הפרק בו הסכמתי עם גלעד ארדן

חי חדקי, לא חשבתי שאי פעם אסנגר על יוזמה של גלעד ארדן, אבל גם שעון לא מכוון מדייק מדי פעם במקרה. אז בעקבות דיון עם חבר – בעל כוונות טובות, אין לי שום ספק, אף שממש לא הסכמנו – סידרתי קצת את המחשבות לגבי היוזמה להקמת כלא אוניברסיטאי, שאני בסך הכל די בעדה, ואשמח אם אסירים ואסירות לשעבר יחוו דעתם גם כן. אפשר אנונימי.

אתמול (רביעי) פורסם שהשר לבט"פ גלעד ארדן ונשיא אוניברסיטת בר אילן פרופ' אריה צבן סיכמו על הקמת "בית כלא אוניברסיטאי, לראשונה בישראל". הידיעה לא התייחסה למודלים מקבילים בעולם, ככל שבכלל ישנם כאלה, ואין לי כוח לחפש כרגע. אם מישהו מכיר ויש לו בשלוף, אני אשמח. לשם ההבהרה, בית הכלא האוניברסיטאי אינו אוניברסיטה בתנאי כליאה, קמפוס עם סורגים, מקום בו האסירים משלימים השכלתם מצאת החמה עד ספירת לילה; לא לא, מי שיוכשר באותה אוניברסיטה יהיו דווקא אנשי הסגל, עובדי שב"ס וגם אלה שלא.

כל הגבות הליברליות כולל של יורז טרולי הורמו בתדהמה לרגע; לא מספיק שבפנאופטיקון של הכלא אסירים ממילא במעקב כל הזמן, עכשיו גם מוסיפים לזה כסות מדעית והופכים אותם רשמית לעכברים במבוך?

אלא שמחשבה נוספת שהקדשתי לעניין דווקא הפכה אותו להרבה יותר הגיוני, מכמה סיבות:

  1. המודל שארדן מכוון אליו הוא כשל בית חולים אוניברסיטאי. בואו נפרק את זה לרגע: מקום מאוד לא נעים וצפוף שאף אחד לא נמצא בו מרצונו, נטול פרטיות, מלא אנשים שאתה לא רוצה להיות קרוב אליהם, יחס סגל:לא-סגל גרוע מאוד ושאתה אמור לצאת ממנו (במהרה בימינו אמן כן יהי רצון) במצב טוב יותר משהיית כשנכנסת, יהיה ה "טוב יותר" אשר יהיה. בעצם, בתי חולים לא כל כך שונים מבתי סוהר. אז למה זה הכי מובן מאליו שרופאים מתלמדים יעשו ניסויים על מטופלים וסוהרים או עו"סים מתלמדים לא?
  2. סגל שב"ס בארץ, כמו ברוב המקומות בעולם, מורכב בעיקרו מאנשים מאוד פשוטים. אני זוכרת שבנווה תרצה נתקלתי בכמה סוהרות וסוהרים שרק משק כנפי פרפר מקרי בשלב כלשהו בהיסטוריה שלהם הוביל אותם להיות בצד ההוא של הסורגים ולא בצד שלנו. רקע סוציו-אקונומי נמוך, השכלה בסיסית בלבד והרבה פעמים גם דיבור נגוע (מכירים מג"בניקיות במחסום? אז כאלה) היה שילוב שחזר על עצמו אצל רובם. לא מעטים, אגב, כן השקיעו ברכישת "השכלה אקדמית" במקומות כמו מכללת אשקלון והמרכז האקדמי פרס, בעיקר לצרכי הטבות השכר הנלוות, אבל ממה שהצלחתי לראות הייתה שם בעיקר רכישה והרבה פחות השכלה. אם האנשים האלה יעבדו במקום שמראש מוגדר כחממה של אוניברסיטה, אני בטוחה שזה יתרום להם וישפר את איכותם והתנהלות והשקעה בהון אנושי היא משהו שכולם ירוויחו ממנו.
  3. כבר היום בתי הסוהר הם מעבדת ניסויים. קודם כל, כי כל כמה זמן יש איזו רפורמה או פיילוט לתכנית שיקום חדשה או פקודה שמחייבת שינוי תנאים או ווטאבר ולאסירים אין שום סיי בעניין הזה, כלומר ממילא קובעים בשבילם הכל ועורכים באמצעותם מחקרים כדי לבדוק את יעילות התכניות האלה. שנית, כי בתי הסוהר – בעיקר כאלה שנמצאים במרכז ונגישים יותר, או המטופחים כמו בתי ההבראה חרמון וצלמון – הם כבר מזמן יעד תיירותי (אני לא צוחקת: היה בנווה תרצה בזמני "סיור לחברים" שערך כתב פלילים בכיר כלשהו לאנשים שהיו חבריו אבל ממש לא קולגות). הפקודה בישראל קובעת שבתי הסוהר יהיו פתוחים לכל דמעוניין מטעמי שקיפות עשיית הצדק או משהו בסגנון. זה אומר שבערך אחת לשבוע בממוצע מגיעה חבורה כלשהי – החברים של הכתב, סטודנטים למשפטים או קרימינולוגיה, עובדים סוציאליים וכו' – ומסתובבת בכלא עם מדריך. זה מציצני ומשפיל אבל אף אחד לא שואל את האסירים לדעתם על הנושא. באיזשהו שלב זה נהיה מוגזם ואני זוכרת שביקשנו א' שלא יכניסו אותם לאגף בזמן ארוחת צהרים (כי אז זה ממש הקופים בשעת ההאכלה. אתם לא מבינים כמה זה לא נעים) וב' שיתנו התראה כשמגיע סיור כדי שמי שרוצה תוכל להתחבא. אסירות בפרופיל גבוה, נניח אני, מאוד השתדלו להמנע מלהיראות בסיורים האלה, כי הכלא מספיק קשה גם בלי להיות ליהוק בפריק שואו. רוצה לומר, אני לא רואה איך כליאה בבית כלא אוניברסיטאי תהיה בפועל שונה ממה שהיה היום (מסייגת: ממה שהייתה לפני ארבע שנים כשהייתי שם).
  4. אני מניחה שלפחות בהתחלה יאפשרו לאסירים לסרב להכנס לשם. אני לא יודעת מה יהיה מודל שילוב האסירות במקום כזה (כיום יש כלא נשים אחד ויחיד בישראל והערבוב עם אוכלוסיית גברים נדיר עד לא קיים) אבל אני יכולה להניח שהמקום יהיה פתוח רק לגברים שממילא יש להם יותר גמישות ואפשרויות מעבר בנוגע למתקן הכליאה שלהם. כלומר, אם תהיה אפשרות סירוב ולא יכפו על אף אחד להכנס לשם, לא יגרם שום נזק. זה לא כמו לנסות לחסן חיילים מאנתרקס ללא ידיעתם.
  5. סביבה מחקרית אקדמית תוכל להשפיע לטובה גם על האסירים. אם יהיו יותר ספרים נגישים, יותר אנשים מלומדים בסביבה המיידית של האסיר ובאופן כללי היחס ללימודים גבוהים יהיה יותר קז'ואל ופחות משהו שאסירים ירגישו שהוא מעבר להישג ידם, הם רק ירוויחו מזה ומתוקף כך גם החברה כולה (את המניפסטים שלי על חובת שיקום אסירים כבר פירטתי חזור ופרט וכנראה שאפרט גם פה בניכר באנגלית, אז אין טעם לחזור על הכל).

