בהחלטה דרמטית (בתזמון, מבחינה משפטית היא הייתה סופר צפויה בעיניי) קבע היום בית המשפט המחוזי בלוד, אליו מופנות אוטומטית עתירות אסירים ממתחם איילון, כי תכנית התעודה "רוז" של ערוץ 1 לא תשודר לאחר שמארי פיזם עתרה נגד שידורה בטענה לפגיעה בפרטיותה. רשות השידור דבקה בעמדתה שלחשיפת קלטות החקירה יש ערך ציבורי כלשהו ואין לי אלא לתמוה על כך.
הכרתי את מארי במהלך המאסר. חיינו יחד שנתיים באותו אגף ומדי פעם, כשהתאפשר, גם חלקנו חדר. אני לא יכולה לומר שהכרתי אותה טוב ובכל מקרה, גם אם כן, לא הייתי מספרת עליה דבר בדיוק כפי שאיני רוצה שאסירות שהכירו אותי יספרו עליי. אבל אני מאוד מאוד מבינה את העתירה שלה.
צריך להבין: להיות אסיר אומר להיות כל יום תחת עין פקוחה של עשרות אנשי סגל מגובים במצלמות. אחת לזמן מה נעשים חיפושים רנדומליים בחדרים, לפעמים בלילה כשאת הלומת שינה כדי שלא תצליחי להחביא דברים אסורים (אלה חיפושים שנעשים גם לאסירות חיוביות, כולל כאלה בסבב חופשות, וגם בהיעדר מידע מודיעיני). לא זו בלבד, אלא שאין לך, חוץ מבמקלחת או אם יש לך מזל ואת בחדר קטן ושותפתך בדיוק בחופשה או בהתייחדות, שום רגע לבד ביחס לאסירות האחרות. זה אומר היעדר מוחלט של פרטיות. זה אומר שאת לא יכולה לכתוב יומן מבלי לחשוש שיקראו אותו, גם אם את כותבת בשפה אקזוטית. זה אומר שאת המכתבים הנכנסים והיוצאים שלך קורא לפחות בן אדם אחד שהוא לא את, ואם הם הגיעו בשפה זרה יימצא איש הסגל שיכול לתרגם את תוכנם. זה אומר שהסגל יודע כמה חולצות ומכנסיים יש לך בכל רגע נתון בארון (על לבנים, תודה לאל, אין הגבלה), איזה ספרים את קוראת, מה וכמה את אוכלת ומתי את הולכת לישון. ואם את אסירה מתוקשרת, כפי שהייתי וכפי שמארי עודנה, את צריכה להניח שאת כל האנשים סביבך שואלים עלייך. המשפחות והחברים של הבנות שיושבות איתך כמו גם המשפחות והחברים של אנשי הסגל שהכירו אותך קודם רק מהתקשורת.
אני לא חושבת שלאנשי הסגל בנווה תרצה יש עצבים לדבר על העבודה שלהם בסוף היום יותר ממה שלכל עובד מדינה אחר או לובש מדים או שניהם יש עצבים. וזה גם קצת אגומניאקי להניח שאת כל כך מעניינת. אבל זה כל הזמן אין דה בק אוף יור הד, וזה מעיק. כי הכלא הוא הבית שלך. הוא מקום שבמוקדם או במאוחר תתחילי להתנהג בו טבעי ולהרגיש בו נוח, אפילו קצת. וזה לא נעים להיות תחת עין פקוחה בביתך שלך, לא כל שכן לדעת בוודאות שמה שרואים יוצא לציבור הרחב.
אז נכון שהחומר שעתיד היה להיחשף בסדרה לא כולל את מארי מאחורי הסורגים, לפחות לפי הפרומואים, אבל הוא כן כולל חומר שהיא לא העלתה על דעתה שייצא החוצה. מארי לא צריכה עוד דמוניזציה מעבר למה שכבר נעשה לה. היא שפוטה למאסר עולם ועדיין לא קצובה, מה שאומר שהכלא הוא ביתה לעוד הרבה מאוד זמן. זה פשוט לא אנושי לגרום לה להרגיש עוד יותר רע במקום הזה. לגרום לאנשים שם להסתכל עליה בעין עוד יותר עקומה, אם בכלל אפשר. הכלא מלא אמהות, חלק לא קטן מהן לא מגדלות את ילדיהן שנלקחו לאומנה ופנימיות והלב נקרע לשמוע על הגעגועים שלהן לילדים (כן, גם אם לא מתפקדת יכולה להתגעגע לילדים שלה). אתם יכולים רק לדמיין מה זה לאישה שהורשעה ברצח בתה להסתובב בקרב אמהות שהיו נותנות עולם ומלואו כדי להיות עם הילדים שלהן. למה צריך להזכיר, בצורה כל כך גרפית, מי היא ומה היא עשתה? למי זה מועיל?
