הייתי היום (23/10) באירוע חגיגות השנתיים ל "המקום הכי חם בגיהינום" שהייתה לי הזכות לכתוב עבורו את אחת הכתבות החשובות בתולדות הקריירה הקצרה שלי, על דו"ח מבקר המדינה בעניין שיקום אסירים. "המקום" גם היה אחד המקומות שפרסם את ראיון השחרור שלי ותמונה מתוכו הייתה תלויה היום על הקיר. אך בנס (ובאדיבות מזג האוויר המהביל) לא הגעתי עם החולצה שאני מצולמת בה. היה יכול להיות מביך.
חיים הר זהב, שלמרות שהוא אוהד הפועל אני מעריכה ומחבבת, דיבר על התקופה בה חיפש עבודה והתקשה בגלל שהוא "בעייתי". כי הוא נאבק למען זכויות עובדים, כי הוא תומך בעבודה מאורגנת וכל מיני דברים אחרים שמעסיקים נורא מפחדים מהם. למרות שאני סוציאליסטית קטנה מאוד, הזדהיתי עם מה שחיים הגדיר "להיות ברשימה שחורה", כשגם חברים שלך – או אנשים שאתה חושב שהם כאלה – נרתעים מלהעסיק אותך. נכון שאני רק מרגלת מורשעת ואסירה משוחררת ולא, לא עלינו, פעילה בועד עובדים, אבל גם אותי לא ששים להעסיק. לפני חודשיים וחצי עזבתי את קולנוען כדי לפנות זמן לעניינים אקדמיים ועכשיו אני מחפשת שוב עבודה. שלחתי כמה קורות חיים, דיברתי עם כמה אנשים, אבל אין התקדמות קונקרטית. כל האנשים שהיו נוראאאאאא נחמדים ותומכים בכל התקופה של "הפרשה"? זו שעת המבחן שלכם. כל הסמסים המחזקים שלכם לא שווים כלום כשברגע האמת אתם מפחדים שיראו את השם שלי על הפיירול שלכם. אז היי, אני ענת קם (כן, ההיא) ואני מחפשת עבודה. אני יודעת לכתוב, קצת לערוך, חרוצה ולומדת מהר.
(תוספת חשובה: כפי שירמיהו ציין, אני אכן כותבת בליברל וכיף לי שם מאוד. תודתי והערכתי נתונות למערכת שלא מתביישת בשמי. אבל זה לא דיי-ג'וב וזה מה שאני מחפשת.)
ועוד מענייני האירוע היום: דובר לא מעט על כמה "המקום" נותן ביטוי לקולות שלא נשמעים בתקשורת המסורתית, הממוסדת, הכפופה לגחמות ההון-שלטון. זה נכון, אבל דבר אחד צרם לי. בין האוכלוסיות המדוכאות והמוחלשות שלא מקבלות זמן מסך ועמודים בעיתון הוזכרו קרבנות תקיפה מינית ונשים העוסקות בזנות. אז זה גם לא נכון (א' מאלנבי 40, אורלי אינס, כלמיני א'-יות אחרות) וגם צרם לי בהיזכרי במקרה של ארז אפרתי. האוכלוסיה שהכי לא מקבלת זמן מסך וביטוי היא אסירים משוחררים ופושעים. מאוד קל לזרוק אותנו לאיזו פינה חשוכה, "אין להם בכלל זכות לקבל במה". לי היה מזל שהפרשה שלי מרגשת מספיק ושאני לא העבריינית ה "קלאסית" כדי שתינתן לי האפשרות לדבר, אבל למעטים (ועוד יותר מזה, מעטות, לתשומת לבם/ן של כל העיתונאים שרואים עצמם חברתיים) יש את ההזדמנות. כשהייתי איפה שהייתי לא פעם ולא פעמיים ניגשו אליי בנות שרצו שאעזור להן בלמצוא עיתונאי שיפרסם את הסיפור שלהן. שום דבר נוצץ או סקסי, רק כרוניקה ידועה מראש של חיים אומללים. לרובן לא עזרתי כדי לא להסתבך עם ההנהלה אבל למיטב ידיעתי אף אחת לא הצליחה לעשות זאת לבד.
