עכשיו שיצא המרצע מן השק (סתם, לא) וגילינו שינון מגל ימני קיצוני, הנה סיפור, כי כבר שאלו אותי לא פעם בחודשים האחרונים אם לא רציתי לחזור לוואלה.
אז כן, מאוד רציתי לחזור לוואלה. זו הייתה עבודה שאהבתי, באתר מגניב, עם בוסים מפרגנים ומערכת גדולה ונוחה. לכן, זמן לא רב לפני שחרורי, התגברתי על הביישנות והתקשרתי לינון עוד מהכלא. רציתי לקבוע איתו פגישה באחת החופשות שלי כדי לנסות לשכנעו פנים אל פנים שיחזור להעסיק אותי. נתתי שנתיים וחצי טובות מאוד למדור הברנז'ה של האתר וחשבתי, לתומי, שמגיעה לי הזדמנות. אז נכון שדסק הברנז'ה התחלף מאז על עורכו וכתבו, אבל קיוויתי שיימצא לי תפקיד אחר, אפילו כזה שלא נמצא בפרונט או חתום על אייטמים. עד כדי כך רציתי לחזור לוואלה, שאמרתי לינון שאני מוכנה להתחייב על סודיות ולא לספר לאיש שהם מעסיקים אותי.
ינון, הרבה לפני "קודם כל ישראלי", ניסה להיות "דיפלומט" (aka למרוח) וטען שאין לו משרות פנויות גם אם היה רוצה. ולמה למרוח? כי בשבועות ובחודשים שאחרי כן פורסמו לא אייטם אחד ולא שניים על מינויים חדשים באתר. מה גם שוואלה אתר מספיק גדול כדי להמציא בו תפקידים, אם באמת רוצים לדאוג למישהו שהיה שותף בהפיכת וואלה ברנז'ה למדור מוצלח ומשפיע (עד כמה שהייתי רוצה לקחת את מלוא הקרדיט לעצמי, הדס ריבק העורכת שלי דאז הייתה הרוח החיה והמובילה של המדור).
כשראיתי שלא מינון תצמח ישועתי, פניתי למקום שבו טבעי שהיא תימצא – אילן ישועה, מנכ"ל האתר, שתמיד היה חביב אליי כשעבדתי שם. אילן, לזכותו, היה הגון מספיק כדי להגיד ש "יש לו בעלי מניות לחשוב עליהם" ולא ניסה להתחמק במחסור בתקנים. פייר אינף. אף שוואלה כבר מזמן לא חברה ציבורית וערך המניה ביום נתון כבר לא משפיע על מחירי הפרסום באתר, זכותו של בעל הבית שאול אלוביץ' – שכמו כל איש עסקים מוביל, נחשב מקורב לנתניהו – להחליט שהוא לא רוצה להעסיק אסירה משוחררת שמזוהה פוליטית. אז כן, זה מבאס, אבל זו תשובה כנה שעדיפה על כל תירוץ.
מיד אחרי השחרור מצאתי עבודה, לא בכתיבה, שנהניתי ממנה מאוד, ובחודשים האחרונים אני עובדת בקולנוען וחזרתי לסקר תחום שמעניין אותי. אז למה לשלוף עכשיו את הדיאלוג הכושל עם וואלה? כי היום בראיון לגלובס טען ינון שהוא "מחזיק מעצמו אדם עם אינטגריטי ויושרה" וכי לבוחרי הבית היהודי מגיע לדעת מי האיש החדש שלהם. תל אביבי חילוני מטכ"ליסט ומגניב, שכשהוא לא "קודם כל ישראלי" הוא מרחן. זכרו זאת בפעם הבאה שתכתבו לנבחר הציבור שלכם.
***
ומשהו לא קשור בכלל. ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר (ממש התיכון שליד האוניברסיטה, גיחי גיחי) קיבלה היום את בקשתה של אתי אלון לשחרור מוקדם. בעקבות הודעת המדינה כי תערער יעוכב השחרור בשבוע. אז ככה: לא הכרתי את אתי במאסר ולמעט מפגשים קצרצרים באירועים כלל בית סוהריים אפילו לא נתקלתי בה. יכול להיות שהייתי שונאת אותה ויכול להיות שהיא הייתה ה-BFF שלי. אני מדגישה את זה כדי שתדעו שאני אובייקטיבית.