לא יודעת אם שכנעתי אתכם, וזה ממש בסדר אם לא. אבל חשוב לי שכל המצקצקים ההמומים שלא מכירים את חווית בית הסוהר יבינו שהתגובה שלהם לא הוגנת כי היא לא מבוססת. נורא קל לדבר על "סוגיות אתיות" כשמסתכלים על היוזמה הזאת מבחוץ; רוב הסוגיות האתיות האלה מופרות ממילא, אז למה לא לנסות להרוויח מזה?

6 מחשבות על “הפרק בו הסכמתי עם גלעד ארדן

  1. "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם" (אבות ו, ו) למשפט הזה יש תחולה עצמית כי אותו עצמו הבאתי בשם אומרו.

    הפעם, פחות אביא דברים משלי ויותר אצטט. מדובר בדבריו של יובל איילון (פילוסופיה, האוניברסיטה הפתוחה) בפייסבוק, שניסה להסביר מה בעיתי בפרויקט הזה.

    כמו שאומרים במקומותינו אני רק אניח את זה כאן:

    "כלא כזה הוא כמעט ערובה למחקר לא אתי, בלי הסכמה של ממש. כל הגישה כאן לאסירים אינסטרומנטלית לגמרי הרי.

    נכון שהסכמה היא סוגיה בעייתית תמיד. אבל כאן הרבה יותר. הרי מדובר על אוכלוסייה חלשה, ועל העדרם של התנאים המוסדיים וההסדרים שמגנים עליה ואשר אמורים לספק הגנה נוספת.

    התבונני למשל בהבדלים בין מה שמוצע לבין הדוגמא שהבאת – בתי חולים אוניברסטאיים, או מחקר בחולים.

    בתי חולים אוניברסיטאיים הם כורח להכשרת צוות. מחקר מתקיים בהם, כמו בכל בית חולים. אבל. ראשית, המחקר הוא לטובת החולה. שנית, ישנם כללים מאד מחמירים של הסכמה ונדרש לפי חוק אישור של ועדת הלסינקי – שיש בה גם נציגי ציבור וגם מי שאמורים לייצג את החולים.