ואיך ארז אפרתי קשור? כי רק לא מזמן רצה עבריין מין מורשע לדבר בתקשורת ואתם זוכרים איזה רעש זה עשה (אפילו אני הקטנה תרמתי שני פני לדיון). הקרבן שלו, אגב, לו הייתה רוצה לדבר, היו עומדים אצלה בתור. או למשל, הילד הזה, שהסיפור שלו באמת קורע לב (וזכה לביטוי ובמה בתקשורת הממסדית). מה הסיכוי שירצו לראיין את אמא שלו? אני מכירה אותה. הסיפור שם מאוד מאוד לא פשוט. אבל היא העבריינית, הפוגעת, למה שנרצה להקשיב לה?
אז לא נעים לומר, אבל קרבנות תקיפה מינית ונשים בזנות הן ממש לא אוכלוסיות שהתקשורת הממסדית לא נותנת להן ביטוי. אם כבר, הן בוחרות (ובוחרים) לשתוק בעצמן, וזו כמובן זכותן. גדולתה של תקשורת ביקורתית, שמחפשת באמת את הקולות של המושתקים, תמדד דווקא במתן במה לאלה שאף אחד אחר לא רוצה לתת להם: לרוצחים, לאנסים וגם "סתם" עברייני מרמה. תופתעו כמה נוכל ללמוד על עצמנו כפרטים וכחברה מלהקשיב להם.
בדיחמין לשבת
ואחרי הכבדות והחפירה, אתנחתא קומית. אמרו שלום למלך מלכי המלכים, ברוך הכשרונות ורב הפעלים (מתוך הזמנה לאירוע שמצאתי בצוותא):
שבת שלום,
ע.
anatkamm 
גם אני אוהד הפועל [דיווחתי על כך פעם כאן בפוסט שעסק בכדורגל] ולא רק שלא ידעתי שאת לא, אלא גם לא ידעתי שזו קבוצה יריבה עבורך, אבל אני מאמין בדו קיום.
אמנם פעם קראתי טוקבק שאת אוהדת מכבי אבל המהימנות של עדויות טוקבקים היא לא מאוד גבוהה.
גם לא ידעתי את מה שאמרת על עצמך על הסוציאליזם. דווקא בראיון השחרור כתבת, שהמאסר גרם לך לעבור שינוי פרו חברתי. אז אמנם לשינוי חברתי והשמאלה יש דרגות שונות אבל לא היה ברור שאת עדיין נשארת לא סוציאליסטית אפילו במידה כלשהי.
שמתי לב שאת כבר לא בקולנוען אבל לעומת זאת שמתי גם לב שאת חוגגת בליברל. לפחות במבט שלי מבחוץ הרושם שלי היה שאת פורחת שם מבחינה מקצועית ועושה חייל. לכן הדיווח על דחייה מקצועית הפתיע אותי והעציב אותי. זה לא היה נראה ככה מנקודת מבט של מי שעוקב מבחוץ. הכתבות שלך בליברל נראות לי מרשימות, מפגינות ידע רב בתחומים שונים כמו על היחסים הפנים ארגוניים בתקשורת, כלכלה, עסקים. שפה שנונה ואירונית.
אני הדיוט בתחום העיתונאות והתקשורת והעין שלי לא מקצועית, אבל כצופה מן הצד תוצר העבודה שלך בליברל הרשים אותי מאוד ואם זה הרושם המתקבל גם ע"י מעסיקים בענף אז הדבר אמור לסייע לך בשוק העבודה בתחום.
אני ממש מצטער לקרוא על הקשיים שלך בעבודה ואני מאחל מכל לב שהמצב הוא רק זמני ושדברים יסתדרו. אני מסכים מאוד שזו באמת שעת המבחן של מעבידים מהעיתונות. אנשי עיתונות מייצגים ערכים ונורמות ליבראליות, דאגה לזכויותיו ורווחתו של הפרט וכאן באמת הם אמורים להפגין את הנאורות שהם מתהדרים בה ומקשטים את עצמם בנוצותיה.