תנו לה ללכת, בשם אלוהים. כן, היא גנבה מלא כסף. מלא מלא כסף. אבל אני לא חושבת שמישהו יכול להבין את מכבש הלחצים שתחתיו היא ביצעה את העבירה שלה. נכון, תמיד יש בחירה, והיא אכן בחרה לגנוב את הכסף – כפי שלימים היא בחרה להסגיר את עצמה ולחשוף את הפרשה – אבל היא נענשה די והותר על הבחירות שלה. עוד ארבע שנים במאסר לא יחזירו את הכסף. תנו לה את ההזדמנות לשקם את חייה, אף אחד לא מרוויח או מפוצה מזה שהיא ממשיכה לשבת.
anatkamm 
בל ייחשב לי לחטאת שאני מגיב תגובה ארוכה. אני מבקש הפעם היתר לתגובה ארוכה על מנת לנסות לקדם את כף הזכות לאתי אלון. פליז.
הערה קצרה לגבי ינון מגל: אני יכול להבין למה תשובה כנה עדיפה על תרוץ במיוחד כשהתרוץ נחשף בתור תרוץ. עם זאת, דעתי היא שלא צריכה להיות למעבידים ומעסיקים זכות כללית וגורפת לא להעסיק אדם בגלל שהוא אסיר משוחרר או בגלל הזדהותו הפוליטית. אני תומך בשוויון הזדמנויות בעבודה ובאיסור על אפליה בתעסוקה. אני תומך באיסור אפליה מטעמי דעה פוליטית [ואת זה גם החוק אוסר] ובנוסף אני תומך באיסור אפליה מטעמי עבר פלילי והרשעות קודמות [את זה החוק לא אוסר אך מן הראוי שיאסור].
עכשיו לנושא שמדבר אל לבי במיוחד והוא אתי אלון. זה לא סוד שאני תומך בהחלטה לשחרור על תנאי ומקווה שלא תתקבל העתירה של המדינה נגד השחרור המוקדם.
אני אפרוס מספר נימוקים שהם לא מתיימרים להוות טיעון משפטי אלא יותר טיעון מוסרי-חברתי-קרימינולוגי:
ראשית, אתי אלון התנהגה לא רק התנהגות טובה אלא התנהגות למופת. היא עסקה בפעילות פרו חברתית למען אסירות אחרות שהן אסירות חלשות, פעילות פרו שיקומית. היא לימדה במסגרת מערך החינוך בנווה תרצה. הדוחות בעניינה חיוביים ביותר והיא עשתה דרך טיפולית מרשימה.
ההצדקה לשחרור מוקדם צריכה להיות הצדקה של התנהגות טובה. אם רוצים שאסירה תשב שנים רבות בכלא מה שצריך לעשות הוא לקבוע תקופת מאסר מספיק ארוכה כך שגם אחרי שחרור מוקדם, עדיין אורך המאסר יהיה ארוך. אחרת אנחנו נאבד את התמריץ להתנהג התנהגות טובה.
שנית, מאסרים ארוכים לרבות דחיית שחרור על תנאי נועדו להגנת הציבור בשל שיקולי מסוכנות, שיקולי מניעה ונטרול בשל כך שהאסירה מסוכנת לציבור ולכן יש להרחיקה מהחברה.
לית מאן דפליג, שאתי אינה מסוכנת לציבור. מדובר במה שנקרא "אסירה נורמטיבית" היא אינה בעלת קריירה עבריינית, מדובר בהרשעה ראשונה שנבעה מנסיבות ספציפיות ולא מדובר באישיות שמייצרת פשיעה רצידיביסטית. אין צידוק להגן על החברה מפניה. ככל שחוששים ממעילה חוזרת אז לא סביר שמישהו יעסיק אותה בעבודה שתיתן לה הזדמנות למעול שוב.
שלישית, לגבי הרתעה, המחקרים האמפיריים מראים שהשפעת ההחמרה השולית של הענישה [המאסר] על הרתעה נעה בין מאוד קטנה עד ללא קיימת. מה שמשפיע על ההרתעה הוא הסיכוי להיתפס והרבה פחות עד בכלל לא, איזה עונש יוטל.
אין ביסוס מחקרי לכך שמאסרים ממושכים מקדמים את ההרתעה. הספרות בנושא נשענת על מאות מחקרים במתודולוגיות שונות ובמקומות שונים והמסקנה היא שהחמרת עונשי המאסר אינה מסייעת להרתעה.
