1/2 שנה עד לקבלת חלק מהכסף.
הנשים הזכאיות להחזר ממשרד העבודה הן נשים המצויות ברמת הכנסה נמוכה ביותר, או נשים עם רקע משפחתי קשה. אינני יכולה להתעלם מהמחשבה, שדוקא משום שמדובר בנשים קשות יום, שאינן יודעות היכן לשאת את זעקתן, מרשה לעצמו משרד ממשלתי התנהגות מחפירה שכזו.
אני פונה אליך מאחר שבעבר הוכחת עצמך כמי שיודעת לשאת את דברן של נשים שאיש אינו מוכן להיות להן לפה, גם אם מדובר בבעיה שולית כביכול.
בכבוד רב,
עדה גרשט"
שבועיים לאחר שליחת המכתב שלחה תמר לשם, אז עובדת הלשכה לפניות הציבור למען זכויות האזרח, בשם חברת הכנסת אלוני, את המכתב של אמי לשר העבודה והרווחה בתוספת הנספח הבא:
"אנו מצרפים לעיונך את מכתבה של גב' עדה גרשט, אם (לא נשואה) לילדה. נראה לנו – מתוך פניות רבות של אמהות לא נשואות המתמודדות בגבורה בקשיי פרנסה, שהמשרד שאתה עומד בראשו מקשה כאילו בכוונה על חייהן של הנשים הללו.
איננו רוצים להכביר מילים, המכתב מדבר בעד עצמו. נודה לך על התייחסותך".
עכשיו אמרו לי, 25 שנים וחצי לאחר מכן, האם התייחס המשרד? האין מכתב שנשלח כשדורון לוי בקושי הייתה רעיון במוחם של הוריה תקף כאילו נכתב אתמול?
anatkamm 
קצת תמוה שהיא ירשה חובות שכן חובות לא עוברים בירושה (מהעיקרון המשפטי הפשוט שלא חייבים לקבל ירושה).
אולי היא מתכוונת לכך שהיא ירשה נכסים + חובות, אך לא הגיוני שבמאזן הכולל זה יהיה חוב.
המאבק מעורר השראה והסיבה למאבק מעוררת מחשבות נוגות.
בתור אתנחתא הומוריסטית, לקט של קטעים מהשנה בה פנתה אמך לשולמית אלוני -1989, על הביורוקרטיה מתוך הפינה "סערה בכוס תה" בתוכנית הטלביזיה "זהו זה"
אם זהו הפוסט האחרון לפני ראש השנה- מאחל לך שנה טובה ואם לא, אז אני מאחל שנה טובה בפעם הראשונה מתוך לפחות שתי פעמים.
פעם לטלוויזיה הייתה רמה.
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » את חירותי
אז…
אמא שלך חיה חיים משותפים עם אבא שלך, אבל קבלה עזרה מהמדינה כאילו היא מגדלת אותך לבדה, והתלוננה שהעזרה שהיא מקבלת שלא כדין אינה מהירה מספיק?
צר לי לבשר לך, אבל אנשים כמותה היא הסיבה שהביטוח הלאומי משפיל אנשים בהמון בדיקות. יותר מידי רמאים בארץ.
אמא שלי גרה עם בן זוג, לא עם כספומט, וכפי שהבהרתי בעבר (אבל אובוויסלי לא מספיק ברור) מאז ומעולם הייתה עצמאית מבחינה כלכלית. היא חייתה עם אבא שלי, לא על חשבונו, ומימנה את עצמה ואותי כל השנים מכספה. זה אולי יפתיע אתכם אבל כבר בסוף שנות ה 80 היו תאים משפחתיים שבהם הגבר לא היה המפרנס העיקרי. ואם כאישה שמקיימת את עצמה היא זכאית להחזר עבור משפחתון, אז אפילו שיש לה חבר לחיים – שאינו כספומט – אני לא רואה סיבה שהיא לא תקבל את המגיע לה. את הזכאות הזאת קבעה, אגב, מדינת ישראל. נא הפנה טענותיך אליה (אבל מחר בטח תצא שוב להפגין עם החברתיים-עלק על צדק חברתי, אז אולי עדיף שתשמור את טענותיך לעצמך).