אני ממש מזדהה ומסכים עם ביקורתך לגבי הדרת אסירים משוחררים וזמן המסך והעמודים בעיתון שהם [לא] מקבלים.
לצערי, כאשר מדובר על קידום אוכלוסיות מוחלשות יש שמגבילים את הדיבור הזה לאוכלוסיות מוחלשות שלא אשמות במצבן. או לא אחראיות למצבן או שאין רבב אנטי נורמטיבי בהתנהגותן. אבל אוכלוסיות מוחלשות שפשעו נחשבות, לדאבוני, למי שהביאו על עצמן את החלשתן ובחרו בחירה חופשית להיות במצבן [כאילו יש דבר כזה בכלל או לפחות כאילו מישהו הצליח להראות שיש דבר כזה להבדיל מאמונה בלתי מבוססת].
לצערי יש הטוענים שכאשר המאסר מסתיים אז רק העונש המשפטי-פלילי הסתיים אבל האדם לא סיים לרצות את עונשו החברתי ואולי לא יסיים לעולם כי לפעמים עונש חברתי נוטה להיות בלתי קצוב. לצערי הסטיגמה היא לא מצרך נדיר, הפשטנות של הפסיכולוגיה העבריינית היא לא מצרך נדיר והדעות הקדומות הן לא מצרך נדיר.
ועוד יש הטוענים שעד כמה שמצב הפרסום של אסירים משוחררים לא מזהיר, יש הטוענים שכבר היום נותנים יותר מדי במה לאסירים משוחררים. לא מספיק שמדירים את האסירים, אלא שיש המתלוננים שלא מספיק מדירים. זה רק מראה עד כמה אנו רחוקים מנאורות ועד כמה השמרנות חוגגת.
שאלת היחס לפושעים ואסירים זהו המבצר האחרון של השמרנות שגם ליברלים רבים נכנעים לו מתוך רצון תאוותני להיכנע.
הייתי רוצה לראות הרבה יותר אסירים ואסירות בתקשורת, מתראינים, מקבלים במה.
לגבי השתלבות בשוק העבודה, יש לנו חוק שוויון הזדמנויות בעבודה אבל לצערי אסירים משוחררים אינם קבוצה המוזכרת בו. אסור להפלות מטעמי מין, גיל, נטייה מינית, גזע, מוצא לאומי, שירות במילואים אבל מטעמי עבר פלילי?
אכן, נתן אלתרמן הוא מלך מלכי המלכים, אמן בחסד עליון, שקיבל אמדאוס [מתת אלוה]. עשרה קבין של מוזות ירדו לעולם, תשעה נטל נתן.
הנה שני שירים חברתיים של אלתרמן על אוכלוסיות מוחלשות ודווקא הוא כן כתב על פושעים.:
ילדי ההפקר [שמוכר בשם "בין שלוש ובין ארבע"] אני מעדיף את הגירסה הזאת על פני אריק אינשטיין
:
אבל לא יודר אריק אינשטיין בשיר "מבלי להפריע" על הסבתא המוכרת עוגות
ברשותך נקודה נוספת בעקבות הפוסט
מבחינת חשיפת אסירים בתקשורת, אז דווקא היום מצבם של אסירים השתפר משמעותית יחסית לעבר. היום עומדת לרשותם רשת האינטרנט והם יכולים לפרסם בלוג כפי שאת עושה.
אני מסכים שיש ערך מוסף לטלביזיה ולעיתונות המודפסת, אבל לפחות היום יש את התקשורת המקוונת.
לאסירים שמרצים את עונשם אין נגישות לאינטרנט בבית הסוהר. אבל יש נגישות לאסירים שיוצאים לחופשות בעת שהותם בחופשה.
מעיון חטוף בפקודת נציבות שירות בתי הסוהר, לא ראיתי איסור לאסיר בחופשה לפתוח בלוג וגם מבין ההגבלות המוזכרות על אסירים בחופשה לא צוינה הגבלה מפורשת הקשורה לאינטרנט ושימושי מחשב.