[אורן גזל-אייל, רותי לזר, ההשלכות הצפויות לעונשי מוצא, חוקים ג 2011, עמ' 68-70.
שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון, תומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, פרק שישי]
בנוסף, עד כמה שההרתעה היא חלשה היא הולכת ונחלשת ככל שההבדל הוא בשלבים המתקדמים של המאסר. האם סביר שאדם ששוקל מעילה יורתע מ- 17 שנות מאסר ולא יורתע מ- 12 שנות מאסר? הרי 12 שנות מאסר הם עונש כה כבד כך שמי שלא מורתע ממנו לא סביר ש- 17 שנים ירתיעו אותו.
רביעית, השיקול הגמולי הוא חסר הצדקה בין אם הוא למעשה שיקול נקמני ובין אם הוא לא נקמני. אין דרך להראות בהצלחה [למרות שניסו] שזה רציונאלי להשיב לאדם כגמולו.
גם אם נניח שיקול גמולי האם יש איזו דרך לאושש ש- 12 שנות מאסר אינן מספיקות לגמול? זה לא שעד עכשיו העונש היה קל. להיות 12 שנות מאסר בכלא זו חוויה קשה מאוד. היא במיוחד קשה בכלא נוה תרצה יחסית לבתי כלא אחרים לגברים והיא במיוחד קשה לנשים ולאימהות [אפרת נוה, אימהות-אסירות בכלא נווה תרצה, צוהר לבית הסוהר עמ' 60-64]
השהות בבית הסוהר כרוכה במכאובי מאסר קשים: אובדן אוטונומיה ושליטה, פגיעה בביטחון האישי, דחייה חברתית, הניתוק מהמשפחה, הניתוק מהחברים, היעדר תעסוקה ועבודה בשוק העבודה, חסכים חומריים, חסכים מיניים, חיים במחיצת זרים [גזל-אייל ולזר, שם, ע' 71]. ככל שאדם סופג יותר מכל אלה כך הוא סובל יותר [האם זה לא מספיק לגמול? יש מדד לכך?] כך פוחתים סיכויי השיקום שלו וגובר הסיכון לפגיעה נפשית שתתמשך גם לאחר המאסר.
מכאובי המאסר הם לא רק לאסירה עצמה אלא גם למשפחתה שמתנתקת ממנה. קרובי המשפחה בניגוד לאסירה לא חטאו ולא פשעו אבל גם הם סובלים.
בהקשר הזה אמה של אתי חולת סרטן. זה נורא להמשיך להיות בכלא במצב הזה. זה נורא גם לאמא.
חמישית, כספי הגניבה ברובם אם לא כולם הוחזרו ללקוחות הבנק. נכון שהם הוחזרו על חשבון תקציב המדינה אבל האם כליאה לא כרוכה בהוצאות מהתקציב הציבורי? עלות אסיר לשנה היא 120,000 שקלים. מי שנרעש מהפגיעה בכספי משלם המיסים ולכן רוצה שאתי תמשיך להיות אסירה בעצם גוזר עלינו עוד עלות כספית. בשביל מה? למען נקמה?
המימון הזה של הכליאה הוא על חשבון סל התרופות, על חשבון רווחה ועזרה לחלשים. מי שרוצה לפרוק את יצרי הנקמה שלו על חשבון כל הדברים האלה אז אולי לפי שיטת הנקמה צריך לנקום בו על כך.
שישית, המניע של אתי לא היה חמדנות ובצע כסף או התעשרות אישית. המניע היה מצוקתי: מחשבה שבכך היא מצילה את אחיה מהנושים של השוק האפור ובעצם מסכנת מוות. לגנוב על מנת להציל מישהו ממוות זה אמנם לא מוצדק אבל זה פחות רע מאשר לגנוב למען בצע כסף. יש כאן נסיבה מקלה. היא קיבלה חינוך שחובתה לפעול למען האח וחינוך זה דבר שאדם מושפע ממנו. כמו כן, אתי כל חייה סבלה מאפליה שוביניסטית במשפחתה לטובת אחיה כך שגם חייה מלפני המאסר היו כרוכים במצוקות. כמה עוד מצוקות מוצדק להטיל על בת חווה?