תסלחי לי אבל זו חתיכת חוצפה מצד אימא שלך
לקבל במרמה כסף שלא מגיע לה ועוד להתלונן שהוא לא מגיע מספיק מהר
אירוני שהיא מתיימרת ללחום את מלחמתן של נשים קשות יום
כשהיא בעצם זו שדופקת את אותן חד הוריות שהן באמת מפרנסות יחידות
שלילדים שלהן באמת אין אבא בבית שעוזר בגידול הילדים ובפרנסת המשפחה
וגם את שאר הנשים קשות היום שעשו את הטעות והתחתנו ולכן לא מקבלות סבסוד
אז נכון מדינת ישראל לא באה לבדוק אם יש תחתונים של גבר על החבל
לא אז ולא היום – וזה אולי בעוכרינו
כי היום הטרנד הזה של לא להתחתן התרחב עד כדי כך
שסתם הורים נשואים כבר לא יכולים למצוא מסגרות לילדים שלהם
כי כל המקומות נתפסים על ידי חד הוריות שמקבלות עדיפות אוטומטית
אפילו אם הם גרות עם אוליגרך ובאות לאסוף את הילד בג'יפ ארבע על ארבע
ואם שאלת אז היום כבר לא צריך לחכות חצי שנה לכסף
אפשר להגיש מסמכים ישירות דרך האתר ולקבל את ההחזר כבר מהחודש הראשון
תודה שהתעניינת
אה, היום הטרנד של לא להתחתן התרחב עד כדי כך? שאפו להוריי ההיפסטרים שהיו חלוצים.
אני אסכם את הדיון באם אמא שלי חצופה או לא בכך שההכרה בה כחד הורית הסתיימה בערך כשהייתי בת שלוש. בחישוב הכי גס נגיד שהיא קיבלה חזרה 4000 שקל עבור משפחתון במשך שנתיים וחצי (בחצי השנה הראשונה לחיי היא הייתה איתי בבית) – סה"כ, מקסימום, 120 אלף שקל, ואני ממש בטוחה שזה היה הרבה פחות. עכשיו, אם קראתם את דוח מבקר המדינה על שירות בתי הסוהר שפורסם לאחרונה, אתם יודעים שאסיר עולה למדינת ישראל 150 אלף שקל בשנה, ואני לא רואה אף אחד מכם מצייץ על חפים מפשע שיושבים בבית הסוהר או על אזרחים זרים שיושבים כאן על חשבונכם במקום לעוף חזרה למדינות המוצא שלהם. הכי קל זה להטפל לאשה שבסך הכל ניצלה זכות שניתנה לה על ידי המדינה, בימים שישראל זכרה שיש לה שורשים של מדינת רווחה. תתעדפו את הטענות שלכם.
אם בן הזוג (במקרה כאן אביך) הוא גם האב הביולוגי אז יש לו אחריות מוחלטת לפי חוק המזונות. כך שעל פי הדין מבחינת חבות אין זה משנה אם גרים יחד או בנפרד. עלות תשלומים לאם יחידנית יכול להיתבע ע"י המדינה אח"כ מהחייב במזונות.
במקרה דנן שהזוג הם ידועים בציבור, חיים יחד ומנהלים משק בית משותף (ואין זה משנה דרך חלוקת התשלומים בניהם), דרך היושר היא להצהיר באופן ברור על החיים המשותפים ואז לתת למדינה להחליט על זכאות אם איין. היהפך מכך יכול לכאורה להיות אף מעשה פלילי.
חזקי צודק וגם הראה שאפשר לומר את הטיעון בצורה לא מתלהמת. הביטוי "חיה עם בן זוג" הוא נכון אבל מה שרלבנטי יותר הוא "חיה עם האבא" בתור אבא [להבדיל מבן זוג] יש לו חובה משפטית וגם מוסרית להשתתף במזונות ובהוצאות גידול הילדים.
הורות היא טנגו לשניים. ברגע שקיימת אימהות אז האבא חייב מוסרית ומשפטית להיות כספומט. לא להתחתן עם כספומט זה דבר טוב כל עוד אין ילדים. מצב בו כל הנטל הכלכלי של הוצאות גידול ילדים נופל על האמא הוא מצב לא הוגן. הבת היא גם הבת של האבא ולא רק של האמא.
אז האבא חייב להיות כספומט בכל הקשור לעלויות גידול הילדים כאשר משמעות הדבר היא להשתתף בנטל הכלכלי.
