שולה זקן תשתחרר היום (שני) ממאסר, בדיוק – על התאריך – ביום בו אני מציינת שנה לשחרורי. מקורביה מבטיחים חאפלה? נראה אותה מפזזת עם תא הכשט"חים בתחריר (כי בתזמון מפוקפק העלו את זה לאחרונה מהאוב כדי לנגח מישהו שהיה שם).
אני קצת מתבאסת שלא זכיתי לחלוק איתה זמן מאסר. זה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להיות מאוד מאוד מצחיק.
בהצלחה בחיים החדשים, למרות שאני בטוחה שאת דאוגה ומרופדת היטב.
(מתנצלת [ככה זה אצלנו בשמאל, מתנצלים] על הפוסט הקצר. אם היו לי פייסבוק או טוויטר זה היה הולך לשם. אבל אין לי)
ומכאן, בהזדמנות זו, לקראת חגיגות השנה לחירותי שתתקיימנה הערב אם ירצו השם והמוזמנים שבתקווה לא יעשו לי הקיץ של אביה – איחולי שחרור מהיר גם לצ'לסי אליזבת' מאנינג ולאדוארד סנודן.
ענת
anatkamm 
המאסר שלה נראה ממש כמו בדיחה. למה צריך לקצוב עונשי מאסר של פחות משנה?
חידוד: קציבת עונש מאסר חלה על מאסר עולם בלבד והיא מתבצעת על ידי נשיא המדינה על פי המלצת הגורמים המקצועיים במחלקת החנינות של משרד המשפטים, כי קציבה נחשבת מעין חנינה ובניגוד למה שנהוג לחשוב, כלל אינה אוטומטית ומובנת מאליה. יש לא מעט רוצחים, לאו דווקא כאלה עם יותר מקרבן אחד, שאינם קצובים על אף הזמן הממושך שהם כבר מרצים (בלי שמות. גוגל הוא ידידכם). ניתן לבקש הקצבה לאחר לא פחות משבע שנים בפנים ובדרך כלל עד מתן התשובה עוברת עוד תקופה לא מבוטלת. עד למתן הקצבה לא ניתן לבקש חופשות.
שחרור מוקדם בגין התנהגות טובה, מה שידוע בציבור כמתן שליש, מוענק על פי שיקול הדעת של ועדת השחרורים בהתאם למכלול פרמטרים שהתנהגות טובה במהלך המאסר הוא רק אחד מהם (לצדו ישנם תכנית שיקום, מסוכנות, סיכויי הישנות העבירה, אם מדובר במאסר ראשון ועוד). מאסרים ראשונים בכלל ושפוטים לעד שנה בפרט מקבלים כמעט תמיד שחרור מוקדם (למעשה מאז שאני מודעת לסוגיה לא נתקלתי במקרים שלא קיבלו).
אז עונשי מאסר של פחות משנה לא קוצבים, אבל כן נותנים שחרור מוקדם אם האסיר/ה הרוויח/ה אותו, כי אסירי קפה ועוגה כמו שקראו להם בנווה תרצה לא שונים מכל אסיר אחר.
אם כך מזל טוב על יום השנה, אינני עוקב בקביעות אז אני מקווה שגם עבודה חדשה מצאת, והמשיכי להכות גלים 🙂
פינגבק: ולווט אנדרגראונד - בלוג ביקורת התקשורת של דבורית שרגל » אם שותים לא צועקים
בשעה טובה ובילוי נעים ליום ההולדת לחופש
בשעה טובה ומוצלחת גם לשולה זקן.
את מתנצלת על הפוסט הקצר ואני צריך להתנצל על הפוסט הארוך, כלומר על כל תגובה שלי שהיא מעל שלוש שורות [לא משנה שהיא יותר קצרה מהפוסט שלך] כי יש מגיבים שרואים בתגובה שלי שאורכה מעל שלוש שורות כ- "מגילה".
אז סליחה על הפוסט הארוך אבל לכל המסכנים שנאלצים לקרוא את המגילה הזאת אולי תקחו קורס איך להבין טקסט שאורכו שלוש שורות ומעלה. אולי יש קורסים כאלה. פשוט מנסה לעזור לכם.
[אני מכוון את דברי רק לקוראים ספציפיים ולא לכלל הקוראים]
באמת יש לתמוה איזה סוגי בני אדם יש בזמננו שטקסט שאורכו מעל שלוש שורות נראה להם מגילה. פסה היכולת לקרוא ולהבין טקסטים טיפה מורכבים? מצד שני אולי זאת לא הבעיה כי לגבי הפוסט הראשי אין להם תלונות דומות. אז אולי הבעיה היא שהם חיים במגירות: פוסט ראשי "מותר לו להיות" ארוך ותגובה "צריכה להיות" קצרה? למה צריך? ככה זה וזהו. סדר צריך להיות בעולם. לכל דבר המגירה שלו. אסור לצאת מהריבוע.