האם העלו לכן או לך אישית, איסור על שימוש במחשב בעת החופשה?
אם זו לא שאלה אישית מדי, האם חשבת לפתוח בלוג בעת החופשות? או בעת מעצר הבית? אם חשבת למה החלטת לא לפתוח בלוג בחופשה או במעצר הבית?
ראיתי שאדם שעובד עם אסירים העלה הצעה שכחלק מתוכניות השיקום תהיה פעילות של כתיבת בלוגים. הרשות לשיקום האסיר התנגדה בגלל החשש שנערות יתאהבו באסירים דרך הבלוג. מעניין האם הם גם חושבים שהחשש הזה קיים אצל אסירות שנערים יתאהבו באסירות שכותבות בלוג.
כמובן, אסירים משוחררים יכולים לפתוח בלוג כפי שאת עשית. אולי אני לא מודע אבל בבדיקה מהירה חוץ ממך כמעט לא ראיתי בישראל בלוגים של אסירים משוחררים. זאת אופציה שכבר תלויה באסיר המשוחרר עצמו .הוא לא צריך שיזמינו אותו לראיון.
ראיתי בלוג אחד של אסיר משוחרר בעילום שם. ראיתי אתר שהוא לא בדיוק בלוג של רוני ליבוביץ המכונה האופנובנק שהוא מדריך לאסיר בכלא. הבלוג היחיד בישראל של אסיר/ה משוחרר/ת תחת השם המלא שאני מכיר הוא הבלוג כאן. לא מן הנמנע שאת האסירה המשוחררת הראשונה [לרבות אסירים] בישראל שפתחת בלוג תחת שם מלא. אולי לא רק הראשונה אלא גם היחידה. [אשמח לתיקון אם מישהו יודע אחרת]
אבל אולי יש בלוגים שלא הגעתי אליהם. גם לבלוג כאן נחשפתי רק בפוסט השלישי בערך למרות שמאז שחרורך חיפשתי תוצאות על פי שמך בגוגל בשיטתיות, אבל לא קיבלתי תוצאות של הבלוג, אלא בפוסט השלישי בערך וגם אז בזכות כתבה במאקו על הבלוג ולא קיבלתי תוצאה ישירה של האתר הזה.
בהנחה שבאמת אסירים משוחררים כמעט לא כותבים בלוגים נשאלת השאלה למה. אולי בשל היותה אוכלוסיה מוחלשת ופחות משכילה יש פחות נגישות לאינטרנט, לטכנולוגיה ולמחשוב הן מבחינת ידע מעשי טכני והן מבחינה תודעתית שהרעיון לא עולה להם בתודעה.
אבל, גם אצל אסירים משכילים חנן גולדבלט, דני דנקנר, שולה זקן ועוד אחרים, לא ראיתי בלוג.
גם ארז אפרתי יכול לפתוח בלוג. אז בהנחה שהוא לא פתח, אז הוא לא מנצל אופציה שכן ניתנת לו. אם הוא כל כך רוצה למסור את דבריו לציבור למה הוא לא מנצל את האפשרות שהוא יכול לממש?
אול לא מעוניינים לדבר על המאסר כי זהו זיכרון כואב. אבל אפשר לדבר על נושאים אחרים.
לגבי אסירים לא מפורסמים שלא מזהים אותם ברחוב, אז יש אולי חשש שהבלוג יתן להם רק חשיפה מזיקה ועדיף להם להצניע לכת. אולי הם מפחדים שחשיפה תזמין עוד יותר ביקורות והכפשות עליהם. אבל מן הסתם אם זהו החשש שלהם, אז גם ראיון עיתונאי הם לא ירצו. ארז אפרתי כן התראיין בטלביזיה אז יש להניח שהוא כן רוצה חשיפה. למה הוא לא פותח בלוג?