אם האבא לא משתתף בכלל בהוצאות גידול הילדים אז נכון שהוא לא כספומט אבל במקרה כזה האמא היא הכספומט שלו. על מנת שהיא לא תהיה הכספומט שלו, ראוי שהוא ישתתף.
הוא לא צריך להיות המפרנס העיקרי אבל "מפרנס עיקרי" ו "לא משתתף בכלל בנטל הפיננסי" הם לא שתי האפשרויות היחידות. על מנת שכל הנטל הכספי לא יפול על האמא אין הכרח שהזוגיות תהיה פטריאכלית-מסורתית כאשר האבא מפרנס עיקרי. גם בזוגיות פמיניסטית-שוויונית האבא הוא מפרנס ומשתתף בנטל הכספי. הוא לא מפרנס עיקרי והוא גם לא נמנע מהשתתפות בפרנסה, אלא הוא מפרנס חלקי או מפרנס שוויוני.
אם הוא משתתף בנטל אז במה המצב שונה מזוג נשוי עם בת? הטענה שהאמא היא עצמאית מבחינה כלכלית יכולה להיטען גם כאשר הזוג נשוי. גם אישה נשואה יכולה לטעון "לא התחתנתי עם כספומט" אבל אם מוצדק שהטענה הזאת לא תתקבל לגבי אישה נשואה למה שתתקבל לגבי ידועים בציבור?
יש הנחה או חזקה [פרזומפציה presumption] שזוג מקיים שיתוף כלכלי. הוא לא חי במשטר של "שלי- שלי ושלך- שלך" אלא לפחות באופן חלקי "שלי-שלך ושלך-שלי". גם אם בן הזוג לא משלם את הוצאות המעון, אז הוא לפחות משתתף בעלות של אי אלו דברים שכלכלית הם מקלים על תשלום עלויות המעון.
אם לא הייתה הנחה כזאת לא היה טעם להבחין בין זוגות לבין יחידנים כי כל זוג היה יכול לטעון שאצלנו שנינו ביחד-וכל אחד לחוד. "שנינו ביחד" מבחינה לא-כלכלית אבל "כל אחד לחוד" מבחינה כלכלית.
אבל כאן אפילו לא מדובר רק בבני זוג. כאן מדובר בהורים. הורים הם שותפים לילדיהם כחלק מהמושג, הקונצפט של הורים. האב חייב להשתתף לא בגלל הנחה פטריאכלית של מפרנס, אלא בשל עצם העובדה שיש לו אחריות הורית משותפת עם האמא. מעצם העובדה שזו גם הבת שלו.
התייחסות למשפט
"ואם כאישה שמקיימת את עצמה היא זכאית להחזר עבור משפחתון, אז אפילו שיש לה חבר לחיים – שאינו כספומט – אני לא רואה סיבה שהיא לא תקבל את המגיע לה."
לא נעים לי להתייחס באופן אישי, אז במקום התייחסות ספציפית לאימך אני אתייחס התייחסות כללית ל "אדם".
בהנחה שהמדינה נותנת זכאות להחזר עבור תשלום למעונות יום לפי קריטריון של "הורה יחידני" אז קריטריון הורה יחידני הוא לא קריטריון של "הורה עם בן זוג אבל הורה המקיים את עצמו" וגם לא "הורה שיש לו בן זוג כספומט" אלא "הורה יחידני".
אם ההורה לא יחידני, אלא יש לו בן זוג, אז אין זכאות וזה לא משנה האם אותו הורה מקיים את עצמו או לא ולא משנה אם אותו בן זוג הוא כספומט או לא.
האדם ודאי זכאי לקבל מה שמגיע לו על פי מה שהמדינה קבעה. אבל האדם לא זכאי לקבל מה שלא מה מגיע לו. אם המדינה קבעה שמגיע החזר להורה יחידני וההורה אינו יחידני אלא יש לו בת זוג והוא ידוע בציבור אז במקרה כזה לא מגיע לקבל החזר שמגיע רק להורה יחידני [פשוט כי הוא לא הורה יחידני].