יש לי גם סטוקרים העוקבים אחרי ואומרים שבכל בלוג אני כותב כך ולא מרחם על הקוראים המסכנים. אה רגע, ושבעל הבלוג כותב באורך דומה הקוראים כבר לא מסכנים? או ששם לא מוצדק לרחם עליהם? כמובן שלא. זה שייך למגירה של פוסט ראשי וזה שייך למגירה של "תגובה". החיים כמגירות הם חיים נפלאים.
יש רק בלוג אחד שאני כותב שם למעט הנוכחי ואף פעם לא קיבלתי שם תלונה על ארכנות ואף קיבלתי פידבק של הסכמה עם רוב הערותי.
בעבר כתבתי בבלוג ולווט אנדרגראונד וברחתי משם כמו מאש בין השאר כי בעלת הבלוג התייחסה לארכנות שלי באופן מפלה [לא העירה על ארכנות של אחרים] ולא הוגן [לא אמרה לי שהבעיה שלה היא הניטור של התגובות].
תשובה למיל
מאסר של חצי שנה אינו בהכרח בדיחה לכל האסירות [והאסירים] המרצות אותו. נכון שיש טיפוסים שלוקחים דברים בקלות אבל לא כל הטיפוסים הם כאלה ומאסר של חצי שנה יכול להיות מעיק. מה שקובע את ההרגשה הוא הזמן הפסיכולוגי ולא רק הזמן הפיסיקאלי. כשאתה רוצה שחוויה לא נעימה כבר תסתיים הזמן הפסיכולוגי יכול להיראות לך כמו נצח למרות שהזמן הפיסיקאלי הוא חצי שנה. חוויה של המתנה מאריכה את הזמן הפסיכולוגי והחוויה שלילית של המתנה עוד יותר. ראה את החוויה של ענת מהימים הראשונים שלה בבידוד שנראו לה כמו נצח וסיוט של נגמר ["המוות זה כאן"]
אני ראיתי חיילים ש- 35 ימי ריתוק לבסיס גרמו להם להראות כמי שעולמם חרב עליהם. לא המציאות הריאלית לכשעצמה מהווה תנאי מספיק לקביעת מצב הרוח והרווחה הנפשית אלא המשמעות והפרשנות שנותנים למציאות הזאת.
אבל מעניין שאתה מבקר ניכוי שליש על מאסר קצר. יש הטוענים ההיפך, שלא צריך להיות ניכוי שליש על עבירות חמורות ששם מן הסתם המאסר יחסית ארוך. אני לא מסכים לא עם זה ולא עם זה, אבל עם דעתך אני יחסית מסכים יותר מהדעה ההפוכה.
אבל יש בדברים שלך הכוונה למשהו שהוא נכון. האם בכלל יש תועלת מלכתחילה במאסרים קצרים? כשהמאסר הוא קצר נשאלת השאלה האם לא עדיף עונש אחר שהוא לא פחות מרתיע וגם אין בו את החוויות השליליות של המאסר. למשל עונש של עבודות [שירות לתועלת הציבור], קנס ואפילו מאסר בית [מה שנקרא "עונשים בחומרה בינונית"]. לדעתי לאור המחקרים לגבי חולשת ההרתעה ולאור זאת שלגמול אין הצדקה מוסרית, עונש המאסר צריך להישמר לרציונאל של מניעה במובן של ניטרול, הגנת הציבור, הרחקה. ולכן מאסר צריך להיות או ארוך באופן אפקטיבי למניעה או בכלל לא. במאסרים קצרים ספק אם יש תועלת והדבר גם יחסוך כספי ציבור.
ואת אתי אלון חייבים לשחרר [אבל אני לא מתכוון להיות קאטו הזקן, פשוט הפינאלה הזאת מתאימה לרוח הפוסט הראשי]
אני מפצל את תגובתי על מנת לנסות למנוע ביקורת על ארכנות. אני אוסיף משהו בתגובה לטענה של מיל שמאסר של חצי שנה הוא בדיחה.
הטענה שכאשר מדובר במאסרים קצרים יחסית, אז עדיף להעניש בעונשים שאינם מאסר או חלופיים למאסר, ענישה בקהילה. גם העונשים האלטרנטיביים למאסר הם לא "בדיחה" יש בהם מכאובים. הם לא עונשים קלים, הם לא חמורים, אלא הם בחומרה בינונית. עונש קל הוא קנס נמוך או מבחן. עונש בחומרה בינונית הוא מאסר על תנאי, מאסר אלקטרוני, מאסרי סוף שבוע, מאסר בעבודות שירות, שירות לתועלת הציבור, קנס בסכום משמעותי, מבחן בתנאים מגבילים, השתתפות בתוכניות טיפוליות הכרוכות בפיקוח [רות קנאי, עונשים בחומרה בינונית, בתוך "סוגיות בתורת הענישה בישראל", ע' 238]
עונשים בחומרה בינונית יש בהם הכבדה משמעותית על החירות ועל איכות החיים, על המצב הכלכלי. יש מחקרים שמראים שהציבור רואה בכך עונש ממשי ולא בדיחה או קייטנה.