לדעתי האופציה של ארז אפרתי לפרסם את עצמו בתקשורת online מחלישה את טענת מתנגדי הראיון עימו בתוכנית "עובדה". ממילא האינטרנט עומד לרשותו, ממילא הוא יכול לעלות על במת הפרסום. טענה דומה לצווי איסור פרסום שממילא אין להם תחולה באינטרנט.
מסכים עם החלק המרכזי, לגבי מי שלא זוכה לחשיפה בתקשורת.
הסיבה מבחינתם זה בנלי ולא אייטם.
אני רוצה להעיר שוב ששיטת הפעולה החברתית/משפטית היום מול עבריינות ופוגעניות לא עברה כמעט שינוי במשך אלפי שנים.
על פי המקרא כבר אז, יוסף הושלך למעצר/מאסר על חשד להטרדה מינית.
הגיע זמן שינוי בחשיבה ובפעולה.
אגב, אם אינך כ"כ סוציאליסטית אז את לא שמאל כמו אחרים ורבים שחושבים שהם כן.
חזקי, זה לא מדויק ששיטת הענישה לא עברה שינוי אלפי שנים. עונש המאסר הוא עונש חדש יחסית שהתחיל במאה ה- 16. בתקופות קודמות יותר היו מעצרים, כלומר כליאה עד גזר הדין אבל לא עונש מאסר שהטיל גזר הדין עצמו. למשל, סוקרטס היה במעצר ולא במאסר, כלומר עד גזר הדין שהיה מוות.
אגב, התכלית המקורית ההיסטורית של המאסר הייתה שיקומית. המטרה הייתה ללמד את האסירים הרגלי משמעת. הדבר נכשל ומאז ועד היום המטרות של המאסר השתנו אבל השיטה נשארה.
מקבל את אמירתך! אכן, הסוהר ""המודרנים"" שונים במהותם מהמעצר/ מאסר שבעבר שהיו בו מטרות אחרות ועברו שינוי והסדרה. כנראה מקור השינוי ותחילת התהליך באנגליה., אם אני לא טועה בעקבות דו"ח האוורד.
אבל אין זה משנה את חוסר התכלית ברוב המקרים של המאסר, כי ברוב המקרים הענישה טיפשית ולא מועילה לחברה מחד ואינה משקמת מאידך.
עוד לפני ספרו של השריף ג'ון הווארד במאה ה- 18 שהיה לו חלק משמעותי ברפורמת הענישה והכליאה לא רק בפרסום דעות, אלא גם בניסוח תקנון בתי הסוהר והשפעה על ההומניזציה של הכליאה, הוקמו במאה ה- 16 בתי תיקון ברוח הטפות "תנועת הסגירה" [enclosure movement]. אלה היו בתי עבודה [workhouses] ובתי תיקון [houses of correction]. בבתי התיקון האמינו בהעסקת אסירים ובבתי העבודה האמינו בדרשות יומיות ובכך להקנות לאסירים ערכי דת ומוסר.
הרעיון בבסיס בתי התיקון היה ניתוק עבריינים מסביבתם הטבעית, שנתפשה כבטלנית ובהקניית ערכי עבודה. הטמעת ערכי עבודה וסילוק הבטלנות והעצלנות. מדיניות זו פעלה באנגליה עד 1865 ואז אוחדו בתי העבודה עם בתי הכלא המקומיים.
[שוהם, שביט, קאבאליון, עינת, עבירות ועונשים: מבוא לפנולוגיה, עמ' 209-210]
אני חושב שישראל היא מדינה שכולאת יותר מדי. היא כולאת יותר מדי אנשים שלא צריך לכלוא אותם והיא כולאת ליותר מדי זמן אנשים שכן מוצדק לכלוא אותם. היא לא משתמשת מספיק בחלופות למאסר.
אני לא יודע להגיד על "רוב המקרים" כי אני לא מכיר את כל המקרים [וגם לא מדגם מייצג] כך שאני לא יכול לומר משהו על רוב ומיעוט, אבל מתוך מקרים שאני מכיר ומתוך נימוקי הענישה ושיקולי הענישה שבתי משפט קובעים בגזר דינם, אני מתרשם שיש בישראל כליאת יתר. לא רק אני טוען את זה, אלא גם חוקרים העוסקים בענישה. אגב, ריבוי הכליאה בישראל אינו קשור להיקף הפשיעה והעבריינות, אלא הוא קשור להשקפה אידיאולוגית, מוסרית על איך שראוי להעניש.