שביעית, בהמשך מאסרה תגדל מאוד הדיספרופורציה בין העונשים שקיבלו בועז יונה, אברהם הירשזון, שלמה בניזרי, אריה דרעי. היא כבר קיבלה עונש חמור מאלה אבל יש גבול עד כמה יכול להיות פער מוצדק כאשר גם העבירות שלהם היו עבירות צווארון לבן.
שמינית, האם באמת אתי יוצאת לחיי כיף ודולצ'ה ויטה? לא. מצפים לה חיים קשים, שיקום קשה, הסתגלות מחדש אחרי ניתוק כה ארוך. בניגוד לאסירות אחרות אתי היא אסירה ידועה ומוכרת. היא לא תוכל להסתיר את זהותה והיא גם תסבול מסטיגמה. מעבר לכך אביה נפטר, אמה חולת סרטן, אחיה בכלא. מעבר לכך היא במצוקה כספית ויש לה עוד קנס לשלם. כמו כן היא תהיה במעצר בית בלילה. האם זה לא מספיק?
תשיעית, בקשתה של אתי לשחרור מוקדם כבר נדחתה פעם אחת לפני כשנה וחצי. נכון שקשה להיות בכלא אבל עוד יותר קשה לצפות לשחרור ואז מתברר שאין שחרור. הדברים שהכי שוברים נפשית הם לא אורך המאסר שהוא ידוע מראש אלא שיש לאסירה תקווה ואז התקווה נגוזה. אתי לקחה מאוד קשה את הדחייה הקודמת. לעשות לה את זה שוב זו תהיה התעללות. במיוחד זו תהיה התעללות שאחרי השמחה הראשונית של ההחלטה של ועדת השחרורים אז בית המשפט ידחה את זה. אין משהו יותר מדכא את האדם עד עפר מאשר לתת תקווה ואז לקחת אותה.
מהטעמים האלה אני חושב שצריך להיות בעל לב תותב כדי להגיש מטעם המדינה עתירה נגד ההחלטה על השחרור ואני מקווה שבית המשפט ימצא את החלטת ועדת השחרורים במתחם הסבירות וכפי שפעמים רבות הוא דוחה עתירות אסירים שדוחים את בקשתם לשחרור, כך הפעם הוא ידחה את עתירת בא כוח היועץ המשפטי לממשלה שכנראה עברו הסנגוריאלי לא בא לידי ביטוי מספיק.
ענת,
את כותבת בעצמך שאת מבינה את המניעים שלו, והוא בסה"כ ניסה למנוע חיכוך מיותר. זה כמו שכשנפרדים מבן/בת זוג לפעמים מייפים את הסיבה האמיתית כדי לא לפגוע או לעורר ויכוחים מיותרים.
לפיכך אין מנוס מהמסקנה שהפוסט הזה הוא בבירור סגירת חשבונות עם מגל. האירוניה היא שדווקא בקרב מצביעיו הפוטנציאליים של מגל אני חושב שפוסט כזה היה מעלה את קרנו, אם הם היו נחשפים אליו.
1. לא יצא לי, אבל גם אם וכאשר בן זוג ייפרד ממני אני אעדיף "לא יכול לראות את הפרצוף שלך בבוקר יותר" על פני "זה לא את, זה אני".
2. מצביעיו הפוטנציאליים של מגל מוזמנים לפה בכל עת.
באמת ענת? לך יש תלונות על אינטגריטי ?(יושרה בעברית, דרך אגב. למי שמשתמשת במילים בתור מקצוע). אומנים רציתי את עונשך, אבל העבירה עליה נכלאת לא היתה בדיוק עבירה נטולת פניות. נראה שחשבת בזמנו שמותר לך שתהיה לך אג׳נדה שלך והיא מעל לחוק. אז אג׳נדה מקצועית וחוקית של אדם שלא רוצה להעסיק אשה שברור שעלולה להיות לה בעיה עם נאמנות למערכת, ולא נעים לו לפגוע בה, היא כנראה אג׳נדה קצת יותר לגיטימית. בשוק העבודה הפרטי, אף אחד לא חייב לך שום דבר. תוכיחי שאת יותר טובה ושאפשר לסמוך עליך ואז תתלונני.