על כן אני מברכת על החלטת בית המשפט מהיום, שמזכירה שיש במערכת עוד קמצוץ של הומניות. מארי פיזם היא אולי השטן בהתגלמותו, לא ממקומי לקבוע, אבל גם לה מגיע שמשהו מחייה, ולו הכי קטן, לא יהפוך לנכס ציבורי.
anatkamm 
זהו מקרה של התנגשות בין הזכות לפרטיות, צנעת הפרט לבין זכות הציבור לדעת, או חופש המידע.
אני לא יודע מהם התכנים המשודרים בתוכנית ואפילו פרומואים לא ראיתי וכן לא קראתי את פסק הדין לכן, אני יכול לכתוב רק באופן עקרוני ללא התייחסות ספציפית לתוכנית הטלביזיה הזאת.
באופן כללי מקובל עלי שזכות הציבור לדעת לא תמיד ולא בהכרח גוברת על הזכות לפרטיות במקרים כאלה. אפשר שהזכות לפרטיות תגבר ושלא יאושר שידור התוכנית בהינתן פגיעה בפרטיות. אם הערך של המידע הוא לא מספיק חשוב שמצדיק את הפגיעה בפרטיות אז אין לשדר.
הנימוקים שלך הם נימוקים רלבנטיים לפגיעה בפרטיות. הייתי מוסיף גם הזכות לשם טוב ולמוניטין שכוללת את הזכות ששמו הרע של אדם לא יורע עוד יותר שלא לצורך. אני מסכים שהשאלה עד כמה האסירה נפגעת כבר עכשיו בפרטיותה רלבנטית כאשר שוקלים פגיעה נוספת. השאלה עד כמה השם הרע של האסירה קיים ופוגע בה, רלבנטית כאשר שוקלים דמוניזציה נוספת. צריך להיות גבול עד כמה פוגעים באדם וככל שפוגעים בו עוד ועוד, אז גם התועלת מהפגיעה צריכה להיות גדולה עוד יותר כדי שהפגיעה תהיה מוצדקת. ייתכן שהתועלת מהפגיעה הנוספת לא מצדיקה עוד הרעה במצבה שהוא רע גם כך.
עצם העובדה שבית משפט החליט להגן על זכותה של אסירה ועוד אסירה שהפרה שני עקרונות "מקודשים" "קדושת החיים" ובמיוחד בחברה הישראלית- "קדושת האימהות" היא אכן ביטוי להומאניות מצד בית המשפט וחוסר כניעה להלך רוח פופוליסטי.
אם יורשה לי , הפוסט שלך, ענת, הוא גם ביטוי להומאניות. יישר כוח.
קראתי את נימוקייך לגבי הזכות לפרטיות ואני לגמרי מבין את רובם, קשה לי לדמיין בכלל מה הייתי מרגיש אילו נאלצתי לחיות כאסיר עם שותפים שרירותיים לתא ותחת משטר קפדני כל כך.
ועם זאת, יש כאן גם עניין נוסף: הילדה רוז פיזאם ז"ל נרצחה ומתה בגלל הזנחה פושעת. בגלל שאיש, לא אלו שהיו אמורים לדאוג לרווחתה ולטפל בה, וגם לא קרובי משפחתה, לא שם לב שאימה מעדיפה את סבה ואת מערכת היחסים שלהם, על טובת בתה הפעוטה. זהו אינו מצב רגיל. זהו מצב שרבים מאיתנו לא מסוגלים להעלות כלל על דעתנו. שאם תזניח כך את ביתה עד מוות. שתעדיף לסלקה מהדרך רק כדי שתוכל לנהל את סיפור האהבה שלה עם אבי ביתה (עניין יוצא דופן כשלעצמו, אבל לא בזאת עסקינן).
הרבה פעמים כשאנו שומעים בסופו של סיפור על טרגדיה שכזאת, אנו מתקשים להאמין שזה בכלל ייתכן. שהורים מסוגלים להזנחה שכזאת. אנו גם שואלים את עצמנו כיצד אף אחד לא שם לב?
לכן אני סבור שיש עניין ציבורי להראות לפחות חלקים מהחקירה בטלוויזיה. להראות כיצד אם מזניחה כך את בתה וגם אחרי היעלמה, ממשיכה לדבוק בדברים שנעשו כאילו יש לכך הצדקה כלשהיא.
צריך להראות את הדברים לא בשל הערך המציצני שבהם וגם לא בשביל הדרמה והרייטינג, אלא כדי שזה ייחרט בזיכרוננו. כדי שלא נהיה יותר אדישים. כדי שאולי בפעם הבאה נשים לב מה קורה לילדה בדירה ממול. וזה, לעניות דעתי, חשוב יותר מזכותה של מארי פיזם לפרטיות.
היום אחר הצהרים תוכל לראות אותי מתפלמסת בנושא עם איתי לנדסברג מערוץ 1 בתכנית תיק תקשורת.