אם הורה לא יחידני מציג מצג כאילו הוא יחידני ותובע החזר "כאילו" הוא הורה יחידני, אז לא מגיע לו החזר כי מה שקובע את הזכאות להחזר אלה העובדות והמצב האמפירי לאשורו ולא המצג שההורה מציג, מצג הגורם לרשות המנהלית לחשוב בטעות כאילו מגיע לו החזר בעוד האמת היא הפוכה.
לידוע בציבור לא מגיע החזר שמגיע להורה יחידני וזאת מבחינה משפטית. טענת "מגיע" לפי הדין המצוי.
טענה אחרת היא שמגיע לו מבחינה מוסרית למשל מדינת רווחה חייבת לתת החזרים גם להורים עם בני זוג וגם לנשואים כפי שהיא נותנת להורים יחידניים. זו טענה על הדין הרצוי או הראוי ולא על המצוי. אבל לא היה ברור שזו הטענה בפוסט.
עוד מספר הערות:
הטענה בפנייה לשר העבודה והרווחה לפיה נראה שמשרדך מערים קשיים בכוונה, היא האשמה מוקדמת מדי. כמו שבמשפט רצוי שהשופטת לא תקבע פסק דין לפני שהיא שומעת את שני הצדדים ולא רק על פי טענות צד אחד, כך רצוי והוגן שקודם ישמעו את תשובת שר העבודה ורק אחר כך יקבעו ממצאים והאשמות. לא הוגן ישר להאשים לפני ששומעים את גרסת הצד השני. אף אחד לא אוהב [ובצדק] שאם הוא בסכסוך עם מישהו אז צד שלישי יקבע ממצאים רק משמיעת הצד השני לסכסוך מבלי שישמע את הטיעונים שלו. צריך לתת לשר העבודה זכות טיעון או שימוע לפני שחורצים דין ומאשימים.
גם בעיתונות ובתקשורת יש את "דוקטרינת ההגינות" [The Fairness Doctrine ]לפיה צריך לבקש תגובה של אדם שתקפו או האשימו או ביקרו אותו. כאשר קוראים טענות צד אחד יש הטיה. הצד הראשון נשמע יותר צודק ומשכנע מהצד השני שלא טען את הצד שלו.
לשאלה
,עכשיו אמרו לי, 25 שנים וחצי לאחר מכן, האם התייחס המשרד? האין מכתב שנשלח כשדורון לוי בקושי הייתה רעיון במוחם של הוריה תקף כאילו נכתב אתמול?"
האמת, אין לי מושג. אינני יודע מה קורה היום מבחינה ארגונית במשרד העבודה ואני באופן אישי לא עוסק בבקשות להחזרי תשלום עבור מעונות יום ואני לא מכיר מישהי/ו שסיפר/ה לי מה קורה היום מניסיונו/ה עם בקשות להחזרים כאלה. וכן לא קראתי כתבה או תחקיר עיתונאי על סחבת כזאת במשרד העבודה.
אני לא יוצא מהנחה אפריורית שאם הייתה סחבת ב 1988/9 אז סחבת דומה קיימת היום. אולי כן ואולי לא, אבל אני לא מניח שכן ולא בטוח שכן. דברים יכולים להשתנות ב 25 שנים , המשרד עשוי להתייעל. אולי יש גם הבדל טכנולוגי, אולי אז לא היה מחשוב או שהמחשוב היה פחות מפותח והיום הטכנולוגיה המחשובית ייעלה את הארגון. אולי הסחבת אז הייתה קשורה לבני אדם שניהלו את המשרד והיו לא יעילים והיום נמצאים שם אנשים אחרים יותר יעילים. כל כך הרבה דברים יכולים להשתנות ב 25 שנים.
היום בניגוד לאז, יש רשת אינטרנט ופרוצדורות יכולות להתבצע דרך אתר משרד העבודה ואולי הדברים התייעלו באופן זה.
בכל אופן לא ברור לי שיש קשר בין הדברים לבין דורון לוי. האם משרד העבודה אשם במשהו באשר למקרה של דורון לוי? ונניח שכן, האם מכאן נובע שגם בבקשות להחזרי מעונות יום היום יש סחבת?
״…נראה לנו – מתוך פניות רבות של אמהות לא נשואות המתמודדות בגבורה בקשיי פרנסה, שהמשרד שאתה עומד בראשו מקשה כאילו בכוונה על חייהן של הנשים הללו…״
בקשה לטובת הכלל היתה כאן.