וואו, תודה שתרגמת לי את האינטגריטי, באמת לא ידעתי איך אומרים את זה בעברית. זה היה ציטוט אז הבאתי את הדברים בשם אומרם. אולי ינון הוא זה שזקוק לשירותי תרגום. וההבדל בינינו הוא שאני מעולם לא הצהרתי הצהרות על יושרתי ואחרי זה הוכחתי ההפך. נאמנות למערכת? בשנתיים וחצי בוואלה! ברנז'ה ועוד שנתיים ברוטו בוואלה! zone מעולם לא נתתי למעסיקים שלי סיבה לחשוש לנאמנות שלי. הוכחתי שאני טובה ושאפשר לסמוך עליי ומעולם לא היה בוואלה מישהו שיכול לטעון אחרת. אמרתי בעצמי שהם לא חייבים לי כלום. כן ציפיתי למינימום הגינות. אפשר להגיד "שמעי, עניינים פה השתנו מאז שעזבת, שברנו ימינה ואת לא מתאימה לקו החדש של האתר". הייתי מתבאסת אבל מקבלת את זה. בדיוק כפי שאין לי ציפיות שישראל היום יעסיק אותי. רק ששם הדברים על השולחן.
ממש הוכחת שאפשר לסמוך עליך, נראה לי שאת לא מודעת למה שעשית, אבל פגעת באמינות שלך לעולמי עולמים יקירתי…
״ינון מגל, המצטרף החדש לרשימת הבית היהודי נשאל לגבי התנסותו בסמים והודה כי השתמש בהם "לא מזמן כל כך". הוא הבהיר כי מדובר בסמים קלים…״
״…בשאלון שערך לו עודד בן עמי, נשאל מגל גם מהי פרשת השבוע הנוכחי, אך לא ידע את התשובה. "אמממ… הייתי חולה בשבת, לא הלכתי לבית כנסת", השיב. בעבר שימש כתב צבאי בערוץ 10…״(ynet).
ככתב צבאי – הוא כבר למד להיות ״עט להשכיר״.
״מצא מין את מינו״ = ההצגה התחילה בבית היהודי.
ענת
אוהב את הכתיבה, חולק על הדעות.
בהצלחה
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » לא לא, אל תלך
ענת, אינני חושב שהייתי מעסיק אסירה משוחררת. אם הייתי מדבר בנימוס או מדבר ישירות – זו שאלה משנית. אינני רואה את יתרונך בהתנשאות על ינון מגל. מה לעשות, שילמת את חובך או לא שילמת – את אסירה משוחררת ויש לזה מחיר.
לגבי אתי אלון, נראה לי ענת שאת לא האשה שיכולה להביע דיעה על עבירה חמורה ביותר שאתי עשתה. בכל זאת, את לא גורם ללא משקעים אישיים. נדמה לי, שקצת צניעות לא תזיק לך. ואולי את לא מבינה את זה.
הפוך גוטה. לא להפלות אסירה משוחררת זה חלק מהמחיר שצריך להיות למי שרוצה להעסיק עובדים. אדם רוצה להעסיק מועסקים יש לזה מחירים: הוא צריך לשלם שכר שלא יפחת משכר מינימום, לשלם דמי חופשה והבראה, פיצויי פיטורין, לדאוג לנגישות לעובדים נכים, לא לפטר עובדת בהריון למרות שהפיטורים כדאיים לו כלכלית ולדעתי מחיר נוסף הוא לא להפלות אסירים לשעבר. אמנם זהו לא מחיר שהחוק דורש אבל לדעתי מן הראוי שידרוש. מי שלא נוח לו הדבר-שלא יהיה מעסיק.
נכון שגם לביצוע עבירות יש מחיר אבל לא כל מחיר. יש מחירים שמן הראוי שלא יהיו למבצעי עבירות. ענישה פלילית שאינה חמורה מדי הוא מחיר ראוי. לא לעבוד לאחר המאסר אינו מחיר ראוי. ודאי שהוא לא ראוי לאסיר לשעבר אבל לדעתי גם החברה כולה תספוג מחיר אם אסירים לא יוכלו להשתקם ע"י השתלבות בשוק העבודה.
למה ענת לא יכולה להביע דעה על אתי אלון? אילו משקעים יש לה? ולמה משקעים אישיים פוסלים הבעת דעה? גם ללקוחות הבנק למסחר יש משקעים אישיים, הם פסולים לדעה?