לגבי מאסר קצר, יש הטוענים שגם מאסר קצר הוא עונש בחומרה בינונית. אבל כאן מדובר על מאסר בפועל קצר מאוד באורך במונחי ימים ושבועות ולא חצי שנה. לא כולם מסכימים שאפילו מאסר כזה הוא בחומרה בינונית. הרעיון של מאסר של ימים/שבועות נועד להטיל הלם. הטענה היא שמאסר קצר יוצר זעזוע נפשי חד וקצר ולכן הוא נקרא SSS ראשי תבות: short sharp shock אבל נשאלת השאלה האם הזעזוע הזה לא עלול להיות הרסני או לפחות מטיל מכאובים שאפשר להסתפק בפחות מהם [על מאסר ההלם הקצר, שלמה גיורא שוהם, גבריאל שביט, גבריאל קאבאליון, תומר עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, ע' 316, קנאי, שם, ע' 240]
חשיבות העונשים החלופיים למאסרים קצרים הם באפשרות מצד אחד להעניש כלומר לגרום לסוג של סבל משמעותי אבל ללא המכאובים הקשים המיוחדים של המאסר, לשמור על כבוד האדם שנפגע הרבה יותר כאשר האדם הוא במאסר, הענישה בקהילה מבטאת את מחויבות הקהילה כלפי כל חבריה במקום לזרוק אותם לכלא ולשכוח מהם, הקלה על בעיית הצפיפות בבתי הכלא וחיסכון בעלויות התקציביות של המאסר.
למאסר יש קושי מיוחד בהיותו מגביל הגבלה רבה את החירות וניתן להטיל עונשים מבלי שיהיה צורך בהגבלה עד כדי כך [קנאי, שם, ע' 237].
כאשר מדובר בחצי שנת מאסר אין בסיס לטענה שאין לאסירה מכאובים האופיניים לאסירות. באופן כללי, כאשר מדובר במכאובי מאסר צריך להיזהר במה שנכתב בספרות מפני שדברים שנכתבו על כלא גברים ותרבות משנה של האסירים לא בהכרח חלים על כלא נשים ותרבות משנה של האסירות וגם דברים שנכתבו על אסירים וכליאה במדינות מסוימות לא בהכרח נכונים לגבי מדינות אחרות [למשל ישראל].
כאשר מדובר בעולמן החברתי של האסירות נכון שיש פחות אלימות ופחות קשיחות אבל בהחלט יש כאבי מאסר. חלק מכאבי המאסר משותפים לגברים: הגבלת החירות, ניתוק מהבית והמשפחה כן, גם לחצי שנה זה קשה. יש תלות במשטר ומשמעת ובסגל בית הכלא. הדברים הייחודיים לאסירות הם הרגשת ריקנות, חוסר אונים, דיכאון, מרירות, האשמה הנובעת מהפרידה מהילדים ומההכרה שפרידה זו קשורה בהתנהגותן העבריינית.
לגבי אלימות אז יש פחות אלימות גופנית ומילולית אבל בהחלט יש תוקפנות פוגענית והיא מתבטאת בהצקות, ניצול, שליטת אסירות חזקות בחלשות. דבר כזה הוא הפצת רכילות ושמועות שווא. קל להתפתות לזלזל בזה [מה זו כבר רכילות?] אבל במיוחד כאשר מדובר בנשים זהו אמצעי פוגעני הפוגע באיכות החיים.
היות ויש רק כלא אחד לנשים בישראל אז נוצרת בעיה של הטרוגניות. אמנם יש הפרדה לפי קריטריון של שימוש בסמים אבל זהו. אסירה נורמטיבית נמצאת יחד עם רצידיביסטית ויש גם ערבוב אתני. יש בזה גם פגיעה חברתית.
חצי שנה של ניתוק מהמשפחה והחברים זה לא בדיחה. עם משפחה קרובה איכשהו שומרים על קשר אבל לגבי חברים הניתוק הוא לפעמים מוחלט למשך תקופת המאסר. היכולת לשמור על קשר היא לפעמים לא קיימת. למשך חצי שנה צריך להתנתק מצריכה של מוצרים ושירותים שאדם רגיל נחשף אליהם ורגיל אליהם. יש גם חסך במין הטרוסקסואלי, פגיעה באוטונומיה עקב הכפיפות לחוקים והוראות וקביעת סדר יום, בעיות של אי וודאות סביב יציאה לחופשות, ניכוי שליש והמתח הכרוך סביב אי ודאות זאת, שעמום הוא גם מקור למצוקה.
גם ההתמודדות עם מכאובי המאסר שונה אינדיבידואלית. יש בני אדם יחסית לוקחים בקלות רואים את החלק הטוב בכל דבר ויש שמוצאים את חווית המאסר כרויית מצוקה ולא קשה למצוא מקורות מצוקה במאסר.
[באופן כללי על מכאובי המאסר, שוהם ואח' , שם, ע' 228 ואילך, לגבי אסירות שם, פרק שישה עשר]
מברוכ 🙂