"שהתייתמה מאמה שהורישה לה רק חובות"…?
וואו, חתיכת פקאצה…
אמא שלה מתה מסרטן. לא יהיה מופרך להניח שחלק מהחובות האלה נוצר עקב המצב הבריאותי שלה.
אפשר היה לצפות להתנסחות קצת יותר רגישה בצידך בעניין, במיוחד בתור בת יחידה וגלמודה לאמא שגם מתה לא מזמן.
שנה טובה
ענת יקרה,
אכן ניכר שאימך ז"ל הייתה אישה מאד מיוחדת ומעניינת. אני זוכר היטב בכתבה ב"המקור" שהראו כמה שהיא לקחה קשה את כל הסיפור. אבל לא ידעתי שהיא ממש חלתה וכאב לי מאד הלב לשמוע לפני חצי שנה שהיא הלכה לעולמה. 😦
שתהיה לך כתיבה וחתימה טובה ענת. שנה טובה ומתוקה. ושוב, את ממש מוזמנת ליצור קשר. תשאלי עלי את עו"ד אילן בומבך. הוא מכיר אותי היטב כבר שנים. אשמח מאד לדבר..
גלעד
שנה טובה ענת
משהו לא מובן לי… אם אשר אחד מהוריה לא ידוע או לא נמצא או הלך לעולמו תהיה אם חד הורית גם אם נשואה וגם אם חיה יחד עם אבי ילדיה.
לעומת זאת אם המגדלת מסיבות כלשהן את ילדיה לבדה ללא בן זוג היא הם/הורה יחיד/יחידני. – קצת דקדוק יועיל ולא יזיק
אתה צודק, אם שהיא המשמורנית היחידה של ילדיה ויש לה שני הורים היא אם יחידנית והיא לא חד הורית כי יש לה שני הורים.
לכאורה, המשפחה הכוללת הורה משמורן יחיד היא משפחה חד הורית ולא ההורה האינדיבידואל הוא חד הורי. חד הוריות זו תכונה של משפחה ולא של אינדיבידואל.
אלא שהייתה התנגדות גם לזה מפני שילד שהוריו גרושים או פרודים והמשמורת היא משמורת יחידנית ולא משמורת משותפת, הרי שלילד יש שני הורים על אף היותם גרושים או פרודים. יש לו הורה-משמורן אחד והורה לא משמורן שני ולכן שני הורים.
זו לא הורות יחידנית אלא זו משמורת יחידנית. לילדה שני הורים ורק הורה משמורן אחד.
לכן, בחוק שונה המונח "משפחה חד הורית" ל "משפחה שבראשה הורה עצמאי".
במקרה של דורון לוי: דורון לוי היא חד הורית כי היה לה הורה אחד.
אמא של דורון לוי הייתה יחידה/יחידנית. דרון לוי כנראה היא בת יחידה לאב לא ידוע אך לא לא יחידה לאם שמסתבר שהיו לה עוד צאצאים מקשר או קשרים קודמים.
אם כבר רוצים לדייק
לא אומרים על ילדה שהיא "חד הורית"
לכל ילד יש שני הורים ככה זה עובד בטבע
אומרים "משפחה חד-הורית" על תא משפחתי שיש בו רק הורה אחד
או "אם יחידנית/אב יחידני" על הורה שמגדל את ילדיו לבד ללא בן/בת זוג
להגיד "אם חד הורית" זו טעות נפוצה
אני לא אצטרף למגנים מוסרית. אני משוכנע שלאמך היו צדדים נפלאים. אני לא מוצא עניין להכריז על "הצדק" באמצעות גינוי מעשה של אמך ז"ל מה הדבר יועיל עכשיו? במיוחד לא היה לי עניין לקלקל את אווירת ערב החג ואין לי עניין לקלקל את אווירת החג ע"י אמירת דברים לא נעימים.
אם יאמרו שאני מעדיף שלא לומר את האמת אז אני מעדיף לשנות מפני דרכי שלום בענייני כלה ונאה וחסודה וכן אושפיזא, פוריא ומסכתא. אז אני נוהג כבית הלל שהעדיף את ערך השלום על ערך האמת ולא כבית שמאי שהעדיף את ערך האמת על ערך השלום.