אני לא יודעת איך אפשר להסיק מהמקרה של מארי, שהוא כל כך קיצוני ולא שגרתי, על מקרים אחרים של אלימות במשפחה או ללמוד באמצעותו איך להציל את הילד הבא. מה שקודם כל צריך זה להפסיק לראות עובדים סוציאליים שמוציאים ילדים מבתים בסיכון כאילו הם חוטפים אותם למטרות סחר באיברים (הרשת מלאה בקמפיין דה-לגיטימציה נגד עו"סים, ואלוהים עדי שגם בלבי יש עליהם, אבל חייבים לתת להם גיבוי במקרים אלה). וחייבים לשפר את הכשרת הסגלים החינוכיים לאיתור סימני מצוקה אצל ילדים שפוגעים בהם בבית, כי אולי 40 ילדים נרצחו על ידי הוריהם מאז רוז, אבל כמה "רק" קיבלו מכות? כמה בנות נאנסו על ידי אביהן בתקופה הזאת? הרבה יותר. להציל ילדים מאלימות הוריהם זה מבורך, אני פשוט לא חושבת שנבירה כירורגית בפרשה הזאת תקדם את המטרה.
תשובה לאבי:
ראשית, אני מעריך את הפתיחה האמפתית שלך [אני לא ציני כלל]
לגופו של עניין, אני מסכים עם התשובה של ענת שמדובר במקרה חריג וקיצוני שהוא רחוק מלהיות מכת מדינה כך שלא יהיה זה נכון לקשור בין יעלות המידע אודותיו למידע אודות מקרי אלימות במשפחה בכלל ואלימות הורים כלפי ילדיהם בפרט.
אני לא התרשמתי שהציבור בכללותו מגלה אהדה למארי מפני שהוא חושב שמקרה כזה לא יכול לקרות ומערכת המשפט המציאה האשמות שלא היו ולא נבראו כך שיש חשיבות להראות לציבור את האמת.
לגבי זכות הציבור לדעת עולה שאלת המידתיות ושימוש באמצעי שאינו עולה על הנדרש או שפגיעותו פחותה. זה לא שנחסמה הדרך ליידע את הציבור במידע חשוב ורלבנטי על תופעת האלימות במשפחה בכלל ואלימות נגד ילדים בפרט. עדיין אפשר לספק מידע בנושא ואז השאלה היא האם דווקא הדרך הפוגענית הזאת של אספקת אינפורמציה יש בה תוספת עד כדי חשובה שמידע אלטרנטיבי לא יהיה מספיק ועד כדי כך חשובה כך שהפגיעה באסירה תהיה מוצדקת.
גם אפילו אם נניח שהציבור לא מאמין שדברים כאלה יכולים להתרחש נשאלת שאלת פוגענות האמצעי ליידע. נניח שרואים שהציבור לא מאמין שתופעות קשות של סכיזופרניה ופסיכוזה יכולות להתרחש. האם יהיה זה ראוי לצלם סכיזופרנים בזמן התקף על מנת לשפר את מצב המידע של הציבור? גם חופש המידע והאמת לא דוחים כל שיקול אפשרי אחר לרבות כל פגיעה אפשריות בפרטיות.
ראיתי את הראיון בתיק תקשורת. לגבי השאלה על "פורנוגרפיה" המילה הזאת יכולה להתאים [תלוי מה מראים בתוכנית התעודה] כמובן במובן המטפורי שלה. להבדיל מהמובן המילולי, ליטראלי literally כאשר במובן הרחב המטפורי מדובר בהצגה ויזואלית-גראפית מתוך מטרה לעורר יצרים [להבדיל מלהאיר מורכבויות אינטלקטואליות]
הערה נוספת לגבי הטענה שאם אינני טועה טען לנדסברג שמראים שם מחדלים או רשלנות של הרשויות [רשויות הרווחה, משטרה]
אז לכך אני משיב שהחלטת בית המשפט לא פוסלת דיון במחדלים ורשלנויות אלה, אלא רק את ההמחשה הויזואלית. אין כאן החלטת צנזורה או איסור פרסום על התכנים בדבר המחדלים. אפשר לדבר על המחדלים ולנהל עליהם דיונים ציבוריים ומתוקשרים ימים ולילות.
יש להניח שהגופים הנוגעים בדבר, מנהלים תחקירים פנימיים ומפיקים לקחים שהרי הם רוצים להצליח יותר מכל אחד אחר. אף ארגון לא מעוניין להיכשל והמוטיבציה להצליח קיימת, כך ששידור התוכנית הוא לא ההבדל בין הכישלון הארגוני הבא לבין מניעת הכישלון הבא.
אם הטענה היא ללמד את הציבור לזהות מבעוד מועד ילדים במצוקה ולדווח לרשויות, אז אין מניעה להפיק סרטוני הדרכה לציבור איך לזהות מצוקות מבעוד מועד. אפשר לביים סרטון עם שחקנים שבו ממחישים מקרה שאף אחד בסביבה לא שם לב אליו בליווי הסברים וניתוחים.