הכרתי את מירי רגב בצבא, כשהייתה דוברת צה"ל. לומר "הכרתי" יהיה קצת מופרז, יותר התוודעתי. היא הייתה מגיעה לפעמים לבקר בלשכה בימים שנווה היה בקריה והייתה בה איזו שמחת חיים של פרחולות, משהו חמוד ובלתי מזיק. או משהו כזה. נווה לא סבל אותה והרבה לבוז לה מאחורי הגב, אבל זה כנראה לא קידם אותו הרבה בחיים כי היא שרת התרבות והוא, אממ, לא. כשהיא מונתה לשרת התרבות אני מודה שקצת דפקתי את הראש בקיר (מטאפורית, מירי רגב לא שווה מיגרנה) אבל זמן קצר מאוד. אין לי כוח לזה יותר. נשבר לי להיות מיואשת. תנו לי אסקפיזם בכוס גדולה עם חלב חם בצד ותעירו אותי כשבאמת יגיע הזמן לקום וללכת. עד אז, מירי רגב היא חומר מצוין לשיחות סלון ובדיחות מתנשאות ושתעשה כרצונה בתפקידה.
היום פרצה סערה גדולה כי עודד קוטלר עשה ענת וקסמן ואמר שמצביעי הליכוד הם עדר מלחכי קש וגבבה, או משהו בסגנון. הייתי באירוע בו נאמרו הדברים (תוכלו לקרוא על כך כאן) ודווקא הדברים של קוטלר, או למען הדיוק, הפאתוס המופרז בו שוחקו על הבמה, פחות הזיזו לי. מי שבעיניי עשתה טעות הייתה דווקא אופירה הניג, שלא ניסתה לייפות את הדברים ולא קראה לשום דיאלוג, בשונה מחלק מקודמיה. היא הכריזה מלחמה: קראה להחרים את טקס פרסי התיאטרון המתקרב, "ואם אתם כבר באים, אז קומו וצאו מהאולם כשמירי רגב עולה לנאום" (ציטוט חופשי מהזכרון, אל תתפסו אותי במילה). הדברים נאמרו על רקע מחיאות כפיים סוערות ובסופו של נאום שהתחיל בשטחים הכבושים ופשעי מלחמה מעבר לקו הירוק.
עכשיו תשאלו, למה טעות? כי אין טעות יותר גדולה שהסמול (כן, זו התנהגות סמולנית, צר לי) יכול לעשות יותר מלהשתלט על מאבק שהוא חשוב לכו-לם. הדיון על התרבות בישראל, תקציבה הנמוך מים המלח (זה לימור לבנת אמרה, לא אני), מעמד היוצרים וזכויותיהם וכל מה שמסביב – הוא דיון שאסור שיתקיים במשולש התל אביבי שבין הקאמרי-הבימה-בית ליסין. כי הוא מעגן את הניתוק של אנשי הרוח (ואנשי הרוח בעיני עצמם) מהעולם שסביבם. לא צריך ללכת רחוק, אפילו אם נשאיר את ירוחם, אום אל פחם או שלומי מחוץ לתמונה (ואסור, אבל לצורך העניין). תל אביב היא גם שכונת התקווה, נווה שלם וגבעת עמל, והאנשים שם כנראה לא הצביעו מרצ. ומגיעים להם תיאטרון וקולנוע ואמנות פלסטית שידברו אליהם ויתייחסו אליהם בלי לחשוב 24/7 על הטבח בעזה או על השפלות במחסומים. ומגיע להם שיזכרו אותם לא רק כשיש מאבק חברתי על פינויים שמצטלם טוב בטלוויזיה. פרדון מיי פרנצ', אבל אלה החיים עצמם. זו לא הצדקה לצנזורה או לתיעדוף תקציבים ליצירות על פי מידת הציונות שבהן. זו רק בקשה מאחיי השמאלנים לצאת קצת מהבעלבתיות שהם תפסו על התרבות.