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כג) אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
(בבלי, כתובות, דף טז , עמוד ב)
בית הלל ובית שמאי נחלקו. מה לשיר בעת הריקוד לפני הכלה?
בית שמאי אמרו: "כלה כמות שהיא" אם הכלה היא קלפטע אז צריך לשיר "כלה קלפטע". אם הכלה חיגרת ועיוורת צריך לשיר "כלה חיגרת ועיוורת".
הם הסתמכו על האיסור לשקר "מדבר שקר תרחק"
בית הלל אמרו "כלה נאה וחסודה" יש להעדיף שלום בית על האמת.
הדבר דומה לכך שאדם קנה סחורה בשוק והביא אותה לפני חברו. שאל את החבר מה דעתך? החבר לא אוהב את הסחורה. אבל עליו לשבח את הסחורה.
לגבי ההערה בדבר דורון לוי על הירושה והחובות נראה שחוסר הדיוק הוא במילה "רק". האם המנוחה השאירה חובות אבל לא "רק" חובות. אני לא בקי בפרטי המקרה מעבר למה שקראתי מהתקשורת אבל סביר שהירושה כללה נכסים בצירוף חובות על הנכסים. ייתכן שהימנעות מתשלום החובות היה גורר אובדן דירת המגורים כך שגם אם במאזן הכולל ערך הנכסים היה גבוה מערך החובות הרי שפרוצדורת הגבייה ע"י הנושים בדירת המגורים הייתה משנה את מצבה של דורון לרעה מבחינה כלכלית ומבחינה נפשית. נכון הדבר שלא חייבים לקבל ירושה אבל מה היה הדבר מועיל אם היא לא הייתה מקבלת את הדירה עליה רבצו חובות? במצב כזה לא הייתה לה דירה.
לגבי הבעיות שהוצגו בפוסט:
דווקא מכיון שאני עו"ד אני מבין את הבעיה של דורון לוי, מעבר למישור המשפטי. נכון שאם אדם יורש רכוש של אדם אחר, הוא יורש גם את החובות. אבל במקרה הזה באים לחיילת בסדיר עם הכנסה נמוכה, ודורשים ממנה לשלם סכומי כסף גדולים אחרת תצטרך לעזוב את הבית שחיה בו שנים רבות
לעניין ביטוח לאומי – ה"מרגלים" (חוקרים) שביטוח לאומי וחברות הביטוח שולחים – ובצדק – קיימים מכיוון שיש מספר ניכר של אנשים שמנסים לרמות. אמנם הרמאים הם מיעוט, אבל גם סיורים של המשטרה ברחובות קיימים כאמצעי לתפיסת אזרחים מפירי חוק. כמובן שלא כל מה שביטוח לאומי עושים זה בסדר, רחוק מזה; ובאמת לקבל החזר מהמדינה, שמגיע לפי החוק, הוא באמת משימה קשה. אבל תקופה של חצי שנה היא באמת יותר מדי- יכול להיות המציאות השתנתה מאז 1989.
אשר לחד הוריות – אני חושב ששורש הבעיה הוא בכך שנותנים סיוע לחד הוריות, בלי קשר למצבן הכלכלי. אמנם יש קבוצות שבממוצע מצבן פחות טוב משל אחרות, כמו חרדים, ערבים, תושבי פריפריה וכו'.אבל זה לא מצדיק לתת לכל אחד שמשתייך לקבוצות האלה באופן אוטומטי; או שיתנו לכל האוכלוסייה, או שיבדקו כל מקרה לגופו.
ובאופן אישי ענת: אולי את זוכרת אותי מארגון מנסה – MENDA. בזמנו כתבתי איזה פוסט הומוריסטי שקשור לאיך, אבל אולי לא כדאי שיתפרסם. את מומנת ליצור את קשר, דרך המייל שאני נותן או דרך האתר
באופן כללי לגבי אמצעי ביטחון סוציאלי, אני תומך בזכויות, זכאויות והטבות אוניברסליות ופחות בהטבות מיועדות. אבל אם כבר ההטבות הן מיועדות עדיף שהן תהינה על פי קטגוריה [כגון משפחות חד הוריות] מאשר לפי מבחן של אמצעים או מבחן נזקקות.
לפירוט הטיעון ראו להלן בבלוג שלי
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?r=1&EntryId=4583468