ישראל היא המדינה הכולאת ביותר בעולם המערבי למעט ארה"ב שם סדרי הגודל וההיקפים שונים, וגם שם אפשר לזהות תהליך של שינוי כיוון להפחתת הכליאה.
הנה ראיון עם פרופ' אורן גזל-אייל משפטן עוסק בענישה במסגרת התוכנית "קפה הפוך" של עמנואל הלפרין, על עודף הכליאה בישראל
תודה על תגובתך המלומדת ועל הסרטון המצורף.
ישראל היא גם מדינה שבתי המשפט שבה מרשיעים יותר. שופטים לפעמים מרשעים על פי התרשמות של אמירת אמת או לא, ללא ראיה ממשית.
היום ברור מחקרית שאין לאדם כלים מדויקים לבחון אמירת אמת וקביעה כזו היא בגדר הימור. המסקנה היא שחלק מההרשעות הן הרשעות של הימור.וזה דבר שהדעת לטעמי לא יכולה לסבול. (השופטים הללו ישנים טוב עם אמונת השווא)
לדעתי יש להבדיל בין סוגים שונים של עבריינות על החוק.
יש מסוכנות פיזית ברורה ו/או הפוגעות בביטחון הציבור,
יש בחירה בחיי פשע שלא ממצוקה..
יש עבריינות מצוקה,
ויש מעידות חד פעמיות.
יש להבחין בינם ולעצב גישת התמודדות שונה לתופעות.
אם יש לך חלוקה נוספת אשמח לקרוא.
המשך התגובה הקודמת לחזקי [ייתכן וטעיתי בשרשור]
קטגוריזציה של עבריינים קיימת לא מעט.
על פי סוג הערך המוגן שהפגע: עברייני אלימות, עברייני רכוש, עברייני מין, עברייני סמים ועברייני צווארון לבן. עברייני שחיתות ציבורית.
עבירות אקספרסיביות שעצם ביצוע העבירה הוא פורקן רגשי, השגת סיפוק, הפגת מתח. ועבירות אינסטרומנטאליות בהן העבירה היא רק אמצעי להשגת מטרה אחרת. בד"כ עבירות רכוש וצווארון לבן הן אינסטרומנטאליות ועבירות אלימות ומין הן אקספרסיביות. בד"כ זה כך אבל לא תמיד ולא בהכרח.
יש עבריינים המבצעים עבירות לפי תכנון מראש ויש עבריינות אימפולסיבית הנקראת בצרפתית crime passionnel
יש עבריינים רצידיביסטים, מועדים בעלי עבר פלילי והרשעות קודמות יש להם קריירה עבריינית ויש עבריינים נורמטיביים שחוץ מהעבירה שלהם אורח חייהם נורמטיבי והעבירה נובעת או ממעידה חד פעמית או מנסיבות חריגות שנקלעו אליהן.
יש עבריינים שמקור העבריינות שלהם הוא פסיכופתולוגיה נפשית או הפרעה נפשית וכאן ראוי לציין את הפסיכופתיה –העבריין הפסיכופת, או הפרעת אישיות אנטי חברתית. כמו כן,"הפרעת שליטה בדחף" Impulse Control Disorder הכוללת את הדחף להצית אש [פירומניה] הדחף לגנוב [קלפטומניה] התפרצויות זעם והיעדר שליטה על כעסים, דחף מיני בהקשר של עבירות מין אולי בעיקר פדופיליה.
יש עבריינים בעלי רקע משפחתי וסוציו אקונומי קשה ויש מה שמכנים עבירות של "בני טובים" רקע משפחתי וסוציו אקונומי סביר ומעלה.