ומילה גם על הסרט על יגאל עמיר. זה סרט חשוב ואסור שהוא יסכן את תקציב או הלגיטימיות של כל פסטיבל שהוא יופיע בו. דווקא בגלל שהוא מראה את הרוצח הכי מושמץ של עשרים השנים האחרונות (אני יכולה לחשוב בשליפה על כמה מזעזעים ממנו, אבל נורא נוח להשליך את כל הרעות החולות של החברה על תימני עם כיפה) בתור בן אדם. בתור אב שמקריא לבן שלו סיפור לפני השינה. כי אחרת אנחנו חוטאים לעצמנו, לאותה הומניות אוניברסלית שבשמה כל אנשי הרוח מתיימרים לדבר. ראשית, כי לצנזר אותו זו צנזורה גרועה כמו כל אחת אחרת, ושנית, כי בעיניי זה דבר חשוב מאין כמותו להאניש את הפושעים שבקרבנו. כתבתי על זה כבר בהקשר של מארי פיזם, אבל זה דבר שחשוב לחזור ולומר: יגאל עמיר הוא בן אדם. הוא לא מפלצת. כל השתקה שלו והרחקה נוספת שלו מעיני הציבור היא טעות מעדות הפלנטה האחרת ואסור לעשות את זה. גם כי ככה קל (ומסוכן) לשכוח את הרקע שהוא צמח בו, וגם כי כל דחיקה של רוצחים לפינה אפלה ומושתקת מונעת מאיתנו את ההתמודדות איתם כשהם יחזרו לחברה. אמר את זה כבר רמי הויברגר – הוא ישתחרר יום אחד. אתם יודעים את זה. אבל אנחנו כבר כל כך נטבע בדמוניזציה שלו שלא יהיה לו שום סיכוי. תגידו שיגאל עמיר הוא מקרה קיצון? אולי. אבל צנזורה שמתחילה במקרי קיצון תגיע גם למקרים השכיחים. דמוניזציה מופרזת של פושעים היא דבר הרסני לשיקומם ומשם לחברה כולה. דווקא השמאל הנאור חייב להלחם נגד זה ולא לסתום פיות.
anatkamm 
ראשית, הם שילבו גסות רוח מכלילה כלפי ציבור, דעה קדומה, אמנם גסות הרוח ששולבה בפאתוס במשלב לשוני גבוה [אם כי גם כשל לשוני מיד אפרט]. מזיז לי כשפוגעים בבני אדם שלא בצדק [מזיז לי גם כשפוגעים בצדק אבל אז אני צריך להסכים עם התזוזה]
שנית, הם מבטאים חוסר סובלנות וחוסר תרבות דמוקרטית. דמוקרטיה היא לא רק מוסדות, חוקים, כללים, בחירות. דמוקרטיה היא גם אורח חיים, ערכים, תרבות. דרך חיים דמוקרטית [democratic way of life]. בין השאר תרבות דמוקרטית כוללת גם דרך חיים מתונה וסובלנית, הכרה בלגיטימיות של דעות נוגדות ומפלגות יריבות, נכונות נפשית להפסיד ולקבל את הדין כשהמפלגה היריבה זוכה בבכורה. קבלת הרעיון שחילוקי דעות הם דבר לגיטימי "להסכים שלא להסכים" [agreement to disagree] אין פשע או אסון בדעה חולקת פוליטית.
]על תרבות דמוקרטית, בנימין נויברגר, הדמוקרטיה המודרנית: שורשים רעיוניים ותפיסות יסוד, בתוך דמוקרטיות ודיקטטורות במאה ה- 20, ע' 94]
שלישית, וזה מתקשר לפיסקה על יגאל עמיר לא טוב כשקוראים לבני אדם בהמות. זהו ביטוי הפוגע בכבוד האדם שגם מטרתו הייתה לפגוע. זה חלק מהדה הומאניזציה שעושים גם ליגאל עמיר.
בהחלט, התיאטרון צריך לשרת את הצרכים האמנותיים של הפריפריה מבלי שהדבר יושפע מדעותיהם הפוליטיות, האידיאולוגיות ומהסנטימנט הפוליטי של הקהל שם. אני מבין שזה מתסכל להפסיד אחרי שמכוני הסקרים מכרו אשליות של זכייה. גם אני שייך למתוסכלים אבל זהו חלק מהריסון המתבקש.
הערה לשונית בקשר לדברי מר קוטלר: הביטוי "קש וגבב" יש בו קפד זנבו שגוי. הביטוי הוא לעניות דעתי "קש וגבבה".
אין לי אלא להצטרף בליבי, נשמתי ומוחי ובכל עצמותי למען האנשתו של יגאל עמיר כחלק מהאנשתם של אסירים ופושעים. המאבק בדמוניזציה של יגאל עמיר הוא חשוב מאוד דווקא בשל כך שבהקשר הזה יש המון דמוניזציה. יש חשיבות, שבני אדם ייחשפו לפנים האנושיות של הפושע האולטימטיבי ולמציאות המטושטשת של רע שהוא לא רע טוטאלי בשילוב עם טוב ולא למציאות הקיימת בדמיונם של בני אדם רבים בדבר הדיכוטומיה החדה והפשטנית של טוב ורע, מלאך ושטן. אכן, יגאל עמיר הוא אדם שפשע והוא לא מפלצת. הוא פשע באנושיותו. צריך לתקצב את הסרט שמראה את האדם שבפושע.