    לא כך במחקר לא-קליני בבני אדם. הניסוי אינו לטובת האסיר, ואין חוק שמסדיר את עבודת הועדות לאתיקה. מדובר על ועדות מוסדיות, שהוקמו בדרך כלל כי צריך אישור אתי כדי לקבל תקציבי מחקר מחו"ל או לפרסם בכתבי-עת, שהרבה פעמים המבנה שלהם בעייתי (בלשון המעטה), שאין בהן ייצוג של האוכלוסיות הנחקרות. וזה עוד לפני שנכנסנו לכלא ולניגוד העניינים המובנה כאן.

    לדברים הללו יש להוסיף את התרבות הארגונית הנוהגת בארץ ואת היחס לוועדות האתיקה. מבקר המדינה נדרש לפני מספר שנים לוועדות למחקר בבעלי חיים (שכן קיימות לפי חוק, ואשר צריך להיות בהן ייצוג לארגוני בעלי חיים), ומצא אי סדרים וניגודי עניינים חמורים. "

    עד כאן הציטוט (בכפוף לשינוי אחד שהעזתי לעשות –תיקון טעות הקלדה)
    בכל זאת הערות משלי:

    לסעיף 3, אם ממילא נוהגת פרקטיקה לא ראויה של פגיעה בכבוד האסיר/ה או פגיעה בפרטיות אז האם צריך להוסיף עוד יותר ממנה, או שעדיף לקרוא להפסיק גם את הפרקטיקה שמתבצעת ממילא?

    הסעיף החסר (סעיף 6)- מה לגבי טובת המחקר, המדע והקשר בין קידום המידע והידע לבין ניצולו גם, בין השאר, לטובת אסירים? כלומר, אולי המחקר ילמד אותנו שפרקטיקה עונשית או פוגענית כלשהי באסירים ואסירות אינה יעילה?

    גילוי נאות: את רוב הפוסטים שלך בבלוג שיתפתי בפייסבוק שלי (כלומר לחברים ולחברות שלי בפייסבוק). לא את כולם אבל את כל אלה שעוסקים בענישה, אסירים, כליאה ועוד כמה שלא, אבל מצאתי בהם עניין לשתף.

  2. אני מקווה שהצלחת להגיע לדף המדובר.

    עוד אדם שאני מעריך בנושאים האלה היא הקרימינולוגית ד"ר חגית לרנאו שהייתה חברה בועדת דורנר. כזכור, דו"ח ועדת דורנר המליץ גם בנושא המחקר:

    " הוועדה ממליצה על הקמת יחידה למחקר ומידע במשרד המשפטים אשר תעסוק בנושא אכיפת החוק, בדגש על מדיניות הענישה, השיקום וגזירת הדין. תפקידיה של היחידה יהיו לאסוף מידע סטטיסטי, נתונים משווים, ומידע אחר על הענישה, השיקום וגזירת הדין, ועל היקפי התופעה העבריינית והשלכתם על הענישה, כמו גם על ההשפעות של הענישה לסוגיה ויחס עלות מול תועלת של רמות הענישה השונות, באמצעות בחינת עלותה של הענישה והאפקטיביות שלה. בנוסף, תאסוף היחידה מידע ותערוך מחקרים בדבר הערכת העלויות של ענישה חדשה והחמרה בענישה. כמו כן תלווה היחידה ניסויים (פיילוטים) בתחום הענישה והשיקום, ותספק מידע לציבור על הענישה, על עלות הענישה ועל השפעותיה ועל מידת האפקטיביות של תכניות השיקום השונות. היחידה גם תנפיק דוחות על רמות הענישה הנוהגות בעבירות שונות, שיוכלו לשמש כלי עזר לגורמי השלטון השונים, לבתי המשפט ולציבור הרחב."

    עם זאת לגבי בית כלא אוניברסטאי לרנאו הביעה חשש בפייסבוק וכך כתבה:

    "איני יודעת את הפרטים, אבל רעיון מסוכן בעיני.
    ההיסטוריה של הכליאה מלמדת שהשילוב בין עודף פטרנליזם טיפולי/מדע לזכויות אסירים – הוביל לא אחת לפגיעות קשות מאוד.
    ליווי תוכניות טיפול במחקרי הערכה זה צורך ברור מאליו (לא רק ברימונים אלט בכל בתי הכלא), אבל הרעיון של בית כלא אוניברסיטאי, שישמש כר לימודים לסטודנטים הוא מרחיק לכת ממש.

    הסיפור של דאגה אמיתית לא מתחיל ונגמר בכוונות טובות.
    והכל, כמובן, תלוי בפרטים."

כתוב תגובה לanatkamm לבטל