יש עבריינים אידיאולוגיים. בישראל למשל יש הנצחה של עבריינים אידיאולוגיים לשעבר: מעפילים [עלייה בלתי לגאלית], מחתרות, אישים שביצעו פעולות שנחשבו אז עברייניות ואף טרוריסטיות נגד המנדט הבריטי בתקופת היישוב.
מבצעי עבירות שעברם אינו רק נורמטיבי אלא גם ראוי לשבח
עבריינות בקבוצות גיל והתפתחות מיוחדות: עבריינות נוער ולהבדיל עבריין זקן או לפחות הוא זקן בעת האישום.
עבריינים שנפגעו קשה "עונש על ידי הטבע" נניח תאונת דרכים בה נהרג או נפצע קשה קרוב משפחה, העבריין הפך נכה, העבריין חלה במחלה קשה, קרוב משפחה במחלה קשה, קריירה נהרסה, איבד מקום עבודה
עבריינים מפורסמים-עצם הפרסום השלילי מהווה פגיעה קשה
עבריינים המביעים חרטה ועבריינים שלא מביעים חרטה
עבריינים המשתפים פעולה עם המשטרה או אף מסגירים את שותפיהם
עבריינים המפצים מיוזמתם את קורבנותיהם
עבריינים יוזמים "כרישים" או "לוויתני פשע" לעומת עבריינים נגררים "דגי רקק"
עבריינים שבמובן אחר הם גם קורבנות: סובלים מהתעללות מתמשכת, מאפליה והשפלה, דיכוי מתמשך
עבריינים שהקורבנות שלהם תרמו גם הם את חלקם לאירוע. הקורבנות היו אכזריים כלפיהם אולי אפילו בעצמם ביצעו עבירות והקורבן הגיב בצורה כזאת שהתגובה נחשבה עבירה
ועוד כהנה וכהנה, לא התיימרתי למצות את כל הסיווגים.
אני אחלק את התשובה שלי לשתי תגובות נפרדות כדי שלא תיווצר תגובה שהיא מגילה ארוכה מדי.
טענת שבישראל מרשיעים יותר. אתה מתכוון יותר מאשר במדינות מערביות אחרות?
בישראל כולאים בשיעורים יחסית גבוהים. שיעורי כליאה יכולים להיות תולדה של שיעורי הרשעה, או של שיעורי החמרה בענישה או גם וגם [גם שיעורי כתבי האישום והעמדה לדין משחקים תפקיד] , אבל לא בהכרח תולדה של שיעורי הרשעה גבוהים, אלא ייתכן שהדבר נובע מהחמרה בגזרי הדין.
על מנת לקבוע ממצא השוואתי לגבי שיעורי ההרשעה נחוץ מחקר השוואתי אמפירי ואני לא מכיר מחקר כזה.
בכל אופן מדברי אורן גזל בראיון הנ"ל עולה שהבעיה של שיעורי הכליאה היא בעיית החמרת יתר בענישה ולא בעיית הרשעות שווא.
גם במחקר השוואתי על שיעורי ההרשעות יש להיזהר מתודולוגית ולקחת בחשבון הבדלים במצב המשפטי, למשל בסמכויות התובע להגיע להסדרי טיעון, יש לקחת בחשבון את שיעור ההרשעות שהן תוצאה של "אישומים במחלוקת" כלומר אישומים שנסתיימו בפסק דין ובית המשפט הכריע במחלוקת והנאשם כפר באישום עד תום ההליכים והתביעה ניסתה להוכיח את האישום בבית המשפט.
זאת להבדיל מהרשעות שהן תוצאה של הודאת הנאשם באשמה בין אם הודאה במסגרת הסדר טיעון [שבעבר נקרא "עסקת טיעון"] ובין אם הודאה באישום שלא במסגרת הסדר טיעון.
ההבדל הוא שאם יש לנו הודית נאשם אז יש מדינות כמו ישראל, שבסבירות גבוהה מאוד תהיה הרשעה כתוצאה מההודאה מבלי להכריע במחלוקת לגופה.