מה הרלבנטיות של המשקעים האישיים לבחינת הדעה לגופה? לפסול דעה בגלל משקעים אישיים זו טענה לגופו של אדם, אד הומינם- argumentum ad hominem. אם הדעה נכונה היא לא הופכת לא נכונה בגלל משקעים אישיים. אם הדעה לא נכונה היא לא הופכת נכונה בגלל שאין משקעים אישיים. משקעים אישיים אינם רלבנטיים להערכת ערך האמת של הדעה.
על מה אתה מדבר? מה זה "את אסירה משוחררת ויש לזה מחיר" ? מי קבע? אתה מבין מהם ערכיה של חברה ליברלית וסולידרית? על חשיבות השיקום? אדם נשא את עונשו, שילם את חובו לחברה, הוא לא מהווה סכנה לציבור, הוא הורתע, אחרים הורתעו. כל מה שנשאר הוא העבירה עצמה.
יש אגב, עבריינים שמורשעים ללא מאסר. מצבם טוב יותר? המעסיק הפוטנציאלי הוא פרופסור למשפטים שיודע בדיוק שמצבו של אסיר משוחרר חברתית אמור להיות גרוע יותר מזה של סתם עבריין שהורשע?
ומדוע בכלל אתה מגיע לכאן יוריק? אתה ושכמותך, שיש לכם מחלוקת בסיסית עם הקו הראשוני שאותו נקטה ענת בהדלפת המידע לבלאו, למה בדיוק באתם? אתם מקווים שענת פתאום תחזור בתשובה "באמת", תבקש את סליחתכם האישית ותרכב איתכם על רוזיננטה אל השקיעה?
האמת היא שיש לך בעיה עם המעשה של בלאו בלי קשר לפליליות שלו. הרי אבי בניהו ביצע עבירה דומה ולא הואשם בכלל בה. הרי עיתונאים מתבססים על הדלפת מידע.
סליחה כמובן המעשה של קם (ומן הסתם גם של בלאו. הפרסום. )
טסט
עברת
🙂
הגישה העיתונאית שהוביל ינון מגל "קודם כל ישראלי" היא עיתונאות רעה. חווה או אדם צריכים להיות קודם כל אדם או חווה ורק אחר כך ישראלי/ית [או אזרח/ית מדינה כלשהי או בת/בן ללאום כלשהו].
כל עיתונאי צריך להיות קודם כל אדם ורק אחר כך ישראלי [וגם רק אחר כך עיתונאי]. וזה נכון גם בתקופת מלחמות וסיקורן העיתונאי, מבצעים צבאיים כמו צוק איתן וסיקורם העיתונאי.
תשובה למיכל:
האם את טוענת שאם יש מילה עברית שקולה או נרדפת למילה לועזית אז צריך להשתמש בעברית? לי לא ברור למה צריך לקבל כלל לשוני כזה. האם לא ראוי לומר "צ'יפס" אלא "טוגנים"? אם כבר את מעירה על כך למה לשיטתך השתמשת ב- "אג'נדה" ולא ב- "סדר יום"? לא שאכפת לי, כי לי אין בעיה עם לקסמות לועזיות גם כשיש להם אקוויולנט עברי, אבל יש כאן עניין של ניקיון כפיים כאשר מעלים ביקורת.
דעתי שמעסיק כן חייב חובות כלשהן למועמדות כאשר הוא שוקל את קבלתן לעבודה. הוא אמנם לא חייב להעסיק אותן, אבל הוא חייב לשקול את המועמדות ללא דעות קדומות. לדעתי זהו טוב חברתי שאסירים משוחררים יחזרו לחברה ולתעסוקה. אם כל מעביד לא יקבל אסירים לשעבר אז אסירים לא יוכלו לחזור לשוק העבודה, לא יוכלו להתפרנס והתוצאה תהיה רעה גם רעה חברתית. העונש היה מאסר מוגבל וקצוב ולא עונש של הדרה משוק העבודה. דחיית מועמדות תעסוקתית מטעם של עבר פלילי משמעה בפועל שבירת מטה הלחם.
כאשר מדובר במצב שבו ענת כבר הוכיחה את עצמה בעבודה אז לתת לזה משקל אפסי ולתת לעבירה משקל מלא, מצביע על דעה קדומה.
ייתכנו עיתונים מפלגתיים או אידיאולוגיים ואז ההשקפה הפוליטית של המועמדת כן רלבנטית אבל זה משהו לוקאלי ולא כלל גורף. לא כל העיתונים כאלה.