חלק מהטיעון הוא שרעיון ההומאניזציה של פושעים לא יכול לעמוד אם הוא לא יתנסח באופן עקבי. אם נתחיל להחריג מקרים קיצוניים אז בזה ויתרנו על העיקרון ההומאני. ההומאניות אינה הנחיה פרגמטית שמקיימת שקלול תמורות tradeoff על פי חומרת הפשע. מדובר בעיקרון אוניברסאלי שכל החרגה שלו שומטת את האוניברסאליות שלו ועל זה כל כוחו.
עכשיו לילה. זה הזמן לנעול את התגובה בברכת Buenas noches ובשיר הנושא שם זה שמבטא את רוח האסקפיזם הנושבת מהפיסקה הראשונה
ישראל איננה דימוקרטיה אמיתית, בבחינת ערכיות הדימוקרטיה מה שקרוי בלשון מדעני-המדינה, הדימוקרטיה המהותנית-מהותית,- המבוססת על ערכיה ועל הנורמות,של האזרחים,המקבלים את הדרך הדימוקרטית,גם לא לפי-מורי-ורבי-ממכללת בית-ברל,כפ"ס,הפרופ' בני נוייברגר. בישראל קיימת הדימוקרטיה הפורמלית-בלבד למיצער! מי ייתן, ושלטון זה,הקיים, יילך לעולמו,בטרם עת,ויוחלף ע"י שלטון אחר,ליבראלי יותר, שאינו סוגר את ראשות-השידור ומפטר עיתונאים,כתבים ועורכים. וסותם פיות לשחקני-תיאטרון ולהצגות שלא עוסקים בזרם המרכזי של שוק הדיעות הצר וההומוגני של השליט הבלבדי, עם המפלגה היחידה, השלטת, על גרורותיה האופורטוניסטיות והקיצוניות,לצד אחד ויחיד!
סליחה, בתגובה שלי נשמט משפט הפתיחה
המשפט: הדברים של עודד קוטלר כן מזיזים לי
ואחרי משפט זה כל התגובה הנ"ל
כל תרבות שממומנת על ידי השלטון בסוף תוכפף אליו. כך לאחר עשרות שנים של שלטון מפא"י התעצב מצב בו הכסף הולך למיליה מאד מצומצם של שמאל אשכנזי. הערבים מקבלים פחות מ-3% מתקציב התרבות, החרדים כלום, ומזרחים גם באזור.
כיום מס שנגבה ממסעודה בפריפריה משמש לסבסוד תיאטרון לתל אביבים אמידים.
במקום לגבות כסף מכולם ואז לתת לכל מיני פקידים בועדות, קומיסרי תרבות, להחליט איזה הצגה נראה, צריך לעשות אחד מ-2:
1. לא לקחת את הכסף מלכתחילה ולהשאיר אותו אצל האזרחים שיצרכו איזו תרבות שהם רוצים.
2. לקחת את הכסף ולחלק אותו כ"שוברי תרבות" שכל אזרח יבחר את התרבות שלו.
פינגבק: עודד אמר | larivedroite
ענת, מפנה לפוסט שאולי יימצא מעניין, בעניין מירי רגב ועניני תרבות. רשומה של אלון הראל מהאוניברסיטה העברית על דמוקרטיה ליבראלית לעומת דמוקרטיה עממית [שהיא לדעתו תפישת הדמוקרטיה שמבטאת רגב]
http://hebrewu-law.blogspot.co.il/
לדניאל, הברירות האלה הן בין הרע לגרוע. נכון שרע שהמדינה מכתיבה את תכני התרבות, אבל מצד שני חוקי השוק החופשי ההיצע והביקוש והפרטת האמנות עלולים לגרום לתרבות ואמנות להתיישר לפי המכנה המשותף הנמוך. לא בטוח שסרט על יגאל עמיר יצא נשכר ממצב כזה.
האידיאלי הוא מימון המדינה ללא התערבות בתכנים לפי קריטריון של דמוקרטיה ליבראלית ולא דמוקרטיה עממית. יכול להיות שבסופו של דבר זה לא יקרה, אבל זו אמירה מוסרית. זו חובתה המוסרית של המדינה לממן אמנות מתוך ניטראליות לתכנים [בגבולות החוק] ולא תחזית אמפירית למה שיקרה בפועל.