לכן, כאשר מדברים על הרשעות יתר יש להבדיל בין הודאת שווא ובית המשפט מרשיע בטעות על סמך הודיית השווא, נניח הוא קובע בטעות שההודאה קבילה, או שיעור הסדרי הטיעון מייצר מספר גבוה של הודאות שווא, זאת לעומת הרשעת שווא כאשר בית המשפט שוגה בהכרעת הדין במחלוקת גופא כאשר הנאשם לא מודה ובית המשפט לא מיישם נכון את מידת ההוכחה "מעבר לספק סביר" ומרשיע במקום שצריך לזכות.
שיעור ההרשעות היחסי מתוך כתבי האישום הוא גם פונקציה של איכות התביעה והאישום. ככל שהתביעה מסננת היטב את התיקים ומגישה כתבי אישום רק בתיקים איכותיים בעלי סיכויים גבוהים להרשעה, פשיטא ששיעור ההרשעה היחסי צפוי להיות גבוה אבל הדבר נובע ממדיניות הסינון בהגשת כתבי אישום והעמדה לדין. ככל שהתביעה מגישה הרבה כתבי אישום גם עם סיכויי הרשעה נמוכים, אז עולה הסיכוי ליותר זיכויים ופחות הרשעות.
כמובן ששיעור ההרשעה יכול להיות תולדה של שיעור העבריינות והפשיעה וכן שיעור תפיסת עבריינים ופענוח פשעים כך ששיעור הרשעה יותר גבוה אינו בהכרח מצביע על שיעורי הרשעות שווא גבוהים ושזה מה שמסביר את שיעורי הכליאה הגבוהים או שהתרומה הסיבתית של שיעורי ההרשעה לשיעורי הכליאה הגבוהים היא תרומה גבוהה.
להלן מחקר אמפירי על מדגם מייצג של הרשעות וזיכויים בישראל בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי
אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל-מרגל, שיעורי הרשעה וזיכוי בהליכים פליליים
יש ללחוץ כדי לגשת אל doc%5CResearch1.pdf
אם הבנתי אותך נכון אתה מתקומם על הרשעה בשל שיקולי מהימנות העדים. כאשר הראיות הן ישירות באמצעות עדים אז הכרעת הדין נקבעת לפי ה- credibility שבית המשפט נותן לעדים. הרשעה בשל מהימנות גבוהה של עדי התביעה [לרבות המתלונן, המעיד שהוא קורבן העבירה] ובצד זה מהימנות נמוכה או אפס מהימנות לעדי ההגנה [לרבות הנאשם כעד], או לפחות מעדיף בית המשפט להאמין לעדות עדי התביעה או המתלונן מאשר להאמין לעדי ההגנה או הנאשם.
אכן, האופן בו בתי משפט מכריעים על פי מהימנות העדים מנוגד לאינטואיציות של רבים בדבר הרשעה מעבר לספק סביר. לומר שאני מאמין ל- א' יותר מאשר מאמין ל- ב' נראה כמו התרשמות אינטואיטיבית שיותר קרובה למידת הוכחה של מאזן הסתברויות מאשר ל- מעבר לספק סביר. לכן, יש קריאה להחזיר את הספק סביר למעמד שהוא ראוי לו ולתת מהימנות לעדים רק אם משוכנעים שהעד דובר אמת מעבר לספק סביר וכל ספק סביר שהוא לא דובר אמת [טועה בתום לב או משקר] צריך להוביל לאי הסתמכות על עד התביעה ולעיתים המשמעות בהיעדר ראיות אחרות היא זיכוי. עם זאת, בפועל בתי המשפט מכריעים על פי מהימנות מבלי שהם מנמקים שאין ספק סביר והם עושים זאת במובהק בעבירות מין ששם העדויות והראיות הישירות הן בעלות משקל רב יחסית.
אני חושב שגם קביעת מהימנות העדים צריכה להיות כפופה לכלל ההכרעה, מעבר לספק סביר. מצד שני אנחנו צריכים לתת את הדעת מה זה נקרא ספק סביר. על כך נשפך הרבה דיו ועוד ימשיך להישפך ולא עלי המלאכה לגמור כאן ועכשיו.