חזרה לענת לגבי התנהגותו המרחנית של ינון:
יכול להיות שבמקרה הזה היה עדיף לומר את האמת מאשר לשקר שקר לבן. האמת היא המצב העדיף כאשר האדם יודע את האמת או שהאמת צפויה ממילא להתגלות ואם היא מתגלה אחר כך, אז הפגיעה כבר גדולה יותר מאשר לומר את האמת מלכתחילה.
אבל באופן כללי בני אדם חלוקים ביניהם ערכית או שיש הבדלי אישיות ואופי לגבי היחס לאמת או היחס בין אמת לבין טקט, או בין אמת לבין שלום. יש המעדיפים יותר את הכנות והאמת הבוטה בפנים ולא אוהבים שקרים לבנים. יש שחשוב להם יחסית, יותר הטקט והשלום.
אני למשל יחסית נוטה לכיוון של הטקט והשלום ואני תומך עקרונית בשקרים לבנים. לא שהאמת לא חשובה לי בכלל, אבל אני לא מחסידי גישת האמת הבוטה בפנים וחוסר טקט. אני גם מעריך אנשים שהם כאלה ואני גם מעריך מנהיגים שבחייהם הם נזהרים מלפגוע באחרים גם ע"י שקרים לבנים [אם כי אין צ'אנס שאצביע לבית היהודי].
בני אדם לא אותו דבר בעניין זה. העובדה הזאת היא חשובה לצורך ציפיות והיעדר אכזבות. אם יודעים שיש בני אדם שהם לא בגישה שלך אז את יודעת שאת צפויה להיתקל בשקרים לבנים ובטקט, אז גם לא תהיה אכזבה וכעס. האכזבה נובעת מציפייה שבני אדם יהיו בגישה שלך ומפער בין המצוי לרצוי. אם יודעים שהמצוי הוא לא מה שלגישתך רצוי, אז גם לא יהיה מפח נפש.
גם לא ברור למה בני אדם "צריכים" או "חייבים" להיות בגישה שלך. יש גם אנשים שנפגעים מעודף כנות ובוטות והיו מעדיפים שלא יגידו להם את האמת. לך יש העדפות, אבל האם העדפות שלך "צריכות" להיות העדפות של כולם אחרת אין כאן הגינות?
מן הסתם אם יש לך העדפות להתנהגות ישירה וכנה אז מי שיש לו טקט ושקרים לבנים אז התכונה הזאת תהיה דיל בריקר בשיקולי דייטינג וזוגיות או בבחירת חברים. אבל מכאן לא נובע שכולם צריכים להתנהג כך. השקרן הלבן מניח הנחות ערכיות שונות משלך. אם את טוענת טיעון בתורת המוסר שהאיזון שאת אוהבת בין טקט לבין אמת הוא האיזון שמחייב את כולם מוסרית, אז לא כולם נחשפו לטיעון כזה או מסכימים איתו.
אני למשל לא הייתי אומר לכלה ביום חופתה שהשמלה שלה מגעילה גם אם הייתי חושב כך [בכך אני לא מרמז שאני חושב שאת כן היית אומרת לה]. אני מכיר אישה שבעבר הייתה ללא ניד עפעף אומרת את זה במצב כזה.
לא הייתי אומר שרצון לא לפגוע באדם ע"י שקר לבן אינו הוגן. האם לא לפגוע הוא משהו לא הוגן?
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! (שמות כג) אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
(בבלי, כתובות, דף טז , עמוד ב)
בית הלל ובית שמאי נחלקו. מה לשיר לפני הכלה?
בית שמאי אמרו: "כלה כמות שהיא" אם הכלה היא קלפטע אז צריך לשיר "כלה קלפטע"
הם הסתמכו על האיסור לשקר "מדבר שקר תרחק"
בית הלל אמרו "כלה נאה וחסודה" יש להעדיף שלום בית על האמת.
הדבר דומה לכך שאדם קנה סחורה בשוק והביא אותה לפני חברו. שאל את החבר מה דעתך? החבר לא אוהב את הסחורה. אבל עליו לשבח את הסחורה
לפעמים להביע דעות פוליטיות מסוכן לעתיד הכלכלי שלך, כשהן שמאלניות. (שלא לומר סמולניות).
עצוב.